במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל פועלים כ-67 מוסדות להשכלה גבוהה: שמונה אוניברסיטאות ו-59 מכללות אקדמיות, הנחלקות ל-21 מכללות ציבוריות, 22 מכללות להכשרת עובדי הוראה ו-16מכללות חוץ תקציביות פרטיות. המכללות הפרטיות אינן מתוקצבות על ידי המדינה (הוועדה לתכנון ולתקצוב - הות"ת) ולכן, לא חלות עליהן מגבלות על גובה השכר הניתן לאנשי הסגל או על גובה שכר הלימוד של הסטודנטים, שמגיע לפי שניים ולעיתים אף פי שלושה משכר הלימוד במוסדות המתוקצבים אוניברסיטאות ומכללות כאחד.
המגזר הפרטי בהשכלה הגבוהה בישראל החל להתפתח בשנות ה-90, כתוצאה מהחלטות של משרד המשפטים ונציבות שירות המדינה, ששינו את פני ההשכלה הגבוהה בישראל. האוניברסיטאות סירבו להרחיב את הפקולטות למשפטים, ולכן החליטו משרד המשפטים ולשכת עורכי הדין, בהחלטה תקדימית בשנת 1991, לתקן את חוק לשכת עורכי הדין ולהכיר בעורכי דין שלמדו במכללות שאינן אקדמיות. מהלך זה אילץ את המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) להעניק הכרה אקדמית לחמש מכללות למשפטים, ובהמשך גם ליותר. ההחלטה השנייה, שהובילה לפרץ של מתן אישורים למכללות פרטיות, הייתה זו של נציבות שירות המדינה בשנת 2002, שחדלה מלהכיר בתארים של עובדי המדינה שלמדו בשלוחות של האוניברסיטאות הזרות לצרכי שכר וקידום, לאור אי-סדרים שנחשפו בפעילות השלוחות. בעקבות זאת, נסגרו שלוחות רבות וחלקן הפכו למכללות פרטיות אקדמיות.
מחמש מכללות למשפטים שהוקמו בשנות ה-90, עלה מספרן והגיע היום ל-16 מכללות פרטיות להשכלה גבוהה, בהן לומדים 44,513 סטודנטים לתואר ראשון ושני. שבע מכללות נוספות עומדות בפני אישור, והיד עוד נטויה.
להצעיד את ההשכלה הגבוהה לעשור חדש ומאוזן יותר
הנחת היסוד במדיניות המל"ג והות"ת היא שמכיוון שהמוסדות הפרטיים אינם מתוקצבים, קביעת שיקולי התכנון לגביהן מהווה פגיעה בחוק "חופש העיסוק". לכן, מוסדות פרטיים מאושרים ונפתחים לאחר בדיקה מנהלית בלבד (של תנאים אקדמיים וכספיים) והמועצה אינה בוחנת את ההשלכות החברתיות, האקדמיות והכלכליות של פתיחת מוסד נוסף על מערכת ההשכלה הגבוהה הציבורית שהולכת ונחלשת.
למשל, השלכה חברתית משמעותית היא הקטנת מענקי המלגות והסיוע הניתנים לסטודנטים. פתיחת מוסד אקדמי מגדיל את כמות הסטודנטים במערכת, אך תקציבי המלגות והסיוע הציבוריים אינם גדלים בהתאמה, ולכן מדי שנה סטודנטים רבים יותר אינם יכולים לזכות במלגות ובהטבות שונות. השלכה נוספת היא פגיעה בהליך ההכשרה של הסטודנטים בתחומי לימוד הדורשים התמחות במקומות ציבוריים, כמו למשל מקצועות הבריאות. ועדת פיינרו - ועדה מקצועית של המל"ג, שהוקמה לבחינת ההכשרה במקצועות הבריאות, קבעה במפורש כי לפתיחת תכניות הכשרה במקצועות אלה תהיה השלכה על שימוש במקורות ובמשאבים ציבוריים, וכי יש בשל כך חשש לפגיעה בהשכלה הגבוהה בישראל בתחום זה. למרות זאת, ממשיכה המל"ג לאשר תכניות אלו.
ראוי לציין כי כללי התחרות החופשית בהשכלה הגבוהה חלים בעיקר על המוסדות הפרטיים, ואילו המוסדות הציבוריים, ובעיקר המכללות, כפופות לרגולציית יתר (מיקרומנג'מנט) בתחומים רבים. כמו כן, יכולת התחרות שלהן מוגבלת מאוד, ולמעשה אינה קיימת.
תחרות אינה מילה גסה, אך בחינוך ובהשכלה גבוהה, הפרת האיזון הדק בין הסקטור הפרטי לציבורי יכולה לגרום נזק ברמה לאומית, ולכן מדיניות מערביות מקפידות על מדיניות שמשלבת בין הצרכים השונים. יש לפעול בהקדם ולשקול שיקולי תכנון (שאינם תקציביים) ביחס למוסדות הפרטיים, החמרה ואכיפת המגבלות ביחס למוסדות חדשים וצמצום הרגולציה על המכללות האקדמיות הציבוריות.
לפתחה של הממשלה החדשה עומד אתגר גדול ומשימה שמחייב התייחסות ברמת המדיניות הלאומית, על מנת להצעיד את ההשכלה הגבוהה לעשור חדש ומאוזן יותר.
הכותב הינו מנכ"ל ור"מ (ועד ראשי המכללות האקדמיות הציבוריות) ומנכ"ל המכללה האקדמית תל חי.