בעקבות ההכרזה על הבחירות ראוי להתעכב לרגע על ארבעת הנושאים העיקריים העומדים על סדר יומה של ישראל בשנים הקרובות: סוגיית אירן, המחלוקת המדינית-ביטחונית, הדמוקרטיה בישראל והסוגיה החברתית-כלכלית.
התגרענות אירן היא האיום החמור ביותר על ביטחון ישראל, גם אם אירן לא תשתמש בפועל בנשק הגרעיני. בחודשים האחרונים המחלוקת על סוגיית התקיפה באירן והשלכותיה היו הנושא החם בסדר היום הציבורי בישראל והן לוו ביצרים, בהשמצות ובהפחדות. אולם באמת ובתמים נראה כי אין מחלוקת אמיתית בחברה הישראלית בנושא זה. זולת שוליים הרוצים באיום גרעיני אירני כדי לאלץ את ישראל לסגת מהשטחים, הרוב המכריע מודע לגודל הסכנה ומבין שחובתה של ישראל למנוע את המשך תהליך פיתוח יכולות הגרעין באירן. יש קונצנזוס מלא שפעולה ישראלית היא הפתרון הפחות מוצלח, ויש לנקוט אותו רק אם לא תיוותר ברירה אחרת. יש גם הסכמה מלאה, שרצוי ככל האפשר להגיע להסכמות עם האמריקנים בנדון. המחלוקות הן טקטיות, לא מהותיות.
כל הוויכוח הציבורי בנושא מבוסס על שקר, על שנאה לנתניהו שגבלה בהסתה, ולעיתים אף חצתה את גבול ההסתה. אני מאמין שכל ממשלה שתיבחר תנהג באחריות, ברוח ההסכמה הלאומית.
בסוגיות הגבולות, השלום והביטחון המחלוקת בציבור אמיתית ועמוקה. הפער האידיאולוגי בין מצדדי שלמות הארץ לבין המצדדים בנסיגה מלאה ובין הגישות הקיצוניות לבין האפשרויות השונות שבאמצע, גדול ואמיתי. אולם המחלוקת הזו היא ברמה האידיאולוגית, התיאורטית. נתניהו וצמרת הליכוד קיבלו על עצמם את תפישת חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום, אם כי לא הצביעו על מיקום הגבול בין המדינות על פי תפישתם. עם כל זאת אין לישראל פרטנר להסכם בעתיד הנראה לעין. אהוד ברק ואהוד אולמרט הציעו לפלסטינים את חלוקת הארץ בקווי 49' (עם "חילופי שטחים" מזעריים) והצעתם נדחתה על הסף, תוך כדי שימוש באלימות וטרור. סביר מאוד להניח שכל הצעה דומה תיתקל בתגובה דומה. איני רואה הצעה שתהיה קבילה על הפלסטינים, שתעלה מצד ממשלה ישראלית, כמו קבלת "זכות" השיבה.
סוגיה מדינית נוספת שהיתה במחלוקת ציבורית חריפה - עתיד הגולן - אינה קיימת עוד, לפי שעה. הגולן ישראלי, ודבר לא ישנה זאת. ובכלל, כל עוד המזרח התיכון גועש, וכך הוא יהיה בשנים הקרובות, לא צפויות התרחשויות מדיניות משמעותיות. סוגיית הדמוקרטיה בישראל היא מומצאת. לקראת הבחירות מצג השווא של "חוקים המאיימים על הדמוקרטיה" וכו' יחזור על עצמו, אבל כל בר דעת יודע שאין כל איום ושבסך הכל מדובר בטרנד של יצירת היסטריה מלאכותית. מחלוקת אידיאולוגית ופרקטית שראוי להכריע בה קיימת בנושא החברתי-כלכלי. בעשרות השנים האחרונות לא הייתה מחלוקת בתחום זה. כל המערכת הפוליטית בישראל התיישרה עם הקו הניאו-ליברלי, שנתפש כאמת מדעית, וההבדלים בין המפלגות היו שוליים. המחלוקת היתה בעיקר סביב הסוגיה מי מוכשר יותר לממש את הדרך הזאת.
לא עוד. השינוי החל במשבר הקפיטליזם ב-2008, שגרם למחשבה מחודשת בכל העולם, כולל בקרב הבכירים שבכלכלנים, בעלי פרס נובל ואף מי שהיו ממובילי הדרך הזו והגיעו למסקנה שהרחיקו לכת. ניצחונה של שלי יחימוביץ', נושאת דגל האג'נדה החברתית כלכלית והתפישה הסוציאל-דמוקרטית, בבחירות המקדימות במפלגת העבודה, ועליית מפלגתה בסקרים כתוצאה מכך, העלו את הנושא על סדר יום הפוליטי. המחאה ההמונית בקיץ 2011, עת מאות אלפי אזרחים יצאו להיאבק למען צדק חברתי, העלתה עוד יותר את הנושא לסדר היום הציבורי. המחלוקת בין הגישה השמרנית-ליברלית לבין הגישה הסוציאל-דמוקרטית היא אידיאולוגית ומעשית והיא בתחום שתלוי בהחלטות ישראליות. האם הבחירות תסובנה סביב הסוגיה החברתית-כלכלית? אין לדעת. כל מפלגה תנסה לקבוע את סדר היום על פי חוזקותיה, אולם מן הראוי שהמחלוקת החברתית-כלכלית תהיה לב הבחירות.