אחת המוסכמות המושרשות בפוליטיקה האמריקאית גורסת כי המירוץ לנשיאות מוכרע על יסוד שיקולים כלכליים הקשורים ישירות לרווחתו ולרמת חייו של האזרח, כמו גם למידת האמון שלו כלפי מדיניות הממשל במישור זה. גם הנשיא ג'ימי קרטר, שהפסיד ב-1980, וגם הנשיא ג'ורג בוש האב, שהובס ב-1992, הודחו על רקע משבר כלכלי חריף שלווה בתחושת חוסר ביטחון ציבורי עמוק באשר למידת יכולתה של וושינגטון לנווט את המשק אל חוף מבטחים.
והנה, למרות אמונת יסוד זו העימות הטלוויזיוני השני בין הנשיא ברק אובמה לבין הטוען לכתר מיט רומני עתיד להתמקד בסוגיות חוץ וביטחון דווקא. הסיבה לכך שעימות זה מעורר עניין ציבורי כה רב מעוגנת לא רק בעובדה שהופעתו המרשימה של רומני הרפובליקני בעימות הראשון (ולעומתה התנהלותו האדישה והמנותקת של הנשיא) שינתה באורח דרמטי את כיוונה של ההתמודדות כולה והציבה אותו בעמדת זינוק מבטיחה, אלא גם בכך שרומני הפך את השיח במכלול זה למשאל עם אודות מנהיגותו של הנשיא אובמה.
דווקא בזירה שבה נהנה הבית הלבן מיתרון משמעותי ומתמשך בסקרים, נדחק כעת הנשיא לעמדת מגננה. זאת שכן במיוחד בעקבות מתקפת הטרור בבנגזי נאלץ אובמה להצדיק ולהסביר כעת את מהלכיו גם במרחב האסטרטגי והדיפלומטי, המעידים לכאורה על שקיעתו המואצת של עידן ההגמוניה האמריקאית תחת שרביט ניהולו. התנופה הרבה שממנה נהנה כעת מושלה לשעבר של מסצ'וסטס בעקבות הצלחתו המפתיעה בדנבר גלשה וחילחלה אפוא גם לחזית המדינית והביטחונית.
וכך, לאחר שבועות ארוכים של קלקולים וכשלים, השכיל רומני להשתמש בכלי הנשק של הדמוקרטים. זאת בתוך הצגת עמדות מתונות וקונצנזואליות למדי בתחום החברתי והכלכלי (הרחוקות שנות אור מן העמדות האידיאולוגיות הבלתי מתפשרות של הימין השמרני), ובתוך שילובו של השיח בשאלות מדיניות וביטחוניות ספציפיות בהקשר רחב, שבטבורו שאלות נוקבות לגבי מידת יכולתו של הנשיא ה-44 להנהיג את האומה האמריקנית ואת המערכת הבינלאומית כולה. סוגיית התנהלותו של הממשל בסביבה החיצונית בראייה הציבורית הפכה ממוקד של תמיכה פנימית רחבה לעקב אכילס נוסף בעבור הבית הלבן. הביקורת המחריפה על הכשלים המודיעיניים וההיערכות הלקויה ערב מתקפת הטרור בבנגזי הפכו במהירות לנדבך אחד בלבד בתוך מסכת רחבה הרבה יותר של סימני שאלה מטרידים, הקשורים לאופייה ולטיבה של האסטרטגיה האמריקאית בזיקה לאפגניסטן, לעירק וכמובן לאירן.
בהקשר זה תרם עימות הסגנים להעצמת דילמת המנהיגות הנשיאותית. אף שתחומי ההתמחות של המועמד הרפובליקני פול רייאן מעוגנים כולם בהוויה הכלכלית בכלל, ובמישור התקציבי בפרט, עלה בידו להפגין במהלך העימות בקיאות מרשימה במכלול רחב ומגוון של נושאים מדיניים וביטחוניים. כל מאמציו של יריבו ג'ו ביידן להסיר מסדר היום את שאלת דעיכתו המואצת לכאורה של תור הזהב האמריקאי עלו בתוהו. העימות מחר הפך לחלון ההזדמנות האחרון בעבור אובמה לשקם את מעמדו כמנהיג לנוכח מצבו הקשה בסקרים. הנשיא ישאף למחוק את הרושם מהעימות הראשון, אך כל ניסיון מצידו לעבור להפגנת נחרצות ותקיפות יתר עלול להיתפש כבלתי אמין ואופורטוניסטי וכביטוי לחולשה דווקא.