"את הדלת הזאת הייתי סוגרת בלי לנעול, כדי שגם אם מג'די יחזור פתאום באמצע הלילה, הוא יוכל להיכנס הביתה", אומרת פהימה חלבי בקול חרישי. שבע שנים היא מיטלטלת בין תקווה לייאוש, שבע שנים של חיים לא חיים בציפייה דרוכה לכל שביב של מידע, עד שבסוף השבוע שעבר נמצאו שרידי גופתו של בנה, מג'די, במרחק קילומטרים ספורים מביתו. הלילה, הדלת הזאת כבר תינעל. פהימה, אישה עדינה ואצילית, לבושה שחורים, על ראשה מטפחת לבנה המסמלת את האבל שבו היא שרויה, יושבת בביתה בשקט, לוחצת את ידם של הבאים והשבים. היא מתקשה עדיין לעכל את הבשורה, אבל מבינה היטב שכבר אין בשביל מי להשאיר את הדלת פתוחה. "תמיד האמנתי שהוא יחזור, מג'די שלי, אף פעם לא העזתי לחשוב שמשהו רע יקרה לו. כל מחשבה רעה שהייתה מתגנבת לי לראש הייתי מבריחה מהר. כל כך רציתי שיחזור אלי. אבל לא ככה, לא בארון".
ארבעה ילדים היו לפהימה ונזמי חלבי, ובתוך שנה הם איבדו שניים מהם. אדהם, אחיו הקטן של מג'די, נהרג לפני שנה בתאונת דרכים חזיתית ליד המוחרקה. עכשיו נחתה המהלומה השנייה. "בשבילי חודש אוקטובר יהיה לנצח אוקטובר השחור", היא אומרת. היה אפשר לחשוב שהבשורה הקשה על מציאת שרידי גופתו של מג'די תשקיט מעט את נפשם המיוסרת של ההורים ותאפשר להם להתאבל על מותו, אבל השקט עוד רחוק. "כשמצאו את מג'די חשבתי לעצמי שהמעגל הזה נסגר, אבל נפתח מעגל חדש, מעגל של חוסר ודאות, והוא לא ייסגר עד שלא נדע מה קרה לו באמת. מי עשה לו את המעשה הנורא הזה".
החקירה הראשונית של המשטרה העלתה את החשד כי מדובר בהתאבדות, אבל פהימה ומשפחתה מסרבים לקבל את ההשערה הזאת. לדבריהם, הממצאים שנמצאו בזירה מעלים ספק גדול בדבר אמיתות הדברים. דודו של מג'די, פהמי, שהיה בעברו סגן מנהל כלא הדרים, לוקח אותנו למקום שבו נמצאו שרידי הגופה, ממש ליד שביל מסומן של קק"ל בכניסה לנחל חיק, במקום שבו עוברים מאות מטיילים בכל שבוע. "את רואה את העץ הזה? לפני שחתכו אותו הוא היה בגובה של שלושה או ארבעה מטרים מעל האדמה. עליו מצאו חבל תלוי, שאליו קשורים שרידים של הגופה, עטופים בחולצה שחורה. למעלה, על הגזע, היתה נעוצה סכין. המחשבות לא עוזבות אותנו, משהו פה לא מסתדר. זה לא הגיוני שכל האזור נשרף בשריפה הגדולה, אבל על החבל הזה אין שום סימן של שריפה. זה לא הגיוני. נראה כאילו מישהו שתל את זה שם, זה פשוט לא הגיוני".
"חייבים להיות חזקים"
שלטי החוצות הענקיים שהוכנו בתקופת היעדרותו של מג'די עדיין עומדים בכניסה לחצר ביתה של משפחת חלבי בדליית אל?כרמל, ולפחות כרגע לא נראה שמישהו יסיר אותם. עיניו של מג'די מלוות את עשרות המנחמים, חלקם חברים קרובים ובני משפחה, חלקם היו שם מהיום הראשון שנעלם, וחלקם זרים גמורים, ששמעו את הבשורה והרגישו שהם חייבים להגיע. בין המנחמים גם רינה חבר, אמו של החייל הנעדר גיא חבר, שנעלם ב?17 באוגוסט 1997. "באתי להשתתף באבלם הכבד", היא אומרת, "עצוב לי שאחרי כל כך הרבה שנים של המתנה, כך זה הסתיים".
מג'די חלבי נולד ב?1985 ביישוב הדרוזי דליית אל?כרמל. הוא הספיק לשרת כחמישה חודשים בלבד בבסיס מש"א, בסיס רכב של חיל החימוש ליד חיפה, ואז נעלם כשיצא מביתו לכיוון הבסיס. מג'די הוא השני מבין ארבעה בנים: הבן הבכור וואאל (28), משרת בקבע במינהל האזרחי באזור ג'נין. אדהם והיתאם הם תאומים, שניהם שירתו בצבא. מאז שאדהם נהרג, אחיו התאום בן ה?22 מתקשה לתפקד ומסתגר בחדרו. האב נזמי, שמאז היעלמות בנו מתנדב באגודה למען החייל ומקפיד בכל שבוע לבקר חיילים פצועים בבתי החולים, מתקשה לדבר. זיפי הזקן הלבנים שעל פניו לא מצליחים להסתיר את הכאב הרב שחרוט עליהם. גופו הרחב נראה כאילו הוא עומד לקרוס תחת הנטל. בקול חנוק הוא מסביר איך שניים מבניו אינם. "אני לא יודע איך אני מצליח ללכת. הבנים שלי כולם ילדים חזקים ויפים, וככה פתאום, בתוך שנה, איבדתי שניים. אין לי מושג איך נמשיך לתפקד. אבל אנחנו משפחה שמאמינה בגורל, אלוהים נתן ואלוהים לקח. מוות של בנים זה משהו שאי אפשר בכלל להתגבר עליו, אבל אנחנו חייבים להיות חזקים בשביל פהימה, צריך לעטוף אותה עכשיו".
אחרי ההיעלמות של מג'די, לא היו לך מחשבות למנוע מבניך התאומים להתגייס לצבא?
"אני מגדל אותם על ערכים טובים ומחנך אותם בדרך הכי טובה שאני יודע. למרות שאחיהם היה נעדר, הם התעקשו להתגייס ולשרת בצבא". כשהם מדברים על מג'די, מתחת לכל העצב מבצבץ חיוך. הוא היה ילד מאושר, מלא שמחת חיים, אומר נזמי, "חכם ויפה ומוכשר, אהב ספורט ושיחק כדורגל. בכל מקום שהגיע אליו, מיד משך תשומת לב". פהימה מספרת שגם כשהיה בן תשע הוא נראה גדול מכפי גילו. "תמיד כשהייתי מבשלת במטבח הוא היה קופץ מאחוריי ומנגן בגיטרה שלו ועושה שמח. היה מכניס אווירה טובה הביתה. עד עכשיו אני מחכה שהוא יבוא לנגן לי". הגיטרה, כמו שאר החפצים של מג'די, נעולה בחדר. יותר מדי קשה להם להביט בהם, והפחד שיקרה לחפצים משהו גורם לבני המשפחה לשמור עליהם מכל משמר. "קשה לראות עכשיו את הגיטרה הזאת מיותמת בלי מג'די, שניגן בה בכישרון רב", אומר הדוד פהמי.
הבשורה על מציאת שרידי הגופה תפסה את המשפחה דווקא ברגע של אופטימיות ותקווה שהוא עוד ישוב. מטה החיפושים, באחריות הדוד פהמי, לא נח לרגע והמשיך לבדוק כל פרט קטן שאולי ישפוך אור על הפרשה. עוד באותו בוקר חולקו בעיר פליירים שקוראים לציבור לעזור בחיפושים. "הייתי בדרך מחיפה כשנזמי התקשר אלי ואמר לי שמצאו את הגופה של מג'די", הוא מספר. "הרגשתי שאני לא מסוגל להכיל את הבשורה. עצרתי את הרכב וביקשתי מאשתי להמשיך לנהוג. כשהלכתי לאסוף את אחותי פהימה הביתה, היא לא הבינה מה קרה. אמרתי לה שבאים נציגים מהצבא בקשר לאיזו עמותה שרוצים להקים, אבל היא הרגישה שמשהו לא בסדר". פהימה משחזרת את הרגע המצמרר ההוא. "נכנסנו הביתה, ופתאום ראיתי קבוצה של עשרה אנשי צבא מתקרבים אל הבית. הפנים שלהם נראו עצובות. כשהם נכנסו הביתה וסיפרו לי שמצאו את מג'די, במשך עשר דקות שלמות הייתי בהלם. לא אמרתי מילה. ואז זה כאילו פרץ מתוכי, לא יכולתי לעצור את הבכי. זה היה רגע קשה מאוד, אני מספרת לך עכשיו ועדיין לא מצליחה להגיד את המילים 'מג'די מת'. מבחינתי זה לא מציאותי".
"הגענו אפילו לדימונה"
במשך כל שנות היעלמותו של מג'די השתתפו בחיפושים הנרחבים גופים צבאיים, עמותות שונות, בהן עמותת "לחופש נולד", וקרובי משפחה וחברים, שלא נחו לרגע. בשנים הראשונות היתה אחראית לחיפושים יחידת אית"ן, היחידה לאיתור נעדרים, אך עם השנים ירדו היקף החיפושים והאינטנסיביות שלהם, ובני המשפחה המשיכו באופן עצמאי.
"החיפושים התמקדו בהתחלה באזור הכפר, אבל עם הזמן הם התרחבו לערים נוספות", מספר פהמי. "בכל פעם שהיה מגיע מידע ממקום מסוים, והיה אפילו סיכוי קלוש שהוא נראה שם, היינו יוצאים ומחפשים. הגענו פעם אפילו לדימונה, בעקבות מידע שקיבלנו. הקמנו אוהל ופשוט התחלנו לחלק פליירים ולשאול את כולם אם ראו אותו".
במהלך השנים התקבלו לא פעם דיווחים של אסירים, שטענו כי הם יודעים היכן מוסתרת הגופה, וכי הם יכוונו את המשטרה בתנאי שיחתמו איתם על הסכם שחרור. ב?2008 התקבלה בבית המשפחה שיחת טלפון מאדם שטען כי מג'די נחטף והוא נמצא בשכם. מאוחר יותר התברר שהמודיע הוא אסיר מכלא דמון, שנהג להטריד גורמים נוספים. כעבור שנתיים טען האסיר יחיא אדואן פרחאן, שהואשם בשלושה מעשי רצח (בהם של הנערה דנה בנט) ונשפט ל?105 שנות מאסר, כי יש בידיו מידע עדכני לגבי מקום הימצאותו של חלבי. גם הפעם היתה זו קריאת שווא. שיא הדיווחים שהתקבלו היה משני אסירים בכלא שאטה, עמוס נחום ואליאס דאלי, שהבטיחו לשרטט מפה שתוביל למציאת גופתו בתמורה לחנינה. אך האסיר שבידיו נמצאו הראיות לכאורה, התחרט ברגע האחרון וסירב לשתף פעולה. "כל מקרה כזה היה גורם לנו להתרוממות רוח, ואחר כך לנפילה קשה", מספרת פהימה, "אבל למרות זאת לא איבדתי תקווה לרגע". שרידי גופתו של מג'די נמצאו ב?26 בספטמבר ליד הכפר הדרוזי עוספיה, על ידי איברהים קוזלי, כורת עצים מדליית אל?כרמל, שהגיע למקום מטעם קק"ל כדי לפנות את העצים השרופים והפגועים שהותירה השריפה לפני שנתיים. השבוע גם ביקש קוזלי לקבל את הפרס שהובטח בזמנו לכל מי שיספק מידע על מקום הימצאו - 10 מיליון דולר.
חפציו האישיים של מג'די, שהיו עימו בעת שנעלם, לא נמצאו במקום. ערוץ הנחל שבו נמצאו הראיות נמצא ממש סמוך לשביל גישה שבו עוברים מטיילים רבים, ובקלות אפשר לראות את העץ מהשביל. בכל זאת, איש לא ראה דבר. כל הפרטים האלה מעלים בקרב בני המשפחה חשד רב, וגורמים להם לחשוב שמישהו הביא לשם את שרידי הגופה רק בתקופה האחרונה.
הדוד פהמי: "יש כמה דברים שלא מסתדרים בכל הסיפור הזה. השריפה בכרמל התרחשה לפני שנתיים, האזור כולו עירום ונקי מצמחייה סבוכה. אנשי קק"ל עובדים שם כבר תקופה ארוכה, לא ייתכן ששרידי הגופה היו תלויים שם כל כך הרבה זמן בלי שאף אחד יבחין בהם. אנחנו סרקנו את האזור לא פעם ולא פעמיים. גם אם הייתי רוצה להאמין שפספסנו, אני מתקשה לקבל את העובדה שהחבל שאליו העצמות היו מחוברות לא נשרף בשריפה הגדולה. אין עליו שום סימני פיח, והחולצה שלמה לגמרי. מעבר לכך, אם מג'די היה מגיע לשם להתאבד, איפה הציוד שלו? איפה הדיסקית? איך הוא בכלל טיפס לגובה רב כל כך כדי לקשור את החבל בלי סולם? ולמה לנעוץ סכין על גזע העץ למעלה?"
יש לכם כיוון?
"כרגע עדיין לא, אנחנו מחכים לחקירת המשטרה. ביקשתי ממפקד הימ"ר שיסגור את זירת האירוע ולא יפסול שום כיוון. אני מקווה שיחקרו גם את הבחור שמצא את שרידי הגופה ועכשיו דורש את כספי הפרס, אולי הוא יודע משהו. אני מצאתי שם פיסת בד אדומה שנראית כאילו היא מוכתמת בדם. אין לי מושג של מי זה ואיך זה הגיע לשם. למרגלות העץ מצאתי גם כוס חד?פעמית מפלסטיק, זאת אומרת שמישהו הסתובב שם".
"אני רק רוצה שמשטרת ישראל תגיע לחקר האמת", אומר האב נזמי בנימת כעס מאופקת. קשה לו לשבת בבית ולחשוב שבמשך שבע שנים גופת בנו היתה כה קרובה אליו, ואף אחד לא מצא אותה. "אני מעריך מאוד את הצבא ואת המשטרה. מדינת ישראל היא מהטובות בעולם שיכולות לפעול ולגלות מקרים מסוג זה, אבל איך אפשר לקבל את העובדה שהם סרקו כל פינה ואזור בכרמל ובכל זאת פיספסו את מג'די?"
אתה חושב שהם התרשלו בחיפושים?
"אני יודע שהם עבדו קשה כדי למצוא אותו, אבל היה אפשר לעשות יותר. אני מעריך מאוד את השנים שבהן הם סייעו, וזאת בדיוק ההזדמנות להודות לאנשים יקרים שליוו אותנו לאורך השנים, בהם יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, שאול מופז ועמיר פרץ, ששמרו איתנו על קשר רצוף. אני יודע שעמיר פרץ ממש נלחם למען מג'די, ולא אישר את התקציב לעמותת 'לחופש נולד' בלי שמג'די יהיה בפנים. אבל להגיד לי שסרקו את כל הכרמל, ובסוף למצוא אותו שלושה קילומטרים מהבית, זה לא נתפש אצלי".
ההורים אומרים שהתאבדות היא בכלל לא אופציה. מג'די, הם אומרים כי הוא היה ילד חיובי ושמח, התנהג כרגיל, לא הראה סימנים של דיכאון או שינוי התנהגותי כלשהו שעשוי להצביע על כוונה אובדנית כלשהי. פהימה: "בבוקר, כשהוא יצא לבסיס, הוא בא אליי למטבח בשמחה, נתן לי נשיקה והספיק עוד להצחיק אותי קצת. אין סיכוי שהילד הזה התאבד, זה לא הכיוון". אחיה פהמי מחזק את דבריה: "המשפחה של מג'די היא חמה ומלוכדת, מדברים שם על הכל. קשה להאמין שמשהו כזה היה מתחולל בראשו של מג'די ולא היינו רואים לכך סימן חיצוני. מי שמתאבד נמצא במצב דיכאוני ומשנה הרגלים והתנהגות, וזה לא מה שקרה". במשטרה אמרו השבוע כי "החקירה נמצאת בעיצומה ונחקרים כל הכיוונים. בשלב הזה לא נוכל להתייחס לממצאים השונים עד גמר בדיקתם וסיום החקירה". "צריך לרדת לשורש האמת", אומרת פהימה, "האמת היא הנחמה היחידה שלי. רק אם אדע את האמת אוכל אולי למצוא קצת שקט בחיים האלה".
את מצליחה לדמיין את היום שאחרי האבל?
"ממש לא. שבע שנים עסקנו בחיפושים, החיים שלנו התהפכו מקצה לקצה. ממשפחה שמחה, שיוצאת לחופשות משותפות בבתי מלון, למסיבות ולאירועים, הפכנו למשפחה עצובה שלא יוצאת מהבית. כל מה שהניע אותנו הוא למצוא את מג'די. החיפושים הסתיימו, אבל עכשיו נתעסק בשאלה של איך ולמה זה קרה. אני יודעת שאני אמשיך לתפקד ולעשות כל מה שצריך כאמא, אבל בפנים הלב שבור".
אל מה את הכי מתגעגעת?
"לפני שמג'די נעלם, הייתי עולה בכל בוקר לחדר של הבנים ונותנת לכל אחד מהם נשיקת בוקר טוב. זה היה טקס קבוע, שתמיד עשיתי. מאז שהוא נעלם, הפסקתי. תמיד אמרתי שכשמג'די יחזור, לא ארצה שהוא יתחתן ויעזוב את הבית, לפחות לא בשנים הקרובות. רציתי להחזיק אותו קרוב אליי ולא לתת לו ללכת, הרי שבע שנים הוא לא היה איתי. ועכשיו הוא הלך לעולמים".