שיגרת הרקטות והפצמ"רים - שעלתה השבוע שוב לכותרות בעקבות ההסלמה במהלך החג - מעלה מחדש את הדיון בשאלה אם ראוי לפעול קרקעית ברצועת עזה או להסתגל לשיגרה האנומלית הזו. לפני שאדרש לשאלה הזו, יש לתהות מה טיבה של עוצמה צבאית אשר לא מרתיעה ארגון קטן המבוצר באזור מתוחם מאוד. השאלה המרכזית, למעשה, היא מדוע אנחנו נדמים בעיני האויב ולעיתים גם בעיני עצמנו לאסקופה נדרסת ברגליהם של פעילי חמאס או מחבלי פת"ח, של ראשי מדינות ערביות בכלל ואיראן בפרט, ובאופן מכריע גם ברגלי מי שמחזיק מעצמו "פעיל זכויות אדם" (ראו דו"ח גולדסטון).
נתחיל מגבול הצפון. מלחמת לבנון השנייה גבתה מחיזבאללה מחיר אשר לא מרבים לדבר עליו. בראשו של נסראללה אין כיום מחשבה בהירה לשוב ולתקוף את ישראל, וזאת מפני שלישראל יש יכולת מוכחת בהשמדה של כל תשתיות לבנון. הידיעות על אלפי טילים שיעופו כאן נכונות רק אם צה"ל ינצור את נשקו. כלומר, קיימת הרתעה אשר נולדה מכוח האש והתגובה הצה"לית.
ועדיין נשאלת השאלה כיצד טייסות שלמות של מטוסים ופצצות חכמות מוציאות הון עתק באימונים מפרכים, עם מזל"טים מגובים באלקטרוניקה בדיונית, טנקים ממוגנים ולוחמים מיומנים יותר מתמיד, והתוצאה הפשוטה של כמה קילוגרמים של חומר נפץ גורמת נזק הסברתי חמור לאין ערוך. כיצד מסבירים למאות אלפים, ובעצם למיליון אזרחים, שקצרה ידה של מדינת ישראל מלהושיע?
על ישראל להשיב את כוח ההרתעה מול חמאס
התשובה הטקטית גורסת שמדינת ישראל משתמשת בעוצמה צבאית כזו השווה לעוצמה שבה משתמש האויב - לא טיפה יותר, ועל כן אין הכרעה צבאית. התשובה האסטרטגית-ערכית סוברת שקשה למצוא בהיסטוריה של העמים מדינה אשר מסרבת לחסל את הסיכון הקיומי המתרגש על פתחה זה יותר מארבעה עשורים, משום שאין היא מגדירה אותו כסיכון כזה. הבנה ערכית של מהות האויב גוזרת מייד איסור מוחלט להביא אותו אל המישור שבו אנו נמצאים.
במילים אחרות, מאז הותר הרסן המוסרי ונקבע שיש שכר לטרור, ישראל איבדה את כוח ההרתעה שלה. על ישראל להשיב את כוח ההרתעה מול חמאס מדרום באותה מטבע כפי שהיה מצפון. יש צידוק מוסרי עליון להגנה על אזרחי ישראל המממנים בגופם ובנפשם את הכוח הצה"לי. יישבו מומחי הצבא ויסמנו את המטרות הברורות להשמדה - וכאלה יש בשפע. יישב הדרג המדיני ויחליט שראשי חמאס הם בני מוות. מבצע עופרת יצוקה לא השיג את יעדיו כי הוא נעצר בנקודה ה"הומנית", שבה אין מחסלים ראשי טרור. ההפחדות בדבר נחלי דם כפי שחשבו לפני חומת מגן ועופרת יצוקה - אין להן אחיזה במציאות.
השינוי התפיסתי קיים בקרב ראש הממשלה ואצל חלק ניכר משריו. מערכת הביטחון, שבשנים עברו היתה הסוס הדוהר אשר מדינאים נאלצו לרסנו, שינתה פניה מאז הסכם אוסלו. ושוב קיימת התחושה שבכירי הצבא נשמעים יותר ויותר נחרצים בדבר פעולה נרחבת בעזה, וטוב הדבר. כל זמן שמדינת ישראל לא תחזיר את כוח ההרתעה הערכי ואת המשענת המוסרית אשר הנחתה אותה מאז ומתמיד - מלחמה בטרור - לא ייכון שקט או שלום.