מדי שנה, עם פעמי הסתיו, מוצא מהארון המונח "חשבון נפש" ומנוער ממנו אבק הקיץ. בסתיו זה, ביתר שאת, עם הקדמת הבחירות, אנו צפויים לקבל מהפוליטיקאים המכהנים דין וחשבון, אמיתי או מדומה. מה אנחנו באמת יודעים על חשבון נפש של מנהיגים, ומה אפשר לומר ברצינות על החשבון ועל הנפש של מנהיגינו כאן, בישראל?
חשבון - עם חלק זה אין שום בעיה. המנהיגים עושים חשבון כל הזמן. הם עסוקים בחשבונות אישיים, בחשבונות פוליטיים, בחשבונות אלקטורליים ובחשבונות קואליציוניים. גם קברניטי הביטחון עושים חשבון. הם עוסקים בין השאר בחישוב הסיכונים ובחישוב מספר הנפגעים הצפוי אל מול תרחישים שונים. קברניטי האוצר עוסקים בחשבונות תקציביים, כמו גם החשבים מטעמם במשרדי הממשלה. הפעילות הפוליטית, הביטחונית והכלכלית רוויה בעשיית חשבון.
אבל הנפש - זה סיפור אחר, המגלם בתוכו פרדוקס מרתק. הנפש היא גורם מרכזי בקבלת החלטות, אך היא חמקמקה ומתעתעת. המודיעין מצליח להתחקות אחר הזזת כוחות ופריסת משגרי רקטות - אבל מתקשה מאד להעריך את כוונותיהם הנסתרות של אנשים. מה שמניע את מנהיגינו, כמו את שאר בני האדם, הם מנגנונים נפשיים - רגשיים וקוגניטיביים - המשפיעים באופן דרמטי על האופן שבו הם מקבלים החלטות.
להשתחרר מהתרבות המאצ'ואיסטית
אולם למרבה האבסורד, נראה כי הם כלל אינם מודעים לכך ואינם מכירים בזאת. הם תופסים את עצמם כרציונליים, הפועלים מתוקף חישוב הגיוני של אינטרסים ומתוך חישובי עלות-תועלת. תפיסה זו רחוקה מלשקף את כל התמונה. מרכיבי הנפש - האגו, היצרים, הרגשות, הפחדים, האינטואיציה, מצבי-הרוח ומנגנונים נסתרים נוספים שמקורם בתת-מודע - הם המשחקים את התפקיד המרכזי בתהליכי קבלת-החלטות.
עד כמה המנהיגים ערים לכך, האם הם מנסים באמת להבין כיצד המנגנון הנפשי שלהם עובד וכיצד הוא משפיע על החלטותיהם? נראה שלא. עובדה היא, שראשי ממשלה מוקפים במומחים מתחומים שנחשבים רלוונטיים: אנשי צבא, אנשי מודיעין, דיפלומטים, כלכלנים, יועצי תקשורת ודוברים. אולם באופן קבוע, נפקד חלקם של מומחים לתחום נפש האדם ממעגלי היועצים הללו - והרי הנפש היא עיקר העניין. זה אבסורד של ממש.
השאלה, למשל, האם לתקוף באירן, תלויה בנבכי הנפש של המנהיגים לא פחות מאשר באינטרסים הבטחוניים והמדיניים של הגורמים המעורבים. על כן, תוצר חיוני של חשבון הנפש עשוי להיות דווקא התובנה כי חייבים לשקלל, עד כמה שניתן, את מרכיב הנפש בעיצוב המדיניות ובתהליכי קבלת ההחלטות. לשם כך, חייבים הקברניטים להתבונן פנימה ולנסות להבין את המוטיבציות הרגשיות שלהם, את החסמים הפסיכולוגיים המגבילים אותם, ואפילו את השפעתם של עיוותי התפיסה שבהם הם לוקים. הם חייבים לנסות להבין איך כל אלו משפיעים על האופן בו מתקבלות החלטותיהם.
זו משימה קשה מאד - אבל חיונית ביותר. נבחרי הציבור לא יוכלו לעשות זאת בכוחות עצמם. עליהם לשתף בכך אנשי מקצוע מתחום הנפש, שיסייעו לבחון ולבקר את תהליכי עיצוב המדיניות לצד מומחים מתחומים אחרים. לשם כך צריך להיפתח ולהשתחרר מהתרבות המאצ'ואיסטית הישראלית הרווחת. לשם כך צריך לתת קרדיט גם לפסיכולוגיה ולמדעי-ההתנהגות, לא רק לצבא, למודיעין, לתקשורת ולשיווק פוליטי.
הכותב, ד"ר רונן הופמן, הוא מומחה לממשל ולפסיכולוגיה פוליטית במרכז הבינתחומי הרצליה