זה היה הלילה של אובאמה. אמנם לא 0:6 כמו במשחק הראשון של ישראל נגד לוקסמבורג, אך לפחות תיקו, אולי עם יתרון קטן לנשיא. הפעם אובאמה היה מוכן היטב, הן מבחינת תוכן הדברים והן מבחינת הצגתם. זה היה "לוחם הרחובות" התוקפני משיקגו מול הג'נטלמן השקול והמתון ממדינת מיין. גם המתכונת היתה הפעם לטובת הנשיא: לא רק עימות אלא מעין חוג בית גדול עם שאלות מהקהל, מה ששיחק לטובת אובאמה, הפוליטיקאי המשופשף, ולרעת רומני, המרוחק יותר.
אובאמה היה הפעם בטוח בעצמו והשתדל לתקוף את יריבו, לעיתים מתחת לחגורה, בעניינים כגון הצעותיו לגבי משטר המסים, המיטיב, לפי הנשיא, עם העשירים ומקפח כביכול את מעמד הביניים הנמוך. הוא, כמובן, לא שכח להזכיר לרומני את פליטת הפה הבלתי מוצלחת שלו מלפני כמה שבועות, על כך שתומכי אובאמה הם בעיקר אותם 47 אחוזים מהאוכלוסייה שאינם משלמים מסים כלל, ואף האשים את רומני באדישות למצבם של הזקנים, של החולים ושל מעוטי היכולת.
רומני אמנם לא נשאר חייב והביא בהקשר זה נתונים בדוקים, המוכיחים שדווקא המדיניות הכלכלית בארבע השנים האחרונות העמיקה את העוני בציבור האמריקני וגרמה לגידול בממדי האבטלה, אך אובאמה עשה כמיטב יכולתו לא לתת לעובדות לבלבל אותו ואת הקהל. יותר משכנעים מבחינת רומני היו הנתונים שהציג לגבי הגידול הניכר שחל בגירעון הלאומי של ארה"ב במהלך הקדנציה הראשונה של אובאמה. ואולם ספק אם "האיש ברחוב" ער להשלכות החמורות שעלולות להיות לגירעון הטריליונים התופח הזה על מצב ילדיו ונכדיו.
נושאי חוץ כמעט לא עלו בעימות, ויש להניח ששני המועמדים גם יחד החליטו להשאיר את עיקר התחמושת שלהם בסוגיות אלה לעימות בשבוע הבא, שעל פי תכנון מראש מיועד לעסוק אך ורק בשאלות שבנושאים אלו. אמנם השערוריות סביב פרשת בנגאזי עלו לרגע קט, והיה קשה להשתחרר מהרושם שהמנחה קנדי קרולי, שהיא מראיינת בכירה ברשת CNN, עשתה כמיטב יכולתה לחלץ את אובאמה ממבוכתו בעניין זה.
אין לחזות מראש מה תהיה מדיניות החוץ של מי שייבחר
לגבי ישראל הייתה רק התייחסות אחת מפיו של רומני, כשאמר שאובאמה יצר חיץ בינה לבין אמריקה, בהתייחסו כנראה לאמירה המעליבה של הנשיא בזמנו לגבי התביעה הישראלית להצבת "קו אדום" בפני הפעילות הגרעינית האיראנית, דהיינו ש"אמריקה אינה מתכוונת להישמע לרעשים מבחוץ". יש להניח שנושא הגרעין האיראני, נוסף על עניין בנגאזי, יעלה לדציבלים גבוהים יותר בעימות הבא, גם בגלל התבטאותו ההזויה של סגן הנשיא ביידן בעימות שלו עם המועמד הרפובליקני פול רייאן - כלומר, לא רק שהאיראנים עדיין רחוקים ממטרתם להעשרת האורניום, אלא שגם אם יגיעו ליעדם בהקשר זה, "מה יעשו עם זה?"
עד העימות באוניברסיטת הופסטרה שלשום בלילה החל להסתמן בסקרים יתרון קל לרומני, לא רק במישור הארצי אלא גם באחדות ממדינות המפתח כגון פלורידה, אך עתה יש לראות אם מגמות אלה ישתנו בעקבות הדו-קרב האחרון. ברור שאותנו יעניינו במיוחד הדברים שיאמרו המתמודדים בעימות האחרון בנושאים הנוגעים לנו ישירות, אולם בין שינצח אובאמה ב-6 בנובמבר ובין שיהיה זה רומני, אין לדעת מראש מה צפוי בתחום מדיניות החוץ האמריקנית. האם אובאמה יהיה צמוד לקווים ולהשקפת העולם הקודמים שלו בענייני העולם בכלל והמזרח התיכון בפרט, למרות האכזבות והכישלונות שנחל, או שמא הוא ומי שיבוא במקום הילארי קלינטון במחלקת המדינה ינסו להתוות כיוונים חדשים? והאם רומני, אם ייבחר (ואחרי שממשלו יעמוד על תילו, וזה עלול לארוך שלושה-שישה חודשים), ירצה לערוך רביזיה יסודית במדיניות החוץ של קודמו, או שידבק בהמשכיות?
מעניין שדווקא ה"וושינגטון פוסט" הליברלי (כלומר, השמאלי במושגים ישראליים) פרסם אתמול מאמר מערכת, אשר בו הוא קורא לנשיא הבא של ארה"ב לתקן את היחסים עם בנימין נתניהו. ישראל, מכל מקום, צריכה להיות ערוכה לכל האפשרויות, כולל בנושא האיראני, ולכך שההצהרות השונות של שני המועמדים לפני הבחירות אינן בהכרח סימן דרך למדיניות שינקטו לאחר מכן.