לקראת יום הולדתו ה-60, קיבל נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, מספר מתנות. אחת מהן, מערוץ הטלוויזיה NTV שנמצא בבעלות חברת הגז הממשלתית, הייתה "אנטומיה של מחאה 2" - סרט המשך לדוקו ששודר בתחילת השנה, אשר ניסה לצייר קו מהפגנות האופוזיציה ועד לבית הלבן בוושינגטון. החלק הראשון יצר לא מעט רעש משני צידי המתרס הפוליטי, אך כרגיל ברוסיה, לא באמת היו לו השלכות על האווירה הפוליטית במדינה. זה היה סתם, חלק מהבטחת ה"לחם ושעשועים" שהקיסר הגדול של רוסיה מבטיח (ומקיים) לספק לעמו בקדנציה השלישית שלו.
החלק השני, קיצוני יותר במהותו, התמקד באחד המנהיגים הכריזמטיים ביותר של האופוזיציה הרוסית. הייתה זו תכנית מדהימה, שבבסיסה הקלטה נסתרת ממקור לא ידוע של שיחות בין האופוזיציונר, סרגיי אודלצוב, לבין חבר פרלמנט גיאורגי, שלטענת הקריין הדרמטי הינו אחד המארגנים הראשיים של "מהפכות צבעוניות" בגיאורגיה ובאוקראינה. תוכן השיחות, אגב, כלל מזימת השתלטות על אחד המחוזות של רוסיה, וניהול המהפכה משם. שני המשתתפים בשיחה, אגב, טוענים שאלה לא הם בקלטת, ואין להם שמץ של מושג על מה מדובר.
האם זו האמת? התשובה רלוונטית בדיוק כמו העובדות בתיקים של חודורקובסקי ומגניטסקי - שני האנשים שנחשבים, במערב לפחות, לקורבנות המייצגים של משטר פוטין-מדוודב (להלן: משטר פוטין). האחד בכלא לאחר שנהיה עשיר ולא השכיל להישאר בצד "הנכון" של המתרס, השני מת לאחר שניסה לחשוף שחיתות בגופים ממשלתיים. והדיסוננס שבין הרעש אותו שני המקרים עוררו מחוץ לרוסיה ובחוגי האופוזיציה הקטנים למדי, לבין שוויון הנפש בו התקבלו ברוסיה עצמה, רוסיה של פוטין, היא המורשת האמיתית של האיש.
עליה מטאורית לשלטון יציב
מי שיהיה הנשיא השני של רוסיה לאחר נפילת ברית המועצות, וייחשב לאחד המנהיגים היציבים ביותר של המדינה, החל את דרכו כמרגל בשירות הקג"ב, זאת לאחר שסיים לימודי משפטים, ונשלח לעבוד לגרמניה. לאחר שברית המועצות התפרקה, ואנשי מערכת ביטחון רבים החלו לזלוג לפוליטיקה במדינה הדמוקרטית החדשה, קפץ פוטין על ההזדמנות, כשהתפקיד המשמעותי הראשון שלו היה סגן ראש סנט פטרסבורג - העיר בה נולד וגדל.
ב-1996 עבר למוסקבה, לאחר שקיבל עבודה כסגן מנכ"ל לשכת הנשיא. אז החלה העליה המטאורית שלו לשלטון. בתוך שלוש שנים, הוא עבר דרך התפקיד של ראש גוף הביקורת הממשלתי, מנהל שירות הביטחון של רוסיה, מזכ"ל המועצה הביטחונית וממלא מקום הנשיא. בגלל, או כחלק מהנסיבות שאפשרו זאת, החליט מי שהיה אז הנשיא, בוריס ילצין, למנות את פוטין ליורשו - דרך שהחלה במינויו לראש הממשלה.
מנהיג חזק לעם חזק
כאן צריך להבין - בעשר שנים קשה מאוד לבנות דמוקרטיה, זאת כשהעם מכיר רק דיקטטורה בצורה כזו או אחרת, והורגל אליה במשך מאות שנים. כשילצין החליט שפוטין יהיה היורש שלו, לעם הרוסי היה מעט מאוד קול בעניין הזה. נכון, היו בחירות. פוטין זכה בהן ב-53% מהקולות; המתחרה הבולט גנדי זוגנוב - ראש המפלגה הקומוניסטית, ב-29% וגריגורי יבלינסקי הליברלי ב-6% בלבד. קרב גדול ומותח זה לא היה, ואף אלטרנטיבה לא-קומוניסטית בולטת לפוטין לא קודמה, ולא הייתה יכולה להיות מקודמת.
ילצין, יש להניח, קיווה כי פוטין ימשיך את מה שהוא החל כשהפך לנשיא הראשון של רוסיה - ינסה להעביר את המדינה בצורה איטית והדרגתית לשוק החופשי, יגביל את כוחו של הצבא וינסה ללמד את רוסיה מהי דמוקרטיה. ילצין טעה. עם השוק החופשי אמנם לא הייתה לפוטין בעיה, כל עוד האוליגרכים לא ניסו לפעול נגדו (ראו ערך חודורקובסקי), אך בדמוקרטיה אמיתית לא נראה כי הנשיא הנבחר ראה צורך כלשהו.
דמוקרטיה זה לחלשים
מצד שני, כאמור, גם רוסיה עצמה לא ראתה צורך בדמוקרטיה. עשרות שנים תחת עול הקומוניזם לימדו את הרוסים כי מה שהם באמת צריכים זה מנהיג חזק. ופוטין היה חזק - מלחמת צ'צניה השניה שהחריבה את הרפובליקה המורדת, ההבטחה "לחסל במחראה" את המחבלים וגלוריפיקציה של הלאומיות והצבא הראו לעם שפוטין הוא מנהיג חזק לרוסיה חזקה. והעם אהב את זה.
אם מספרים לכם שהרוסים בחרו את פוטין שלוש פעמים לנשיאות בגלל זיופים, אל תאמינו. ברור שהיו זיופים, ברור שהיו דברים פסולים, אבל אחוז התמיכה בפוטין, גם בסקרים עצמאיים ולא תלויים, כמעט ולא יורד אל מתחת ל-60% גם עכשיו, כשהוא נמצא בנקודה החלשה ביותר בקריירה שלו.
סופה של תקופה?
יש לסייג - פוטין לא חלש עד כדי אי-יכולת להחזיק בשלטון. למעשה, כשנבחר השנה לנשיאות בפעם השלישית (כמה חודשים לאחר שהעביר, כראש הממשלה, חוק על פיו כהונת הנשיא תוארך לשש שנים), מעטים מפקפקים בכך שיוכל להיבחר גם בעוד שש שנים. אבל בארבע השנים בהם הוא לא היה הפנים של המדינה, היא השתנתה לא מעט.
כהונתו של מדוודב, בה פוטין היה ראש הממשלה, נתנה לאנשים שכן מבקשים ליצור רוסיה דמוקרטית תקווה אמיתית, ובתקופה הזו גם הגיע לבגרות הדור הראשון שלא ידע את המשטר הקומוניסטי - דור שגדל עם מקדונלדס ועם מוזיקה מערבית. זה דור שגם צורך את התרבות המערבית לא פחות מאת זו הרוסית, ולא מפחד לשאול "אולי אנחנו הרעים כאן" כשהוא רואה שרוסיה תומכת בממשל הסורי.
זה מתחיל להתבטא הן בהפגנות שהיו נגד השלטון לאחר הבחירות לפרלמנט ולנשיאות, אשר הופכות המוניות יותר; והן בכל הסיפור סביב המשפט של להקת פוסי ריוט, שחברותיה העליבו את הכנסיה האורתודוקסית וישלמו על כך במאסר של שנתיים.
ועם התרופפות הקשר שבין הנשיא לעם, מגיע גם אגרוף הברזל. פוסי ריוט היו דוגמה למשפט ראווה שהבהיר טוב מאוד עד כמה הממשל אוהב הפגנות נגדו, וצרור של חוקים חדשים נועד לדכא את הקול "המערבי" - מחוקים שאוסרים על גופי תקשורת שבבעלות לא רוסית לפעול במדינה, ועד לסגירת הסניף הרוסי של USAID לפני שבועיים.
לא צריך יורש
פוטין עצמו, מצידו, הנמיך כרגע פרופיל. הוא נותן לאחרים לדבר ולפעול בשמו, מנסה לצאת נקי מכל מה שקורה סביבו. ואם לשפוט מניסיון העבר, רבים הם הסיכויים שהוא גם יצליח. עבור אותם 60% שעדיין תומכים בו, גם בגיל 60, פוטין הוא עדיין מה שרוסיה צריכה, כי הוא אמנם נחלש עם הגיל, אך עודנו יודע להפגין שרירים כשצריך.
ומה עם יורש? אם ירגיש מאוים בבחירות הבאות, אולי יבקש פוטין למנות לעצמו עוד מדוודב, אך רבים הם הסיכויים שהשיחות הרציניות הראשונות אודות מציאת יורש לפוטין נראה רק ביום ההולדת העגול הבא שלו. ועד אז, חוקת רוסיה עוד עשוייה להשתנות כדי לאפשר יותר משתי כהונות רצופות - דברים מוזרים הרבה יותר מתרחשים במדינה הזו על בסיס יום יומי.