בונד. ג'יימס בונד

הוא לא מזדקן, הוא לא מתעייף, והוא מסרב בתוקף למות. כבר 50 שנה שבונד, ג'יימס בונד, מתרוצץ על מסכי הקולנוע הקרובים למקום מגוריכם עם מיטב החליפות והנשים, וממש לא נראה שיש לו כוונות להפסיק בקרוב. הסוכן החשאי הבריטי 007, שנולד מתוך מכונת הכתיבה של הסופר איאן פלמינג ב?1953, הצליח לשרוד בגבורה לנוכח אינספור שינויים גלובליים, מהפכות תרבותיות, התפתחויות טכנולוגיות ותזוזות בטעם הקהל, ולהתאים את עצמו בכל פעם מחדש לנוף הקולנועי. הישג די מדהים, אם חושבים על זה.

משברים פיננסיים ומשפטיים איימו לא פעם לחסלו, ולרגע, אי אז בסוף שנות ה?80, אף נדמה היה שהנה, מעריציו נוטשים אותו לצד הדרך לגסוס לאיטו. אבל לא. הוא עוד כאן, קם בכל פעם לתחייה מחדש כעוף החול, מזמין וודקה מרטיני (מנוער, לא מעורבב), מפתה את הפילגש היפהפייה של הנבל (שלנצח תלחש באוזנו בחושניות "הו, ג'יימס!") ומסכל מזימה מגלומנית נוספת שמבקשת להרע לעולם החופשי, בעוד הוא גורם לסט ממש ממש גדול להתפוצץ למאות מיליוני חלקים.

אכן, הנוסחה שמנחה את סידרת סרטי בונד עוברת מדי פעם מתיחת פנים תקופתית. אבל התמהיל נותר על כנו בכל 23 הסרטים שיצאו עד היום: לוקיישנים אקזוטיים, פעלולים מושקעים, נבלי?על עם מאורות תת?קרקעיות מעוצבות להפליא (לזמנן), סצנות פעולה עתירות משתתפים, גאדג'טים עתידניים, נשים יפהפיות עם שמות בעלי גוון מיני, הרבה הומור, נעימת נושא מנצחת ושיר פתיחה גדול מהחיים שמבוצע תמיד בידי הזמר הכי לוהט בשוק (טום ג'ונס, פול מקרטני, טינה טרנר, דוראן דוראן, מדונה, ועכשיו - אדל).

ומעל כל אלה - גיבור מושלם אחד, שעושה את כל מה שדרוש עבור המלכה שלו ביום ובלילה, ללא חת, ותמיד עם שארם וקריצה. במקרה או שלא במקרה, בונד ואליזבת' השנייה הולכים יד ביד כבר יובל שנים: סרט הבונד הראשון בא אל העולם בדיוק בשנה שבה היא הוכתרה למלכת בריטניה.

עושה רושם שאל יום ההולדת ה?50 שלו מגיע 007 בכושר שיא. בטקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון, שהתקיים בקיץ האחרון, היה הוא זה שהצניח את המלכה אל תוך האיצטדיון. בעוד שבועיים יעלה למסכים הסרט ה?23 בסידרת בונד, "סקייפול" שמו, שמבטיח לספק את ההרפתקה הגדולה והמסעירה ביותר של הסוכן החשאי עד כה.

איאן פלמינג המציא את ג'יימס בונד ב?1953, כשהיה בן 45. על פי עדותו, הוא עשה זאת כדי להתגבר על משבר אמצע החיים שאליו נקלע. קודם שבחר לנסות את כוחו בכתיבת רומן ריגול שירת פלמינג כקצין ביון ימי בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. הוא גם שימש עורך של סוכנות הידיעות רויטרס ואף כתב מטעמה במוסקבה. משכורת העיתונאי לא סיפקה לו את האפשרות לחיות את חייו כפי שרצה - לפלמינג היתה חיבה גדולה להימורים, לנשים ולחפצים יקרים - והעובדה שהוא עמד להתחתן לאחר שנים רבות של רווקות הוללת הלחיצה אותו מאוד. הוא ברח אל מכונת הכתיבה.

לגיבור הספר הראשון שלו, "קזינו רויאל", הוא בחר סוכן חשאי בשם ג'יימס בונד - על שם חוקר ציפורים בעל אותו שם. הספר, שנכתב בתוך ארבעה שבועות בלבד, הציג לעולם את המרגל בעל הרישיון להרוג, 007 - אלטר?אגו מובהק של פלמינג, שנשלח לדרום צרפת כדי להילחם בבנקאי קומוניסט ומכור להימורים בשם לה שיפר. הקוראים בלעו בשקיקה את השילוב המשכר והממכר של מכוניות מהירות, נשים מסוכנות, משחקי קלפים ושמפניה בלתי נדלית.

מעודד מהתגובות הנלהבות, החל פלמינג להתמכר גם לבונד: אחת לשנה נהג לנסוע לחודשיים לבית הקיט שלו בג'מייקה, שכונה "גולדן איי" (על שם מבצע סודי שבו השתתף הסופר במהלך שירותו הצבאי), כדי לכתוב ספר חדש בסידרה. מעשיות הביון המורכבות והמסעירות, שכללו שפע של אלימות, סקס וזוהר, ושתובלו בפרטי הפרטים הכי קטנים, החלו לעורר עניין בקרב מפיקי טלוויזיה וקולנוע שזיהו את הפוטנציאל. לאחר כמה ניסיונות לא מוצלחים או לא רציניים להביא את בונד למסך, ולאחר שפלמינג, ששתה כמו דג ועישן בסביבות 70 סיגריות ליום, עבר את התקף הלב הראשון שלו - היו אלה המפיק הקנדי?יהודי הארי זלצמן והמפיק האמריקני ממוצא איטלקי אלברט "קובי" ברוקולי שהחליטו להקים חברת הפקה בשם Eon (ראשי תיבות של Everything or Nothing) כדי לעבד את "ד"ר נו" - השישי בסידרת הספרים - לסרט באורך מלא.

למרות הפופולריות הגואה של בונד ברשימת רבי המכר באותן שנים, שצברה תאוצה משמעותית בעקבות המלצה חמה של הנשיא ג'ון פ' קנדי במגזין "לייף" ב?1961, צמד המפיקים לא הצליח לעניין אף כוכב קולנוע בתפקיד. קארי גרנט, הסופרסטאר הכי שרמנטי בעיר, דחה את ההצעה בטענה שאינו מעוניין להיות כבול לתפקיד אחד לאורך זמן. גם ג'יימס מייסון לא התלהב להיות בונד ליותר מסרט או שניים. מחוסר ברירה, החליטו זלצמן וברוקולי להמר על שחקן סקוטי צעיר ואלמוני בשם שון קונרי, שהישגו המשמעותי ביותר עד אז היה תפקיד משנה קטן בסרט לא חשוב של דיסני.

כדי להכין את קונרי לתפקיד, הבמאי טרנס יאנג - שהשתייך באופן מובהק לאסכולת "החיים הטובים" של פלמינג (רבים טענו שהוא היה יכול בקלות לגלם את בונד בעצמו) - נצמד לקונרי הלא מנוסה ולימד אותו כל מה שהיה צריך כדי להיכנס לעורו של 007: כיצד ללבוש חליפה, כיצד לשבת ליד שולחן הקלפים, כיצד להיכנס לחדר, כיצד לסטור לבחורה, כיצד ללגום ברנדי, והכי חשוב: כיצד ליצור את הרושם שהוא נהנה מכל רגע. קונרי בן ה?32 התגלה עד מהרה כליהוק מבריק. "ד"ר נו", שהופק בתקציב של מיליון דולר בסך הכל, עלה לאקרנים ב?5 באוקטובר 1962 והיכה את הקהל כמו ברק: לא רק משום שהציע לצופיו את אורסולה אנדרס בביקיני, אלא משום שההדוניזם והסטייל של הסרט היו מנוגדים לחלוטין לאפרוריות הפוסט?מלחמתית, שאפיינה אז את הקולנוע הבריטי. השמועה אומרת שפלמינג לא אהב את הסרט, ונשמע ממלמל בצאתו מההקרנה: "נורא, פשוט נורא". אבל עם העובדות היה קשה להתווכח: הגיבור הנועז והסקסי הפך בן לילה לפנטזיה האולטימטיבית של נשים וגברים כאחד. כוכב נולד.

"מרוסיה באהבה", שנחת על המסך שנה אחר כך ובוים גם הוא בידי יאנג, העסיק את עצמו עם עלילת מתח אולטימטיבית עבור ימי המלחמה הקרה (שבמהלכה בונד נשלח לפתות סוכנת סובייטית), והצליח אף יותר מקודמו. ואילו הסרט השלישי בסידרה, "גולדפינגר" (1964), כבר העלה את רף הריגושים באופן משמעותי כאשר הציע נערה עירומה מצופה בזהב, טייסת לסבית יפהפייה בשם הכל כך סמלי פוסי גאלור, סגן?נבל מלוכסן עיניים עם מגבעת קטלנית, מכונית אסטון מרטין כסופה שיורה טילים ופולטת מושבים, ולראשונה בסרט קולנוע, קרן לייזר. זהו גם הסרט שהפך את בונד לתופעה כלל?עולמית. באופן אירוני וטרגי, פלמינג כבר לא היה שם כדי ליהנות מפירות ההצלחה: ב?12 באוגוסט 1964, רגע לפני שמפעל חייו עמד להפוך למפעל להדפסת כסף, הכריע את הסופר בן ה?56 התקף לב נוסף.

סוד ההצלחה של הסידרה בשנים ההן היה לתת לקהל בדיוק את הספקטקל האסקפיסטי שהוא מחפש - בלי לחפף, בלי להתעצל ובלי להתנצל. כל סרט הצליח להיות גדול ומשוכלל יותר מקודמו, וצוותי ההפקה של זלצמן וברוקולי חיפשו בקדחתנות אחר לוקיישינים חדשים ומרהיבים, בחורות יפות, גאדג'טים מטורפים ורעיונות לפעלולים מסוכנים, שיסייעו להם להמשיך להפתיע את המעריצים שחשבו שכבר ראו הכל. ברצף הפתיחה של "כדור הרעם" (1965), למשל, בונד עושה שימוש ב?Jet-Pack - תרמיל ריחוף בעל הנעה סילונית, שהיה אז רק בשלבי פיתוח - כדי להימלט מרודפיו.

ב"אתה חי רק פעמיים" (1967), הנבל הנצחי בלופלד זומם את מזימותיו השטניות מתוך בסיס תת?קרקעי, שנבנה בתוך לוע של הר געש לא פעיל. הסט שבנה קן אדם, מעצב התפאורה האגדי שאחראי לרבים מהסטים האייקוניים של הסידרה, היה אחד הסטים השאפתניים והמופרעים בהיקפם באותה תקופה, עד כדי כך שאפילו סטנלי קובריק הגיע למקום כדי להתפעל. ברור שבסוף בונד דואג לפוצץ אותו.

בכלל, זלצמן וברוקולי אף פעם לא חסכו על הסרטים שלהם: "הכסף נמצא על המסך", הם חזרו ואמרו, ובימים שלפני המצאת האפקטים הממוחשבים, אם שמת משהו על המסך, הוא היה צריך להיות שם באמת, בצורה כזו או אחרת. בתמורה, הקהל המשיך לנהור לאולמות כדי לראות מה הכינו עבורם הפעם, בידיעה שאכזבה אינה אופציה. אבל כל ריצה מוצלחת נידונה להגיע לסיומה הבלתי נמנע. במקרה של 007, השוונג הראשוני הפנומנלי - והמאוד משתלם - הגיע לסיומו ביום שבו קונרי הודיע למעסיקיו שהחליט לנטוש את התפקיד כדי לחפש ריגושים אחרים (וכדי לשחק גולף במסלול הפרטי שקנה לעצמו). השחקן שהוכתר כיורשו היה אוסטרלי יפיוף בן 30 בשם ג'ורג' לזנבי, שניסיון המשחק שלו עד אז הסתכם בפרסומת לשוקולד; האיזון העדין, שהגיע לכדי שלמות בחמשת הסרטים שבהם כיכב קונרי, הופר בגסות.

"בשירות הוד מלכותה" (1969), סרטו היחיד של לזנבי בתפקיד בונד, לא היה סרט רע. סצנות הסקי המצוינות שלו היו מהפכניות בקנה המידה שלהן בזמנו, והשפעתן על ז'אנר האקשן מורגשת עד עצם היום הזה (הבמאי כריסטופר נולאן, למשל, שאב מהן השראה ישירה בסרטו "התחלה"). אבל הוא סטה מהנוסחה במידה גדולה מדי; בונד מבלה חצי מהזמן בשמלה סקוטית, ואפילו מוצא זמן להתאהב ולהתחתן (בפעם היחידה בסידרה).

בניגוד לסרטים שלפניו, הסוף כאן היה קודר: אשתו של בונד נרצחת בידי בלופלד שנייה אחרי שהם מתחתנים, ורגע לפני עליית הקרדיטים. לזנבי לא הצליח להסתגל לחיים באור הזרקורים והפלאשים, והוא הועף ממסע יחסי הציבור של הסרט לאחר שהתעקש להגיע לראיונות בתספורת היפית ובזקן פרוע. הכישלון היחסי של הסרט בקופות הפך את פיטוריו לעובדה מוגמרת, וקונרי הוזעק מהגלות לעשות את "יהלומים לנצח" (1971).

בונד מספר 3, רוג'ר מור, הוזכר כמועמד מוביל לתפקיד במשך שנים רבות, אך תמיד היה עסוק במחויבויות קודמות. הבולטת שבהן היתה סידרת הטלוויזיה המצליחה "המלאך", שבה כיכב. אבל ב?1971, כשקונרי בחר לפנות את הדרך בשנית, הליהוק התאפשר סוף סוף. הבונד של מור - קליל יותר ופיזי פחות מקונרי - סייע לסידרה להתגבר על המהמורה של לזנבי, להשתחרר מצילו הענק של קונרי ולבצע את המעבר המיוחל משנות ה?60 לשנות ה?70. באופן בלתי נמנע, העובדה שמרבית שרירי המשחק של מור רוכזו באזור הגבה השמאלית תרמה את חלקה לכך שהסידרה הפכה בהדרגה לפחות נטועה בעולם האמיתי וליותר קאמפית וצוחקת על עצמה.

מור התחיל את הכהונה שלו כבונד בשני סרטים מינימליסטיים יחסית - "חיה ותן למות" (1973) ו"האיש בעל אקדח הזהב" (1974). אחריהם החליט ברוקולי (שנותר לראשונה לבדו בעמדת המפיק בעקבות הסתבכותו של זלצמן בחובות) לשוב לנוסחה המנצחת של "גולדפינגר" ו"אתה חי רק פעמיים". זו יושמה בהצלחה רבה ב"המרגלת שאהבה אותי" (1977), שהיה קצת כמו אלבום "המיטב" של בונד. התפריט כלל, בין השאר, קפיצת סקי מדהימה ובלתי נשכחת (שהסתיימה בפתיחת מצנח מעוטר בדגל בריטניה, ה?Union Jack), מכונית לוטוס לבנה שהפכה לצוללת, סגן?נבל בגובה שני מטרים עם שיני מתכת ופינאלה מפואר בקרב מרובה?משתתפים על סט מדהים שדימה מעגן של צוללות גרעיניות.

כצפוי, הסרט הביא את הסידרה לפיסגה חדשה של הכנסות ופופולריות. לראשונה מאז עזיבתו של קונרי, היה נדמה לרגע שבונד משיב לעצמו את הגרוב. ההרפתקה הבאה בסידרה, "מונרייקר" (1979), היתה תגובה ישירה להיסטריית "מלחמת הכוכבים" של ג'ורג' לוקאס ושלחה את 007 לחלל, לירות באקדחי לייזר. הסרט אמנם שבר קופות ברחבי העולם, ובמשך שנים רבות היה המכניס ביותר בסידרה, אבל באותה נשימה הוא גם לקח את המרגל האהוב הכי רחוק שאפשר מחומר הגלם של פלמינג והכניס אותו עמוק לתוך טריטוריה שטותניקית במיוחד.

בתחילת שנות ה?80 הועברה השליטה האמנותית על אימפריית בונד לידיו של מייקל ג'י וילסון, בנו החורג של ברוקולי. זה היה כנראה העשור הגרוע ביותר של הסידרה - גם מבחינה איכותית וגם מבחינה מסחרית. "לעינייך בלבד" (1981) אמנם ניסה לחזור למקורות ולוותר על הגימיקים (בתחילת הסרט, הלוטוס הלבנה מ"המרגלת שאהבה אותי" מתפוצצת באופן סימבולי, ובונד נאלץ להתבסס על יכולות האלתור שלו), אבל אל "אוקטופוסי" (1983) הגיע מור בן 56, הרבה לאחר תאריך התפוגה שלו, ולמרות כל האיפור היה קשה לא להבחין בכך. ב"רצח בעיניים" (1985), סרטו השביעי, הוא כבר נראה קשיש ממש.

בשלב הזה הסידרה נראתה תקועה, ממוחזרת ומעבר לשיאה. המותג עדיין מכר מספיק כרטיסים כדי להצדיק את קיומו, אבל בונד כבר לא היה סמל למצוינות, להשראה ולחידוש. הוא הפך לפארודיה עונתית על עצמו, לפארסה עייפה ונטולת אירוניה. כמוסת הכיף המענגת שהסידרה התמידה לספק למעריציה במשך השנים איבדה מכוחה בהדרגה, עד שנעלמה כמעט כליל. ליהוקו המעט מפתיע של השחקן השייקספירי הרציני טימותי דלטון לתפקיד ב?1987 בישרה על שינוי כיוון מרענן. אולם שני הסרטים בכיכובו - "007 באזור המסוכן" (1987) ו"רישיון להרוג" (1989) - הצליחו לנכר את המעריצים. הם הפכו את בונד ל"צנון" קשוח ונטול חן, שלא הוקף במספיק הסחות דעת ראויות. יש האומרים שדלטון הקדים את זמנו, ושאם רק היו נותנים לו להמשיך, הוא היה צובר תאוצה. אבל בעיני הרוב הקובע, הוא בעיקר היה הבונד הכי אנטיפת.

סכסוך משפטי ארוך ומורכב שנתגלע בין ברוקולי לבין אולפני MGM?יונייטד ארטיסטס, שהפיצו את הסידרה, דאג לכך שבונד הגיע אל שנות ה?90 באיחור ניכר. כשהוחלט לבסוף להשיבו לזירה, באמצע העשור, העולם שסביבו כבר הספיק להשתנות מהקצה אל הקצה. נפילת החומה בברלין, התפרקות הגוש הקומוניסטי באירופה והסדר העולמי החדש שהחל לתת את אותותיו יצרו מציאות חדשה עבור המרגל שנולד בעיצומה של המלחמה הקרה, והעמידו בפני קברניטי הסידרה אתגר רציני: לשכנע את הקהל שבונד עדיין רלוונטי.

המשימה הלא פשוטה הופלה על כתפיו היחסית צרות של פירס ברוסנן, שחקן אירי נאה שקנה את עולמו בסידרה הנשכחת "רמינגטון סטיל". הג'וב הראשון שלו כ?007, בסרט "גולדן איי" (1995), התאפיין בשילוב מתבקש בין ישן לחדש; בין מסורת לניסיון לחדש ולעדכן. העלילה היתה פלמינגית סטנדרטית, וכללה לא מעט נגיעות של פעם - למשל הקפיצה האדירה מהסכר, שפותחת את הסרט. אבל האפקטים, הפעלולים והפיצוצים שודרגו והוגדלו, כדי לעמוד בקצב, בהיקף ובכמות חומר הנפץ של המתחרים. אם לא די בזה, התפקיד של M הועבר, לראשונה בסידרה, לידיה של אישה (ג'ודי דנץ'), והיא לא חסכה מבונד את דעתה עליו, ששיקפה את העמדה הפמיניסטית הרווחת נגד הדמות: "שוביניסט".

התוצאה היתה רחוקה מלהדהים, אבל הספיקה כדי להתניע את הסידרה מחדש ולעודד את הפקתם של כמה סרטים נוספים בכיכובו של ברוסנן. הניסיון להתאים את בונד לציר הרשע המעודכן שלח אותו להתמודד מול נבלים מסוג חדש - איל תקשורת בריטי שזומם להשתלט על העולם, סוחרי נשק רוסים עצמאים, בנקאים שוויצרים מושחתים ומבריחי יהלומים דרום?קוריאנים. אף אחד מהסרטים לא היה מוצלח כמו "גולדן איי", אבל כולם עשו את המצופה מהם בקופות, וחשוב מזה: כולם שברו שיאים בכמות הפרסומת הסמויה שהכילו. תפקידם העיקרי, בסופו של דבר, היה לשמור את בונד בחיים ולשמר את ערכו כמותג. יום ההולדת ה?40 של הסידרה, ב?2002, לא היה אירוע משמח.

"למות ביום אחר", שיצא באותה שנה, דווקא היה אמור להיות חגיגי ומיוחד, ואפילו הוכנסו אליו שלל הומאז'ים להרפתקאות קודמות; האלי ברי, למשל, לבשה את הביקיני של אורסולה אנדרס. אבל הסרט הזה ייזכר בעיקר כזה שהכיל כמה וכמה נקודות נמוכות במיוחד עבור הסידרה המפוארת: שיר הנושא הגרוע ביותר (שכתבה וביצעה מדונה), מכונית בלתי נראית מגוחכת, נבל משעמם וכיוצא באלה. בצירוף מקרים לא משעשע, מתקפת הטרור של 11 בספטמבר, שנה לפני כן, יצרה מציאות גלובלית חדשה ומפחידה, שכל קשר בינה לבין הבונד הקליל והאוורירי של ברוסנן היה מקרי בהחלט.

השינוי הדרמטי והקיצוני ביותר שהסידרה עברה אי פעם התרחש כנראה ב?2006, כשדניאל קרייג - בריון אנגלי בהיר שיער וחמור סבר בן 38, שהתברך בסקס אפיל - נבחר להיות השישי שנכנס לנעליו של בונד. עשור בלבד לאחר האתחול מחדש של הסידרה בידי ברוסנן, קרייג הסתער על הדמות במלוא המרץ והגיש את ההופעה הסוחפת והפיזית ביותר בתפקיד מאז ימיו של קונרי. הסרט שנתפר למידותיו, "קזינו רויאל", גם היה הבונד הטוב והמספק זה שנים ארוכות, והפיח בסידרה חיים חדשים. העלילה העכשווית וחמורת הסבר הצליחה להישאר די נאמנה ליצירת הביכורים של פלמינג, ובה בעת גם לרוח התקופה; היא הרחיקה את 007 משלל הגאדג'טים והגימיקים שאפיינו אותו לפני כן, וסצנות הפעולה - ששאבו את השראתן מסצנות האקשן הכואבות והמהירות של סידרת ג'ייסון בורן ("זהות כפולה" וממשיכיו) - התעלו לרמה גבוהה מהרגיל.

בונד חזר, לא היה ספק בכך, וקרייג בהיר השיער הסתמן כאיש המושלם לקחת אותו הלאה, אל הלא נודע. הוא ידע להרביץ, הוא ידע לקפוץ מגג לגג באופן משכנע, הוא ידע לנשק, והוא ידע לשחרר משפתיו פאנץ' ליין ממולמל רגע אחרי שמילא יריב אכזר בעופרת. אך לאן ימשיך מכאן? ובכן, עדיין מוקדם לדעת. הסרט השני של קרייג בתפקיד, "קוונטום של נחמה" (2008), נפל קורבן לשביתת התסריטאים בהוליווד ב?2007, והתוצאה האנורקטית והרועשת שהונחה על המסך בידי הבמאי הסמי?מוכשר מרק פורסטר התקשתה לעמוד בסטנדרט הגבוה שהציב "קזינו רויאל".

הסרט השלישי של קרייג, "סקייפול", יוצא רק כעת, לאחר שהצרות הכלכליות של האולפנים (שמנעו את הפקתו של סרט נוסף בסידרה) נפתרו, לעת עתה. ילדיו של ברוקולי - בנו החורג מייקל ג'י וילסון, ובתו ברברה - עדיין מנווטים בצוותא את ספינת המזומנים הגדולה של אביהם, שעבר מן העולם ב?1996: בסך הכל, נראה שהם יודעים מה הם עושים עם העסק המשפחתי.

גם אם בונד לא יזכה לחגוג מאה, את שלו הוא כבר עשה. מעבר לעובדה שאין עוד סידרת סרטים בהיסטוריה של הקולנוע שהצליחה לשרוד כל כך הרבה שנים ומהפכות, קשה לחשוב על אסופה אחרת של סרטים שהעניקה לצופיה הנאמנים כל כך הרבה שעות של הנאה טהורה ואסקפיזם איכותי. במהלך 50 השנים האחרונות לקח אותנו בונד למסעות מסביב לגלובוס, באתרים הכי אקסקלוסיביים ונחשקים שאפשר להעלות על הדעת - מהונג קונג עד הסהרה, מהקריביים עד הפירמידות של גיזה.

הוא סיפק לנו מספר אינסופי של רגעי "וואו!", הביס יותר מ?130 נבלים מכל הגדלים והמינים, השכיב עשרות צעירות מכל האומות והגזעים, השתמש במאות צעצועים וכלי נשק, דהר במכוניות פאר מופלאות, ובעיקר - הזכיר לנו פעם אחר פעם שאף אחד לא עושה את זה טוב ממנו. החזון הייחודי של פלמינג והמתכון הבידורי המנצח של זלצמן וברוקולי התגלו כאוניברסליים ונצחיים; הגיבור שבראו ושטיפחו במסירות הפך לחלק בלתי נפרד מהתרבות המודרנית. לא יהיה מופרך לומר שגם כיום מגלים אותו ומתאהבים בו צופים וצופות חדשים. בקצב הזה, הוא עוד יקבור את כולנו.