האם הייתם מוכנים לבחור בשר אוצר, לא חשוב מאיזו מדינה, שניצל את כהונתו הציבורית, נטל שוחד וגרף לכיסו הפרטי מיליוני שקלים, להיות "נאמן הציבור" בוועדת הכספים? האם הייתם מוכנים ששר בכיר שהורשע בעבירת מין של מעשה מגונה יכהן כשר החינוך של ילדיכם?
נראה דמיוני? ממש לא. בקדשו את הזכות לבחור ולהיבחר, בחר המחוקק במדינת ישראל, החתול ששומר על השמנת, לאפשר לכל אחד מהמינויים מעלה לכהן בכנסת ישראל וגם בממשלתה.
אכן, הדבר תלוי בסוג העבירה ובמידת העונש, ובמירוק הקלון, אם הוא קיים, בחלוף השנים. אך המציאות מלמדת שמדינת ישראל, היא ולא אמריקה, היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ובמקרים לא מעטים, בחלוף פרק זמן קצר ביותר מאז נגזר דינם, חוזרים אנשי ציבור שסרחו ופשעו, אנסו ושיחדו, הפרו אמונים ועשו מעשים מגונים, לשוב ולכהן בכנסת ובמשרות בכירות יותר.
חוק הוא חוק. אבל במדינה מתוקנת, המתהדרת בערכיה היהודיים והדמוקרטיים "לאור חזונם של נביאי ישראל", לא הכל משפט, וגם החוק אינו חזות הכל. חברה מתוקנת ניכרת בנורמות המוסריות והערכיות שהיא מציבה מול עיניה. למראה המפה הפוליטית שמסתמנת כיום, דומה לעיתים שאנו טסים בכיוון הטרמינל הלא נכון. במקום להגיע לסוף הפרק הראשון בחזון ישעיהו, ל"עיר הצדק קריה נאמנה", אנו עלולים לנחות לאחר הבחירות הקרובות בתוצאת האסון של ראש הפרק, ולהתעורר למציאות של חברי כנסת ושרים "סוררים וחברי גנבים, אוהבי שוחד ורודפי שלמונים".
בית המשפט העליון הדגיש בעבר, ויותר מפעם אחת, כי לא כל מי שכשיר הוא גם ראוי. מבחינה פורמלית, עשויים נוטלי שוחד ועושי מעשים מגונים לבוא בקהל חברי הכנסת. אך חברה הגונה וראויה לעולם לא תציב אותם כסמל ומופת ל"יחידי הסגולה" ותבחר בהם להיות שלוחי הציבור.
מכל תרי"ג המצוות, בחרו להם חלק מהבוחשים בקלחת הפוליטית דווקא אימרה אחת, שאינה מצווה, לא מן התורה ואפילו לא מדרבנן, שגם משמעותה לוטה בערפל: "אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחריו". מכל רבבות האנשים בישראל, נקיי כפיים וברי לבב, בעלי יושר ויושרה, בוחרים הם להציב בראשם אנשים שסרחו ופשעו, שלעיתים לא רק קופה של שרצים אלא משאיות שלמות שלהם תלויות להם מאחוריהם ומלפניהם.
פני הדור כפני הכלא
פני הדור הבא בכנסת עשויים להיות כפני הכלא. בחירת אנשים שהורשעו בפלילים להימנות עם חברי כנסת ישראל היא אולי כשרה, אבל מסריחה, מסריחה מאוד. ריח הצחנה החריף שעולה ממנה עשוי להקרין לא רק על הכנסת אלא בעיקר על הציבור כולו, שאותו הכנסת אמורה לייצג.
קבלת הדין במקרה זה עשויה לשקף גם הקלת ראש בעבריינות וסלחנות יתר כלפי מעשים מושחתים ומשחיתים שפוגעים בחברה כולה ומאיימים לכלותה. סביר להניח שקוראי טור זה לא הורשעו מימיהם בפלילים. הרשעה בפלילים אינה מעשה של מה בכך. כדי להגיע עדיה צריך בית המשפט להשתכנע "מעל לכל ספק סביר" שהחוטא אכן מעל וכיחש, הפר אמונים ונטל שוחד, תוך כדי שהוא מודע היטב למעשיו הנלוזים ולתוצאותיהם הרעות. כאשר שופטים, שלרוב הם "רחמנים בני רחמנים", מחליטים להשית על אדם אות קלון של הרשעה בפלילים, סימן הוא שלא מדובר רק ב"כשל חד-פעמי" או ברשלנות לרגע אלא במעשי עבירה מחושבים היטב, שנעשו במצח נחושה מתוך מודעות לכך שהם פוגעים באינטרס הציבורי.
אחד האבסורדים הגדולים בענישתם של נבחרי ציבור הוא שבדרך כלל נוטה בית המשפט להקל בעונשם בנימוק שסילוקם מהכהונה הציבורית הוא עונש כבד למדי שיש להתחשב בו. אך אם "ביום שאחרי" ממהרים הם לשוב לכהונתם, בשל העונש הקל שהוטל עליהם, מה הועילו חכמים בתקנתם?
עקרון "תקנת השבים" במורשת ישראל נועד לאפשר לעבריין לשקם את חייו, ולחזור לדרך הישר. אך גם הוא אינו קובע שהוא חייב למצוא את תיקונו דווקא בכנסת ישראל או בממשלה.