פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תעלה ותבוא: המניינים השוויוניים הראשונים בארץ

      12 שנים אחרי הקמת המניין הראשון שהשווה את מעמד האישה לזה של הגבר, חלקים גדולים בציבור הדתי עדיין מתקשים לקבל את השינוי. אבל החלוצות ממשיכות להאמין: "השינוי מחלחל"

      תעלה ותבוא: המניינים השוויוניים הראשונים בארץ
      צילום: גדעון צנטנר; עריכה: יאיר דניאל, יותם בן-דוד; קריינות: אביב אברמוביץ'

      שנים רבות היה מעמד האישה בשפל, ותפקידה התחיל ונגמר בבית. גם לאחר המהפכה הפמיניסטית האישה בעולם היהודי נשארה מאחור. על פי המסורת, נשים פטורות מרוב המצוות ועל סמך הפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה" הנשים נשארו עם הילדים בבית. ההסברים שתפקיד האישה לגדל את הדור הבא הוא מאוד חשוב וקריטי הצליח להשתיק פעמים רבות את סערת הרגשות, אבל נשים רבות לא הצליחו להסתפק בכך. התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית סיפקו פתרון מסוים, אבל רק לאלה שהתייחסו להלכה בצורה גמישה יותר. לנשים שרצו לשמור על מסגרת ההלכה ולראות בה מסגרת מחייבת לא היה פתרון עד שהחלו לצוץ המניינים השוויוניים.

      לפני 12 שנה הוקם בירושלים המניין הראשון - "שירה חדשה" - בו נטלו חלק גברים ונשים, שהתעקשו למצוא את הפתרונות בתוך גדרי ההלכה כדי לגרור פנימה את השינוי והשוויון ההולכים וגדלים מחוץ לבתי הכנסת. התהליך, מסתבר, לא היה פשוט: עד היום ישנן לא מעט הסתייגויות, והשינוי קורם עור וגידים בצורה איטית. אבל לחברי הקהילות השוויוניות ברור שהמהפכה החלה, והשינוי ימשיך לחלחל.

      רננה פילזר, בת 39, מורה ומנהלת חינוכית במכון הרטמן, אושרת שוהם, בת 42, פרקליטה במחוז ירושלים, ושרון לוקר, בת 37, העוסקת בפרסום ושיווק הן חברות בקהילות שוויוניות בירושלים ובמודיעין. מבחינתן הכל החל בתחושת אי השייכות שהן חוו בבתי הכנסת הרגילים.

      אושרית שהם ורננה פילזר חזניות בבית הכנסת קהילת הקהל בירושלים,אוקטובר 2012 (עומר מירון)
      לא הסתפקו בישיבה ביציע. שוהם (מימין) ופילזר (צילום: עומר מירון)

      לוקר: "בתור ילדה בפתח תקווה לא כל כך הלכתי לבית הכנסת. בבית הכנסת שבו אבא שלי התפלל עזרת הנשים הייתה יחסית קטנה, ובמקומות אחרים נשים היו ביציע, וזה לא היה חסר לי למען האמת. הרגשתי שאם לא רואים אותי כחלק מהמשחק, אז אני אלך לשחק במשחקים אחרים. יש גם את המסרים שקיבלנו בבני עקיבא ובאולפנה שהחלק המסורתי של הבנות זה להיות מאחור, פחות אקטיביות ופחות נשמעות. החוויה שלי בתור נערה ואישה צעירה במסגרות הדתיות הייתה של מופנמות. אם בבני עקיבא היינו שרות קצת יותר חזק המדריך היה מבקש מהמדריכה שתבקש מאתנו להוריד את הווליום, וזה משהו שיצר אצלי התקוממות מסוימת".

      שוהם: "גדלנו בציבור הדתי-לאומי והתחנכנו על ברכיו. היינו הולכות לבית הכנסת כנעלמות, חלקנו היה שם וידענו את הנוסח, אבל תמיד זה היה מאחורי מחיצה ומאחורי איזשהו מסך של אי עשייה. יש פער עצום בין המעמד, הכוח ויכולת הביטוי של נשים מחוץ לבית הכנסת. נשים הן רופאות, עורכות דין, שופטות, מרצות ועוסקות בתפקידים רבים. למעשה, אישה יכולה להיות "סו?פר-דו?פר" בימי השבוע, וכשהיא באה לבית הכנסת לקבלת שבת, היא מעבר למחיצה. אם אישה לא חברה בוועדת חסד או בוועדת קידוש, אין לה שום מקום בקהילתיות, וזה דיסוננס שלא יכולנו לחיות אתו. מצד שני, הרצון להיות חלק מהחברה ההלכתית, ללכת תחת כנפי ההלכה, יצר אצלנו מתח וטרדה שדרשה מאתנו לקום ולעשות שינוי מבפנים".

      אם אצל שוהם ופילזר התחושות הללו הובילו לרצות לשנות, שרון לוקר קיבלה החלטה אחרת: לחזור בשאלה. "בתור אישה צעירה במגזר הדתי, היה מצופה ממני לעשות כמה דברים ולא לעשות דברים אחרים, ובתחושה הפנימית שלי לא רציתי שיגבילו אותי בגלל שאני אישה. אז יצאתי מהבית, למרות שזה לא היה מקובל כי עדיין לא התחתנתי, יצאתי לטייל בחו"ל, והחלטתי לא להיות חלק מזה. במשך כשלוש שנים הייתי חילונית אבל תמיד הייתי על התפר. גם החברים החילוניים הרגישו שאני לא לגמרי שם".

      פילזר מוסיפה: "הפחד הרבה פעמים הוא מהמדרון החלקלק, כשאנשים אומרים: 'אם אתם נוהגים כך מה יהיה הדבר הבא?' ואני אומרת שלמדרון חלקלק יש שני צדדים, אפשר להידרדר לכיוון של לחפש עוד מקומות של שותפות ואפשר להידרדר למקום של התנכרות מבית הכנסת, וזה מה שקרה לי ולחברות שלי. כשבבית הכנסת מסתכלים עליי אחרת, אז מה הקשר שלי אליו? אם רוצים את הקשר הזה, צריך לראות מה אפשר לעשות כדי ליצור אותו - לא בשבילי אלא בשבילו".

      שרון לוקר חזנית בביתה במודיעין,אוקטובר 2012 (עומר מירון)
      "בתחושה הפנימית שלי לא רציתי שיגבילו אותי בגלל שאני אישה". לוקר (צילום: עומר מירון)

      פילזר ומספר תושבים אחרים החליטו להרים את הכפפה ולצאת לדרך חדשה. לפני 12 שנה הם החליטו להקים מניין שוויוני שיחפש את הדרך לאפשר יותר שוויון ושותפות עבור הנשים בקהילה. שש שנים לאחר מכן הוקם מניין "הקהל" בשכונת בקעה בירושלים, ששוהם היא אחת ממייסדיו. באותו זמן הוקמה קהילת "דרכי נועם" שלוקר חברה בו.

      המניינים הוקמו כשונים אחד מהשני, אך הם מתבססים על עקרונות דומים. כל תפקיד שקשור לפולחן בבית הכנסת מתחלק בין נשים וגברים באופן שווה, כל עוד אין בעיה הלכתית. בתפילות שהחזן צריך "להוציא את המתפללים ידי חובה", גבר עומד לפני התיבה, ובשאר החלקים נשים שוות לחלוטין: הן שותפות בקריאה בתורה, הפטרה ומגילות. הן גם עולות לתורה ונושאות דרשה.

      גם עיצוב המקום נקבע על פי כללי השוויוניות. אם בבתי כנסת רבים עזרת הנשים מאחור או למעלה, במניינים השוויוניים מקפידים שהמחיצה תחלק את החדר שווה בשווה, ועמוד התפילה וארון הקודש יהיו בדיוק באמצע. על המחיצה לא מוותרים, אך לדברי פילזר זוהי הלכה שוויונית.

      לצד הרצון לשיתופיות גדולה יותר, בדרך התעוררו קשיים רבים בהתמודדות עם הדיסוננס בין הדברים, גם במקרים שלא מדובר על בעיות הלכתיות.

      איך מתגברים על הדיסוננס הזה?

      שוהם: "מדובר באתגר משמעותי. אני חושבת שהאתגר הוא שאם יש רצון הלכתי, יש אפשרות הלכתית. מי שמכיר את ההלכה ואת הדרך שבה היא נפסקת, יודע שזהו דבר גמיש. היא דבר מתקדם, ובכל הזמנים היא התאימה עצמה למציאות. אנחנו מנסים לדוג את התקדימים שיאפשרו שיתוף גדול יותר של הנשים. כל מה שאפשר בתוך המסגרת אנחנו מאפשרים, וכמה שזה נשמע לא הגיוני - גם בתפילת כל נדרי נשים מובילות את התפילה".

      פילזר: "אנחנו בעצם מתחבטים כל הזמן מה אפשר לעשות ומה אי אפשר לעשות. שאלה אחת היא הלכתית ושאלה שנייה היא סוציולוגית ופוליטית. למשל, בהתחלה היה ברור שבקבלת שבת אישה עומדת לפני התיבה, אבל שהגיע יום כיפור הייתה התלבטות לגבי תפילת כל נדרי למרות שאין לזה כל קשר לשאלה הלכתית. יש הרבה דברים שהדיון הוא הרבה יותר רחב משאלות הלכתיות, אבל מובן שהוא מתחיל שם ולאט לאט מגיעים לתשובות".

      במקרה של לוקר, ההצטרפות לקהילת "דרכי נועם" לא הייתה מתוך כוונה לדאוג למקומה בתפילה, אבל זה הגיע בהמשך. "כשחיפשתי בן זוג לא היה אכפת לי אם הוא יהיה דתי או חילוני. פגשתי את אישי שיחיה אמיר, ונחשפתי לסוג אחר של דתיים. כל אחד התקרב לשני, וככה אנחנו חיים באושר. גם לאחר שהתחתנו לא הלכתי לבית הכנסת, והתפקיד שלי היה לבוא וללוות את אמיר בדרך חזרה מבית הכנסת. גם אז הרצון להיות חלק מהתפילה ממש לא זז אצלי. באחת השבתות שטיילנו פגשנו חברים בפארק, והם סיפרו לנו שמתארגנים להקים מניין חדש עם רעיון של אורתודוקסיה שוויונית. בהתחלה הגעתי בגלל האנשים, ולא הייתי ברמה תורנית בשביל לגבש עמדה לגבי שוויוניות. זה לא היה כל כך חשוב לי. פגשתי שם אנשים לא שיפוטיים מכל הגוונים והגילים. התחברתי במהירות לאג'נדה שלהם. מדובר בשילוב נשים בתפילה, בהנהגת הקהילה וגם בשיתוף הילדים".

      מקניטים את הילד: "אתה קונסרבטיבי"

      לצד הקשיים הטכניים כמו מי יטפל בילדים כשאמא צריכה ללכת מוקדם לבית הכנסת, ושאלות הלכתיות למיניהן, גם ביקורות והסתייגויות הייתה מנת חלקן. שוהם: "אנחנו לא זכאים לספר תורה כי אנו לא עומדים בסטנדרטים המקובלים. לאחר שגייסנו כסף לכתוב ספר תורה ופרסמנו על הכנסת הספר לבית הכנסת, היה מי שדאג לכתוב על כל המודעות שזה לא על פי ההלכה".

      לשוהם חמישה בנים וללוקר ופילזר שלוש בנות. כפי ששוהם מתארת, הביקורת הגיע גם אליהם. "הנוער שגדל כאן רובו מזוהה עם הערכים של הקהילה, אבל הם לומדים בבתי ספר רגילים, ולפעמים הם מקבלים ביקורת כמו: 'אתה קונסרבטיבי', וזו התמודדות לא פשוטה".

      גם קרובי משפחה מרימים גבה ומתקשים להשתלב. פילזר: "באירועים שרוצים להזמין את קרובי המשפחה לא תמיד זה מצליח, ולעתים קרובות הם לא מגיעים או שהמשפחות מעדיפים לעשות את האירוע במקום אחר כדי שכולם יגיעו".

      לוקר: "לפעמים יש הסתייגויות. אני שומעת למשל מהמשפחה של אישי אמירות חצי בצחוק בנושא. יש כאלה שלא יודעים אם אנחנו לא חוצים את הגבולות, ולכן הנטייה היא ש"חדש אסור מן התורה". במקרים כאלה, התגובות הראשוניות הן או הסתייגות או אמירות כמו: 'אה אתם רפורמים. יפה, אבל בסך הכל אין הרבה'. ההורים שלי שמבקרים מגיעים ונהנים מאוד, וגם ההורים של אישי". ושוהם מוסיפה: "אני יכולה להבין שיש כאלה שרוצים לשמור - בטח בעולם כמו שלנו עם כל כך הרבה שינויים - על עוגן של יציבות. אבל צריכה להיות יותר פתיחות לקבל גם דעה של אחרים".

      רננה פילזר חזנית בבית הכנסת קהילת הקהל בירושלים,אוקטובר 2012 (עומר מירון)
      "אנחנו בעצם מתחבטים כל הזמן מה אפשר לעשות ומה אי אפשר לעשות". פילזר (צילום: עומר מירון)

      השלוש מרגישות שהשפעת המניינים של קהילותיהן מתחילה לחלחל, ולמרות שאין עוד מניינים קבועים בארץ, יש ניצנים של התחלות נוספות. מבחינתן הרכבת יצאה לדרך.

      פילזר: "בחו"ל יש שלושים מניינים שקמו בעקבותינו, וגם בארץ יש כל מיני ניסיונות להקים מניינים דומים. זה משפיע. גם בבתי הכנסת הרגילים רואים לעתים יותר פתיחות ושינויים קלים".

      לוקר: "אני בהחלט שמחה כשאני שומעת על ניסיונות להקים מניינים במקומות אחרים. זה מאוד מעודד כי זה נותן לי הרגשה של תיקון עוול היסטורי שנמשך בלי שום סיבה הלכתית מוצדקת. אני חושבת שכל המהפכות קורות מלמטה, ואני מרגישה כמו חלק קטן מהמהפכה. אני מקווה שזה יחלחל. למעשה זה כבר קורה, ואין לי ספק שבעוד עשרים שנה בכל עיר תהיה האלטרנטיבה הזו של מניין שוויוני. אני מקווה שזה יהפוך למקובל יותר בציבור הרחב, ולא רק בין חברי הקהילות הללו".