מאז הוכרז על הקדמת הבחירות, ובייחוד לאור הסקרים שבאו לאחר מכן, מתמקד הדיון הציבורי בשאלת הגושים הפוליטיים: כמה מנדטים יגרוף גוש הליכוד-ימין-דתיים? האם יתאחדו מפלגות השמאל-מרכז למפלגה אחת? האם המפלגות הערביות ירוצו כמפלגה אחת? הדיון נראה קצת משונה במציאות שלנו, משני טעמים: ראשית, השיטה הקואליציונית מאפשרת, תיאורטית אך גם בפועל, יצירת ממשלות המורכבות ממפלגות שונות שלא בהכרח נענות לתכתיבי "גושים". שנית, זה עשור, אם לא יותר, ההבדלים בין מצביעי גוש אחד למשנהו אינם כה מובהקים.
גם במבט היסטורי נדמה שהחלוקה לגושים אולי לא היתה נכונה מעולם, שכן המפלגות הדתיות והחרדיות היו שותפות כמעט לכל קואליציה וידעו להצטרף לכל "גוש"; המפלגות הערביות מעולם לא היו חברות אמיתיות בשום קואליציה, לא של גוש הימין ולא של גוש השמאל; המפלגות שהיוו את בסיס הגושים - הליכוד והעבודה - ידעו להתאחד ולהקים ממשלות אחדות; מפלגות "הימין" פעלו לעיתים בדרכי "גוש השמאל", בעוד מפלגות השמאל נוקטות עמדות כמו אלו של "גוש הימין"; ויש דוגמאות נוספות אשר שומטות את הקרקע מתחת לרעיון הגושים.
חלוקת הגושים נראית מוזרה במיוחד כאשר בוחנים את מי שעתיד להתמודד בבחירות הקרובות. במישור המדיני-ביטחוני אין כמעט הבדל בין מי שעתידות להיות המפלגות הגדולות: שלי יחימוביץ' כמעט שלא מתבטאת בעניינים אלה, וכאשר היא עושה זאת נדמה שהיא יותר תומכת במדיניותו של נתניהו מאשר מתנגדת לה. יאיר לפיד עושה אותו דבר בדיוק. ליברמן וברק חברים בכירים בממשלה שזו מדיניותה. אז מי נותר? הח"כים של מרצ ממעטים לעסוק בנושא המדיני, אף על פי שנדמה כי הם בוודאי מתנגדים לנתניהו, ובמפלגות שמימין לליכוד אולי חושבים אחרת אבל סומכים על מדיניותו של נתניהו.
ההבדלים העיקריים הם בהרכב האנושי
גם בעניינים כלכליים-חברתיים, שבהם לכאורה קיימים הבדלים בין המפלגות, הפערים אינם כה גדולים. אם יצטרכו, יחימוביץ' ונתניהו יצליחו להסכים על קווי יסוד משותפים, כאלה שיאפשרו לראש הממשלה הבא - כנראה נתניהו - למנות את יחימוביץ' לשרת האוצר. לפיד יוכל להיות שר החינוך בכל ממשלה שתקום, בכל הרכב, עם כל אג'נדה חברתית ועם כל ראש ממשלה. ישי, דרעי או אטיאס יוכלו להיות שרי השיכון, הפנים והבריאות גם אם שלי "הסוציאליסטית", ביבי "הקפיטליסט" או אולמרט "הפרגמטיסט" יהיו ראשי הממשלה.
המועמדים השונים יכולים למצוא את מקומם במפלגות שונות החברות לכאורה בגושים שונים. אבי דיכטר, לדוגמה, בעבר מתמודד על ראשות קדימה, שהיא לכאורה חלק מגוש השמאל-מרכז, עתיד להתמודד בליכוד. והאם משה כחלון שעוזב את הפוליטיקה לא היה יכול, לפחות תיאורטית, למצוא את מקומו במפלגת העבודה? ומשה קפלינסקי, ששמו מוזכר כמספר שתיים של לפיד, לא יכול להשתלב כמעט בכל מפלגה אחרת?
ההבדלים העיקריים שנותרו בין המפלגות הם בהרכבן האנושי ובאמון שהבוחרים נותנים בהן. במצב זה, כדאי לוותר על הדיון הנסב סביב "גושים".