פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האיש שסירב להיות הרמטכ"ל הראשון של צה"ל

      את שמו של פרופ' יוחנן רטנר רובכם לא שמעתם, למרות שהיה אחד מששת אלופי צה"ל הראשונים, מראשי ההגנה שאמר לא לבן גוריון ואהובה של רחל המשוררת. מדוע נמחק מההיסטוריה?

      "הוטל עליך מטעם ההנהלה לשמש ממלא-מקום ראש-המטה-הכללי. עליך להתפנות מיד לתפקיד זה – בשים לב לדחיפות הדבר וחשיבותו החיונית. עליך להגיע לתל אביב ולקבל על עצמך העבודה בימים הקרובים", זו לשון המברק שנחת במשרדו בטכניון של יוחנן רטנר – פרופסור לארכיטקטורה, בשלהי חודש מרץ 1948. בגיל 57, לאחר שכיהן כבר כראש המטה הארצי הראשון של ארגון ההגנה ויועצו הצבאי של דוד בן גוריון, נפלה בחלקו של איש הצבא הרוסי לשעבר ההזדמנות להיכנס לדפי ההיסטוריה הציונית בתור הרמטכ"ל הראשון של צה"ל. הצבא שעתיד להיות מוקם עם ההכרזה על עצמאות ישראל, פחות מחודשיים לאחר שליחת אותה קריאה לסיוע שנחתמה על ידי ראש הסוכנות היהודית ואבי האומה שבדרך – בן גוריון.

      הימים ימי מלחמת הכל בכל בפלסטין – תקופה שההיסטוריונים נוהגים להגדיר כסיום חלקו הראשון של המאבק בין היישוב היהודי לאוכלוסייה הערבית שהחל עם אישור האומות המאוחדות את תכנית החלוקה באותה הצבעה זכורה בכ"ט בנובמבר 1947. אמנם החברה הערבית בארץ היתה בשלבי התפוררות – האליטה נטשה את הארץ עד יעבור זעם והישוב היהודי נראה מאורגן יותר מבחינה צבאית, אולם גם חלקם של היהודים בהקזת הדם ההדדית נותר גבוה למדי. המטרה העיקרית של ההגנה באותם ימים נסובה סביב אבטחת השיירות, שהובילו אנשים, תחמושת ואספקה - לישובים שהיו נצורים באזורים שונים של הארץ.

      ומעל הכל, העיב החשש מפני העזיבה המתוכננת לחודש מאי אותה שנה של כוחות המנדט הבריטי שאחריו מי ישורנו. "בשלהי מרץ ספגה ההגנה בדרכי הארץ כמה מהלומות קשות, שנראו כמבשרות מפלה במלחמה והצביעו על הכרח עליון, במהפך אסטרטגי יסודי, שיעביר את היוזמה לידי היהודים ויאפשר הסטת כוחות ממשימות הגנה על שיירות למיטוט המליציות הערבית בבסיסי הבית שלהן. בתוך פחות משבועיים איבדה ההגנה עשרות מטובי לוחמיה ואת רוב הרכב המשוריין שלה", תיאר ההיסטוריון בני מוריס את המתרחש באותה תקופה קריטית בספרו "1948".

      יוחנן רטנר ורעייתו (ערן גילווארג)
      פרופ' יוחנן רטנר ורעייתו אורה (צילום רפרודוקציה: ערן גילווארג)

      "הזקן" פנה לפרופסור מהטכניון שישמש "ממלא-מקום" של מי שעמד בראש הצבא עד אז – יעקב דורי, לאחר שזה נפל למשכב בעוד הלחימה בשיאה. אלא שרטנר לא ממהר להשיב בחיוב לדרישה של בן גוריון, עמו היה לו ניסיון בעבודה משותפת מאז נתבקש בשנת 1939 להפוך את ההגנה לארגון ארצי, המנוהל על ידי מפקדה אחת ומטה אחד – במקום השליטה האזורית-פדרטיבית שהיתה נהוגה עד אז. כשמתבוננים במאבקי המינויים לתפקידים פחותים מראש המטה הכללי של צה"ל כיום, ובמיוחד נוכח הפיאסקו סביב מינויו של הרמטכ"ל הנוכחי, בולט הסירוב של רטנר לקחת על עצמו את המטלה ביתר שאת.

      אלא שהמהלך פגע פגיעה אנושה בזכרו של רטנר, שמעט מסיפורו יובא כעת. הוא נולד בשנת 1891 באודסה שהיתה חלק מהאימפריה הצארית הרוסית (היום באוקראינה. ד"מ) והתייתם מאמו בלידתו. משפחת סוחר דגנים מצליח התחתנה עם משפחת קבלן בנייה מצליח לא פחות ומזוג ההורים הזה נולד בן העשירים. הילד אויגן שהפך ברבות הימים ליוחנן, גדל באודסה ונשלח בגיל 14 ללמוד בגרמניה. שם סיים את לימודי בית הספר התיכון ויצא לטיול בבלקן. לאחר מכן שב לגרמניה ושקד על לימודי הארכיטקטורה באוניברסיטה בעיר קרלסרוהה.

      מלחמת העולם הראשונה שנפתחה בשנת 1914 תופסת אותו בביקור מולדת. הוא מתגייס לצבא הצאר, עובר קורס קצינים ומצטרף לחיל השריון, אולם תאונת אימונים קוטעת את שירותו שם. הוא מתאושש ומתגלגל למספר יחידות – כמשרטט מפות במפקדה עורפית, ולאחר אפיזודה בשירות בחזית עם יחידה של קוזאקים, סבו העשיר מוציא אותו בעל כורחו מהחזית ומעבירו לשירות "נוח" יותר - במפקדת החזית המערבית של הצבא הרוסי. בתום תקופה מסוימת במפקדת החזית, חוזר רטנר ליחידת קשר בדיוויזיה לוחמת.

      מעט אחר סיום המלחמה שב רטנר לאודסה, שם מתחיל הרומן שלו עם הציונות – דרך שתי דמויות מפתח נשיות שפגש בעיר הולדתו – רחל כגן ורחל בלובשטיין. ברחל כגן – אחת משתי חותמות מגילת העצמאות (השנייה היא גולדה מאיר. ד"מ), הוא מתאהב, ובסופו של דבר גם עולה ארצה בעקבותיה בתום השלמת לימודיו בגרמניה. רחל בלובשטיין, היא רחל המשוררת, נופלת גם היא לרגליו של הבחור הנאה והתמיר, ומאוחר יותר היא תכתוב לו שלושה שירי אהבה ברוסית, שירים שעד לפני מספר שנים שכבו כאבן שאין לה הופכין בעליית הגג של משפחת רטנר עד שתורגמו מרוסית ופורסמו.

      מיכאל רטנר, בנו של יוחנן רטנר (ערן גילווארג)
      מיכאל, בנו של יוחנן רטנר (צילום: ערן גילווארג)

      בשירותו בצבא הצאר רוכש רטנר הכשרה צבאית במישור הלוגיסטי (במפקדה העורפית), במישור האסטרטגי (במפקדת החזית המערבית), ובמישור הטקטי (בדיוויזיה) – הכשרה שלא נעלמה מראשי ההגנה עת מצטרף רטנר לשורותיה בתחילת שנות ה-20', כנראה בעקבות טיפ שקיבלו בארגון מרחל כגן אודות הקצין הרוסי הבכיר שמסתובב בארץ. "הוא הגיע עם ניסיון צבאי עצום יחסית למה שהיה בהגנה", מסביר ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר, איש אוניברסיטת חיפה, "רטנר נחשב לאוטוריטה צבאית מאז שהוא הגיע לארץ, שכן הישראלים ששירתו בצבא הבריטי ובזה הטורקי לא היו קצינים. דורי, למשל, היה רב-סמל בגדודים העבריים ששירתו בצבא הבריטי".

      רטנר דורש לעבור את מסלול ההכשרה של ההגנה מתחילתו למרות שכבר שירת כקולונל בגיל 28 בצבא הצאר, ומטפס במהירות בסולם הדרגות עד שמתמנה לסגן מפקד הארגון בחיפה. בשנת 1937, כשהמרד הערבי בשיאו, מתבקש רטנר על ידי הנהלת הסוכנות היהודית להקים מפקדה ארצית להגנה במציאות בה לכל מפלגה יש נאמנים בארגון, ולכל אזור בארץ מפקדה בעלת אינטרסים מקומיים שאינם בהכרח חופפים עם שכנתה. משימתו הראשונה היא הכפפת הארגון תחת קורת גג פיקודית אחת. "נעשו ניסיונות רבים לקבע תקנון מפורט מאוד ביחס להגדרת סמכויותיו של המטה הכללי ומוסדותיו השונים, וביחוד – לשלב את הסמכויות האלו עם שמירה על סמכויותיהם של המרכזים (הפוליטים. ד"מ) מטעם המפקדה הארצית", כתב רטנר בעדותו על התקופה השמורה בארכיון ההגנה בתל אביב.

      אלא שהחברה "הסופ?ר-פוליטית", כדברי פרופ' גלבר, התקשתה לקבל את הבא מן החוץ, שלא היה מזוהה פוליטית, וביקש להפוך את המחתרת לצבא – את האלתור לתורה, גם במחיר פגיעה בכוחם של כמה דמויות מפתח שסלדו מהרעיון. ניסיונו של רטנר להחיל רפורמה בפיקוד של הארגון לא עולה יפה, לפחות כל עוד הוא נשא בתפקיד, ובשנת 1939 הוא מודיע כי אינו מעוניין להחזיק במושכות, לאחר שגם ניסיון לפשרה מצדו בהשארת זכות וטו של המפקדות האזוריות על החלטות מבצעיות של המפקדה הארצית באזוריהן לא צולח.

      "מתוך הסתכלות בנעשה בארגון ומסביב לו הגעתי בזמן הזה להכרה ברורה ששום שינוי רציני לא ייעשה ואם ייעשה דבר מה – הרי רק למראית העין, ולא ישתנה הרבה במשחק הכוחות האמיתיים אשר לפי דעתי הכניסו רקבון בחיי הארגון במשך שנים", הוא כותב לבן גוריון במאי 1939, "אין לי לא רצון ולא כוח להמשיך לשחק את תפקידי הנוכחי. אני מצטער אם אגרום לך על ידי זה קשיים נוספים, אבל אינני יכול להבטיח שלא הייתי גורם קשיים גדולים יותר אם הייתי נשאר בעבודה". למרות זאת, התהליכים שהניע קרמו עור וגידים.

      "רטנר היה זאב בודד, הוא לא היה חסיד של איש ולא היו לו חסידים"

      רטנר שב לטכניון, במקביל לעיסוקיו כארכיטקט פעיל. חותם עבודתו ניכר בישובים רבים בארץ כשבתיק העבודות שלו ניתן למצוא בין השאר את תכנון בניין הסוכנות היהודית בירושלים שעליו זכה בפרס, את בית ברל, מדרשת שדה בוקר, בניין קופת חולים כללית ברחוב זמנהוף בתל אביב ואפילו את ביתו התלת-מפלסי ברחוב יפה נוף בחיפה – שם מתגורר היום בנו וממשיך דרכו בתחום הארכיטקטורה מיכאל. דוד, בנו השני, היה טייס בחיל האוויר ונהרג בתאונת אימונים בשנת 1954.

      "הבסיס שלו היה הטכניון, ובכל פעם בן גוריון היה פונה לנשיא הטכניון להשאיל את אבא שלי", מספר רטנר הבן, שמסביר כי אביו שילם מחיר יקר בקריירה שלו כאדריכל. "ללכת ולחזור, להקים משרד ולסגור אותו, זה לא טוב לאדריכל עובד", הוא אומר. בשנת 1944 נקרא שוב רטנר אל הדגל – הפעם כדי לערוך תחקיר מעמיק אודות הפוטנציאל המלחמתי של הישוב, זאת כהכנה לעימותים שצפתה הנהגת הישוב היהודי שעוד נכונו למדינה שבדרך.

      מכתביו של איש ההגנה יוחנן רטנר, ספטמבר 2012 (ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון, צלמי במחנה)
      (צילום: ארכיון צה"ל)

      בתפקידו הנוכחי, אף כי היה נטול סמכויות ולדבריו ביקש להישאר מחוץ למעגל מקבלי החלטות, נתקל הארכיטקט הדקדקן במקרה שחייב אותו להתערב. באוקטובר 1945 נעשתה פריצה של הפלמ"ח לכלא הבריטי בעתלית תחת פיקודו של נחום שריג ו-208 אסירים יהודים, מרביתם עולים חדשים, שוחררו. אלא שהפעולה לא תואמה עם מפקדת ההגנה בחיפה – והצביעה על בעיות שליטה חמורות. רטנר, ודן אפשטיין שותפו, החליטו להתערב וחיברו דו"ח ובו פירוט הפגמים שראו בפעולה אותו שלחו למטכ"ל. "הרגשנו בשינוי אווירה ביחס אלינו שחל בתקופה זו", הוא העיד לימים, "הרגשנו כאילו הטילו עלינו המוסדות העליונים של הארגון כעין חרם. לי לא היה חידוש בכך, מצב דומה היה ידוע לי באוגוסט 1939, לפני שהתפטרתי מתפקיד הרמ"א (ראש מפקדה ארצית. ד"מ)".

      נטוש בצדי הדרך, עזב שוב רטנר את תפקידו ושב לשולחן השרטוט. "המסמך על הפריצה לעתלית שהיה למעשה מסמך צבאי, התקבל פוליטית כהטלת דופי בכוחותינו הלוחמים שחלקם נהרגו וגם זה אופייני ליהודים", מקונן בנו. "אבי היה זאב בודד, קודם כל מבחינה פוליטית - הוא לא היה חסיד של איש ולא היו לו חסידים. הוא היה מאוד פגיע פוליטית ושום גורם לא צריך היה לשלם מחיר פוליטי על פגיעה בו", מתאר הבן.

      אלא שבן גוריון לא מיהר להיפרד מהמתכנן הצבאי הבכיר שלו שהמשיך לשמש לו כיועץ, עד אותו מכתב מה-26 במרץ 1948 בו נפתחת הכתבה בו הוא נקרא להחליף את דורי בתפקיד הרמטכ"ל. רטנר לא משיב מיד בשלילה, תחת זאת הוא מבקש לערוך בדיקה שתיארך כעשרה ימים בכדי לבחון את השטח. אלא שהלחימה בשטח נמשכת, עם רטנר ובלעדיו. יממה אחת לאחר קבלת המכתב נהרגים לא פחות מ-55 יהודים בשתי שיירות שהותקפו על ידי כוחות ערביים – האחת סמוך לנבי דניאל בדרך בין תל אביב לירושלים שם מוצאים את מותם 15 בני אדם. שאר 40 ההרוגים נופלים ב"שיירת יחיעם" שנקלעה למארב בניסיון לפרוץ את הדרך לקיבוץ הנצור בגליל המערבי. מאז תחילת המלחמה בנובמבר 1947 ועד סוף חודש מרץ 1948 נהרגים כאלף מבני הישוב בהגנה על הארץ.

      משפחת רטנר (ערן גילווארג)
      משפחת רטנר (צילום רפרודוקציה: ערן גילווארג)

      האם האירועים הללו גרמו לרטנר לחשוש מכובד האחריות הטמון בפיקוד על המערכה? קשה לקבוע. עדיין ניטש ויכוח סביב הגורמים שהביאו אותו לדחות את קבלת תפקיד הרמטכ"ל. "רטנר לא רצה את התפקיד, הוא הבין שהוא לא מתאים מבחינה מקצועית, הוא היה זקן מדי. הוא לא היה אחד מהחבורה של ההגנה, הוא היה אאוטסיידר", מסביר פרופ' גלבר. ויש ממש בטיעון של גלבר: רטנר היה למעשה בן דורו של בן גוריון - "הזקן". ממפקדי החזיתות הוא היה מבוגר כמעט בדור – יגאל אלון, מפקד החזית הדרומית היה צעיר ממנו ב-27 שנים, מקבילו בצפון, משה כרמל, היה צעיר מרטנר "רק" ב-20 שנים. יצחק רבין, מפקד חטיבת הראל היה זאטוט הצעיר ב-31 שנים מרטנר. "הוא לא רצה לקחת פיקוד על צבא שהוא לא מכיר", אומר גלבר, "הפעם האחרונה שהוא שמע כדור שורק ליד האוזן היתה 30 שנה קודם".

      רטנר הבן מסביר את הסירוב בנימוקים שונים – נימוקי אביו. לדבריו, בעשרת ימי הבחינה שערך במטכ"ל, גילה "בית משוגעים" אליו חדרה הפוליטיקה. "אחת הסיבות היא שכשפרצה המלחמה כל אחד מהפוליטיקאים הקטנים חיפש להסתתר במטכ"ל שהתמלא באנשים שלא היה להם כל קשר לצבא", הוא מסביר. לדברי הבן, אביו שב לבן גוריון והבהיר כי יש "לנקות" את המטכ"ל ממספר רב של דמויות שבינן ובין פיקוד צבאי יש קשר קלוש. אלא שרטנר הבין שמהלך כזה, בעת לחימה – איננו בא בחשבון ולכן דחה את הבקשה.

      הפעם הוא לא שב לטכניון אלא המשיך להישאר קרוב למעגל מנהלי המלחמה, יחד עם יגאל ידין, יצחק אבידר ושלום עשת – קבוצת בעלי תפקידים שניהלה את המלחמה בהיעדרו של דורי. לקראת סוף המלחמה בן גוריון מבקש מרטנר דובר הרוסית להיות הנספח הצבאי הראשון בברית המועצות כשהוא כבר בדרגת אלוף ומשמש כראש אגף התכנון של צה"ל. רטנר מקבל עליו את התפקיד ונוסע עם משפחתו למוסקבה ובזאת מסתיימת הקריירה הצבאית הפעילה שלו.

      למרות שהיה בין ששת האלופים הראשונים של צה"ל, שמו של רטנר לא נחקק בזיכרון הקולקטיבי. בנו מיכאל סבור שנעשה לו עוול, בעיקר על ידי בן גוריון שלא נתן לו את הקרדיט הראוי על בניין הכוח של צה"ל הצעיר. "בן גוריון היה פוליטיקאי קטן ואיש מדינה גדול", הוא אומר, "אבי ידע שהוא ישלם את המחיר הציבורי ברגע שלבן גוריון יהיה נוח לזרוק אותו ולכן בחר בדרך אחרת - הוא בחר באגף התכנון, הוא לא חזר לטכניון, אלא חזר לעבודה בתנאים קשים". הבן מוסיף שבן גוריון נקם באביו כשכתב שהוא בעל "פגם באישיות" על סירובו לקבל את תפקיד הרמטכ"ל. "הוא הכיר את בן גוריון ועשה את הסיבוב הזה כבר, אבל הכיר גם את החסרונות העצומים שלו, שהוא היה פוליטיקאי נקמן".

      השיכונים שתכנן יוחנן רטנר בחיפה (ערן גילווארג)
      השיכונים ברחוב פרופ' יוחנן רטנר בחיפה (צילום: ערן גילווארג)

      פרופ' גלבר סבור שמקומו של רטנר בהיסטוריה יאה לתרומתו למאבק הציוני. "לא נעשה לו עוול מבחינת הזיכרון ההיסטורי", הוא מסביר, "הוא הוצב במקום הראוי לו, איש לא קיפח אותו. כשהגורל נתן לו הזדמנות הוא החליט לא לקחת אותה".

      "היתה לו יד פלדה עטופה בכפפה של קטיפה", מספר מיכאל על אביו. "איש משפחה נעים הליכות, רך וצנוע". על שנות חייו האחרונות העיב מותו של בנו הטייס דוד. האח השכול מספר שאביו מעולם לא הצליח להתאושש מהמכה, אולם מאחר שהיה אריסטוקרט בכל רמ"ח איבריו, לא נטה להחצין את רגשותיו. "כשאחי נפל לא ידעו במשך יומיים, שהיו עבורנו עינוי, מה עלה בגורלו, מאחר ולא מצאו את מטוס הספיטפייר שנעלם בטיסת ניווט בגובה נמוך במדבר יהודה", הוא מספר, "בבוקר למחרת ההודעה על היעלמותו הוא נכנס אלי לחדר, התיישב על המיטה ובכה. זה היה בשבילי שוק לא יאומן".

      יוחנן רטנר הלך לעולמו בשנת 1965, הוא קבור בחלקה האזרחית של בית עלמין במורדות הכרמל בחיפה, לא בחלקת גדולי האומה, אפילו לא בחלקה צבאית. בהספד לא חתום שכתב עליו ככל הנראה הרמטכ"ל באותם ימים, הוגדר רטנר כאיש הצבא הסדיר הבולט בין מפקדי צבא ההגנה במחתרת. "צבא הגנה לישראל ינצור בתולדותיו את דמותו התמירה של אלוף יוחנן רטנר אציל הנפש ובהיר המחשבה כאחד האדריכלים והבונים של הכוח הצבאי העברי מראשית התגבשותו", קראו מעל קברו הטרי.

      מורשתו של רטנר טבועה היום בעיקר במבנים שתיכנן וברחוב שנקרא על שמו בשכונת נווה שאנן בחיפה. שורות שורות של מבני שיכון כמו-סובייטים אותם מכנה בנו "שיכונים מגעילים" ניצבים בגאון ברחוב. בחנות המכולת השכונתית בלב הרחוב המשתרך על אחת משלוחות הכרמל מכירים את שמו של רטנר אך לא את הדמות. מי מתגורר כאן ברחוב? שאלנו את המוכרת. "בעיקר ב?ב?ו?שקו?ת", היא השיבה. ממש כמו באודסה.

      יוחנן רטנר (ערן גילווארג)
      בית המשפחה (צילום רפרודוקציה: ערן גילווארג)