חתונה אחרת

סלון כלות ברהט, יום החינה של ס'. היא בת 23 בסך הכל, סיימה לימודים באוניברסיטה, ועומדת רגע לפני חתונה עם אדם זר שמעולם לא פגשה אבל דיברה איתו בטלפון שלוש פעמים. היא מסדרת ציפורניה בהתרגשות חבויה, ולצידה עומדת אישה בלונדינית בעלת עינים בהירות, מייעצת לה על צבעי האיפור ועל תוספת האביזרים בשיער, ומחזיקה מצלמה גדולה ודי בולטת בין הכלות והמאפרות המסתובבות בסלון בלבוש מסורתי. הדלת נעולה ונפתחת רק לאחר שבעלת הבית רואה מי נכנס. שמלות לבנות, סגולות, ורודות וירוקות עם מחוכים ומלמלה תלויות על הקולבים, משדרות פאר ועושר. אבל כאילו כדי להזכיר שלא מדובר בסלון יוקרה ברחוב דיזינגוף ת"א, בשירותים כאן אין נרות ריחניים ואפילו לא נייר טואלט, והתינוק של בעלת הבית שוכב בסל?קל בחדר האחורי בין השמלות. הנערות מסביב מתרגשות, מתלחששות, והצלמת עומדת מהצד, גומעת כל מילה ומנציחה את הרגע מזוויות שהן לא מכירות: קלוז?אפ על הציפורן המאוירת, לבישת המחוך, הכלה תולה כביסה או מחזיקה דלי מים.

תכירו את חוה זקצר, אשת היי?טק וצלמת חובבת שלקחה את התחביב צעד אחד קדימה והפכה לצלמת אירועים וחתונות של הקהילה הבדואית - בהתנדבות, כחלק מחוויה. למרות היותה ידועה כקהילה מכניסת אורחים, ספק אם ייתנו לכל אחד לתעד את אורח החיים והמנהגים, מחשש להיחשף. כשאנשים שלא הכירה ראו אותה בהתחלה שולפת מצלמה ומתעדת את הבתים הרעועים, את הילדים המשוטטים ואת הגרביים שתלויים לייבוש על הגדרות ליד התרנגולות, ביקשו ממנה להפסיק ואף נעלבו שהיא חודרת לפרטיות. אחרי שהבטיחה שהצילומים לא יגיעו לידיים זרות, החלו לבטוח בה ואף להזמין אותה לאירועים ושמחות, כדי לתעד את הרגע. יותר משש שנים היא מגיעה לצלם אירועים בסביבה הזו אצל הנשים הבדואיות, ומחזיקה מאחוריה צילומים של עשרות אירועים חברתיים ומשפחתיים בכפר.

ועדיין הכל נראה שונה. "מה אמרת עכשיו בערבית? ביקשת שתקרא לאמא שלה?", שואלת חוה בתמימות כאשר אחת הבנות מציעה לחברתה הכלה שתביא את התכשיטים. "חמש שנים ולא הספקת ללמוד ערבית?" אני שואלת אותה, והיא עונה במבוכה שרק מילים ספורות. אחת הנערות בסלון ניגשת אליה בחיוך, שואלת מה שלומה ואם היא זוכרת אותה מהחתונה שבה צילמה לפני כמה חודשים. ככה מכירים אותה באזור, הצלמת המיוחדת שעושה אלבומים מרהיבים וצילומים לא שגרתיים בחברה שלעיניים זרות נראית לא שגרתית בכלל. הכלה של היום וחברתה כבר מכירות אותה היטב, לא סתם ביקשו ממנה לצלם את החתונה. ולא במקרה הכלה מוכנה שרק חוה תהיה נוכחת כשהיא מתלבשת. אפילו את החברה הטובה היא השאירה בחוץ. "לא אכפת לי להיות בחוץ, אבל חוה - תבטיחי לי שגם את החתונה שלי את תבואי לצלם", אומרת החברה, ואחר כך צוחקת: "אמנם רק חסר לי חתן אבל לפחות אני יודעת שיש לי צלמת טובה".

חוה (57) גרה כיום ברעננה. הקשר בינה לבין הבנות הבדואיות נוצר במקרה, מאחורי המצלמה. היא תמיד אהבה לצלם כתחביב, ובסוף 2005 למדה קורס צילום תיעודי במעבדת ההדפסה של שבח. "הייתי אמורה לחפש נושא לצילום כדי לספר סיפור באמצעות תמונות", היא אומרת. "הגעתי למישהי מארגון הג'וינט שאחראית על המועדניות של הכפרים הבלתי מוכרים, והיא הציעה לי לצלם בכפרים בדואיים. נסעתי איתה וצילמתי במועדונית של ילדים, ומאוחר יותר הגעתי למועדונית המיועדת לנשים להשלמת בגרויות או לימודים אוניברסיטאיים. צילמתי ארבע נשים שישבו עם ילדיהן. הן התחתנו בגיל 16 ולא הספיקו לעשות בגרות, וקיבלו אישור מהבעל להמשיך ללמוד במועדונית ואפילו לנסוע לאוניברסיטה. בקורס התלהבו מהתמונות ואמרו שאני צריכה להמשיך לצלם בתוך הכפר. מכיוון שלא בדיוק הכרתי את הסביבה ואת האוכלוסייה, מנהל בית הספר שצילמתי בהתחלה קישר ביני לבין אחד הבכירים של הכפר, שאמר שבשמחה יעזור".

כשהיא נזכרת היום איך חששה בהתחלה מהלא מוכר, היא צוחקת. היא בכלל לא מבינה מה הסיפור, בסך הכל מצלמת אירועים של מכרים. אז מה אם הם מתרבות אחרת לחלוטין, חיים במרחק של כמעט שעתיים נסיעה מביתה, דוברים שפה אחרת ובעלי מנהגים שונים. היא כבר למדה להכיר את כולם ואף להיות חברה טובה של חלקם. אבל את הפעם הראשונה בכפר היא זוכרת טוב מאוד. "קבעתי עם הבכיר ההוא בבאר שבע, ומאוד התרגשתי כשנכנס לרכב שלי ממש בדואי. איך שהתחלנו לדבר הוקסמתי ממנו. אדם אינטליגנטי, בעל שפה עשירה, עברית רהוטה, דקדוק נכון, עד היום יש לי פינה חמה בלב אליו. הוא לקח אותי לכפר והוביל אותי מבית לבית למשפחה הקרובה שלו. אמא שלו, אחיו, וכל פעם צילמתי קצת, גיששתי מה אפשר להראות".

איך הגבת בהתחלה לצורת החיים בכפר?

"בהתחלה הרגשתי כמו בהודו. צילמתי בעיקר ילדים, שהיו ממש נעמדים לי מול המצלמה וקוראים לי לצלם אותם, סאוריניי, סאוריניי". הילדים שם משחקים רוב היום בחוץ, ומצלמה היא דבר אטרקטיבי. אפשר להגיד שממש הוקסמתי מהכל. מהצבעוניות, הכנסת האורחים שאין מה לדבר עליה, דבר מדהים. החוזק של המשפחתיות. וזה רק טבעי שהילדים יסתובבו בחוץ, כי אין בבית הרבה משחקים או מחשב, או אפילו טלוויזיה. עם הילדים הקטנים אין לי שפה משותפת כי הם לא יודעים עברית ואז הקשר נוצר דרך המצלמה".

איך פתאום יצאת מאחורי המצלמה ונקשרת אליהם?

"זה לא כל כך נעים לשלוף מצלמה, וצילום תיעודי זה לא פשוט. למדתי במשך השנים שלא תמיד צריך להוציא את המצלמה. מהרגע שהבכיר הזה הביא אותי לכפר הייתי באה לשם כל שבועיים, יושבת איתם ולומדת ולומדת, ורושמת ורושמת, אפילו את עץ המשפחה שהוא בעצם עץ שבט. צילמתי גם את הזקנה שיושבת ואופה לחם, את הילדים עם הנעליים הקרועות, אבל זה לא הספיק לי, רציתי הרבה יותר. בינתיים הקורס התקרב לסיום ולא הספקתי לגבש את הנושא שבאמת רציתי. נפגשתי עם הצלמת הראשית של מרכז הבדואים בנגב ג'ו אלון. היא זיהתה בתמונות שינוי מהותי בלבוש של הנשים. נעשו יותר מחויטות, יותר סגורות, פחות קישוטים, שלא כמו בחתונות שם פורצת הנשיות. כשהיא ראתה תמונות שצילמתי, של תלמידות שנסעו ללמוד וכיסו את הפנים רק עם חרך צר לעיניים, היא אמרה שזה חדש אצל הבדואים, ההסתגרות הזו. אז החלטתי להציג בסוף הקורס את נושא הלבוש הנשי. בעיקר את התיאוריה שנותנים לנשים לצאת מהכפר, ואז כדי להוכיח שהן בסדר הן לבושות יותר בקפידה.

"בגלל שבאתי כל שבועיים, נעשיתי לאט לאט יותר קשורה לאנשים", מספרת חוה על ההתקרבות אל האנשים בכפר. "עוד ועוד בתים הזמינו אותי. הגעתי לבית של אישה זקנה אחת, שמדברת רק בחרוזים בערבית. עד היום היא לא הסכימה להצטלם בפני, חוששת מהמצלמה. אחד הבחורים לקח אותי אליה, ותירגם לי את הדברים שאמרה בערבית. משם גם הכרתי את אחת הבנות הצעירות, שהסכימה שאצלם בחתונה שלה. צילמתי בהתחלה לעצמי, את הפאר וההדר של הכלה ושל האירוע, כשמסביב בעצם הכל נשאר אותו הדבר, בתים מפחונים לצד בתי אבן, בגדים ובדים תלויים על הקירות, ובתוך כל זה אוהל חתונה מפואר. עשיתי לכלה אלבום של החתונה, ומשם התחילו לבקש ממני לבוא לעוד אירועים, כי אהבו את את התמונות. בשלב מסוים הבנתי שגיליתי את מה שמעניין אותי בכפר, שדרך החתונות אפשר להבין בעצם את הדיסוננס בין הרצון של הכפר להתקדם ולהיות מעורה בחברה הישראלית מבחינת עבודה ולימודים, לבין המסורת שלא נותנת להתקדם, וזה תופס גם בנוגע לגברים וגם בנוגע לנשים. נחשפתי לדיסוננס הזה דרך הדוקטורט של סראב אבו רביעה, מנהיגת פורום נשים ערביות בנגב. היה לי קל להתחבר לדיסוננס הזה בגלל הקשר החזק שנוצר ביני לבין הבנות כשהוזמנתי לצלם את חתונתן. זה היה מרתק בעיניי, ללמוד איך שבטים שונים ומשפחות שונות מגיבים באופן שונה לבעיה, למרות שאצל כולם הצורך לשמור על המסורת ועל אחדות המשפחה הוא חזק מאוד. היה מרתק בעיניי שלמרות החשיפה ללימודים ולחברה המודרנית, הן אינן משיגות שליטה בתחום הרגשי?אמהי?זוגי. המקום העיקרי שבו זיהיתי את הבעייתיות היה דרך הוויכוחים על החתונות, שהיה תמיד בכל הכפר. כולם היו מדברים על זה".


בחזרה לחגיגות החינה. כשאני יוצאת עם חוה מחוץ לסלון, החתן מתקרב מרחוק. "את הצלמת, נכון?", הוא ניגש אליה בחיוך. אם היא היתה בדואית הוא לא היה לוחץ את ידה כפי שעשה, אבל עם חוה זה מותר. היא כל כך קרובה אליהם, אבל עדיין לא משלהם, ולכן מנהגי הבדואים לא חלים עליה. מאוחר יותר כשאני שואלת אותה אם פעם הרגישה צורך לכסות את שערה כשאר הנשים שם, היא מסבירה לי שהכיסוי נועד לשמור על כבודה של האישה, לא של הסובבים. ולה, כאחת מבחוץ, אין צורך בכיסוי הכבוד הזה.

אנחנו נוסעים לכפר, שם ייערכו החגיגות. הכלה המיועדת יושבת בביתה, והנשים מגיעות לברך אותה. זה הזמן השקט יותר של חוה, שמתפנה לשיחות עם בני הכפר ובני המשפחה שמגיעים לבקר. מייד בכניסה לבית יושבות שתי נשים מבוגרות, לבושות בלבוש מסורתי שחור וכיסוי ראש לבן. כשהן מסתובבות בחוץ הן גם מכסות את הפנים, משאירות חרך קטן לעיניים. "חוה, מה שלומך ומה שלום הבנות?", הן שואלות בחיוך גדול, חצי בערבית חצי בעברית, כמכרות ותיקות. אחת מהנשים מכירה אותה היטב כיוון שצילמה את החתונה של בתה ואת חייה לאחר החתונה. "אנחנו מאוד שמחות לראות אותך כאן היום, אבל בעצם אנחנו גם כועסות עלייך", הן אומרות וגם מסבירות: "לא באת לצלם את החתונה של הבנים שלנו, עד שמצאו כלה..." חוה מתנצלת בחיוך, מנסה להיזכר מה קרה. "אוי, רציתי", היא מייד מתעשתת. "אבל הסברתי לכן - בחתונה של אחד היה לי אירוע משפחתי, והחתונה של האחר היתה ביום כיפור". "אז היית ישנה אצלנו ביום כיפור, מה הבעיה", שואלת אחת מהן בנימוס, מופתעת כשחוה מסבירה שביום כיפור נשארים בבית, עם המשפחה.

הקור העז מתחיל לחלחל גם לבית, והכלה החשופה מתעטפת בשמיכה עבה ומציעה גם לנו. בחוץ מתקרבים לסיום הקמתו של האוהל המיועד לחגיגה, ובשום מקום לא מסתמן שהולך להיות כאן חימום. רק מאוחר יותר, רגע לפני שאני הולכת הביתה, אני מגלה שהגברים של המשפחה ישבו בשיג (מקום המפגש של הגברים בשבט; ב"א), שהוא בעצם חניה קטנה מפחונים, והדליקו להם מדורה. אותי ואת חוה הם דווקא הזמינו להתחמם, אבל בנות השבט והאורחות לא יכולות להצטרף. "ההפרדה הזו קיימת ברוב הטקסים, גם בחינה וגם בחתונות עצמן", מסבירה לי חוה. "אפילו שאני אישה, הנשים באירועים - גם כשיש רק נשים מסביב - לא ממהרות להצטלם בפניי. בשונה מהילדים חסרי הבושה, הנשים מתכסות. בהתחלה אולי יהיו מוכנות להצטלם עם כיסוי על הפנים, אבל הכי יפה זה לראות לאט לאט איך מישהי פתאום נפתחת אלי, ולא רק שמוכנה שאצלם אותה רוקדת אלא אפילו מבקשת ממני לצלם ולשלוח לה את התמונות, כמזכרת".

האוהל כבר מוכן, ונראה כאילו הכפר האפרורי הפך לרגע לאולם חתונות מפואר. בכמה שעות הקימו כאן עמודי תאורה, עמדת די.ג'יי וזיקוקים ("כל אלו הם דברים חדשים, פעם החתונות היו הרבה יותר סולידיות", מסבירה חוה). הכלה נכנסת בריקוד מסורתי לקול צהלות הנשים. הילדות הקטנות, לבושות בשמלה חגיגית ומתחתיה מכנסיים בלויים ומגפיים, מסתכלות עליה בהערצה. יום אחד גם הן תהיינה כלות מרהיבות, ואולי עד שתגדלנה ייתנו להן לבחור את החתן בעצמן. חוה בינתיים מתרוצצת בין הנשים הרוקדות, מנסה לתפוס את ה"שוט" המוצלח אבל חלק מהנשים, המבוגרות יותר, בורחות ממנה. אחת מהן באה ומבקשת מחוה להפסיק לצלם. למורת רוחה היא נאלצת להפסיק ומסבירה: "יש נשים שלא ירקדו אם יידעו שיש סיכוי שיצלמו אותן". כשמתחיל להיות ממש קר חוה מצליחה לעבור למקום מושבם של הגברים, לחימום. אחד מהם מספר לה בהתרגשות על אחת הבנות שכבר לא נמצאת בכפר, שהצליחה אחרי שנים להיכנס להריון, וסיפרה רק לו על זה. חוה מתקשה להסתיר את ההתרגשות, והוא שמח לשתף אותה. הוא אפילו מציע לה לדבר איתה. "אולי איתך היא תרגיש יותר פתוחה מאשר היא מרגישה איתנו, את משלנו אבל אחרת", הוא אומר לה בחיוך.

אחרי שהחינה נגמרת, חוה נשארת לישון בכפר. זהו סוף שבוע עמוס לעייפה: למחרת היא מצלמת חגיגת חינה נוספת של בחורה מהכפר, ביום שאחרי את החתונה, ובערב את החתונה של ס', שנערכת בכלל בצפון. "ואיפה תשני הלילה?", אני שואלת בתמימות. "זה נראה לי ברור שאשן אצל הכלה הערב, ומחר אצל חברה טובה מהכפר. ברור לכולם שלא תהיה בעיה לארח אותי", היא מחייכת.

במהלך השנים, אחרי שנחשפה לכמה שבטים בכמה כפרים, חוה למדה היטב את התרבות הבדואית. היא כבר מכירה את המנהגים שלהם, ולמרות שלעיתים היא לא מסכימה איתם, היא משתפת פעולה. אולי בגלל זה הרבה מהנשים אוהבות להתייעץ איתה, לספר לה מה עובר עליהן. כך, למשל, שמעה לא פעם מפי נערות כיצד התאהבו בבחור משבט אחר, שאותו הכירו בעת הלימודים באוניברסיטה, אבל משפחתן אסרה עליהן להתחתן איתו. בנות אלו הצליחו בסופו של דבר לקיים את חוקי השבט ולהרחיב את המשפחה, אבל רק חוה יודעת את הקשיים שעברו עליהן. ויש גם את העניין של כבוד המשפחה: במהלך הביקורים בשבט נחשפה חוה גם לסיפורים על נערות שהחליטו ללכת עם הלב, לברוח ולחיות בפחד מתמיד שמא קרוב משפחה זה או אחר ימצא אותן ויפגע בהן. הרבה נשים בכפר הסכימו לפתוח בפניה את ליבן כפי שלא פתחו בפני בני המשפחה, כמישהי חיצונית שתוכל להסתכל בצורה ביקורתית מעט על התנהלות השבט, שתוכל להבין אותן. אפילו הגברים מוצאים איתה שפה משותפת, ומנסים להסביר לה את המנהגים, לעיתים תוך כדי התנצלות. כך, למשל, אחד הגברים סיפר לה שלקח אישה שנייה. "בעיניי זה אסון", היא אומרת, וצוחקת על כך שלמרות שאין לה החלטה בעניין הוא ניסה להסביר לה את ההיגיון שבדבר: "הנישואים בשידוך היו תקפים גם לגבי גברים, כך שגם הוא הרגיש איזה חוסר. הוא ניסה להסביר לי שעכשיו זו אהבה, שעכשיו זה נכון, אבל אני יכולה להבין מעבר לכך, את התחושות שיעברו על כל אחת מהנשים האלו - התחרותיות, הצורך לחלוק באהבה. בכל זאת הוא התחתן איתה. אין לי באמת השפעה על כל החברה הבדואית".

באחד מאלבומי התמונות מצולמות גם האחיות של הכלה ברגע שהבעל הגיע לקחת אותה. בתמונה הן בוכות, מנגבות דמעות של התרגשות, של עצב על פרידה מאחות שלא תחזור יותר הביתה. "אחרי החתונה לוקחים את הכלה למשפחתו של הבעל. עוטפים אותה שתהיה צנועה וחסודה כיוון שהיא יוצאת מהרחבה המוגנת, ומסביב הכל כמרקחה. כולם בהתרגשות, והכלות בדרך כלל בוכות מתחת להינומה. אלו שתי שניות שמלאות ברגש, הכלה בוכה, האחיות בוכות, ואפילו לי יש דמעות בעיניים. בתמונה המדוברת כבר לא ראיתי מה אני מצלמת מרוב דמעות".

זה מטשטש את הגבול בין אישי לתיעודי?

"נכון. במקום מסוים חציתי מאוד את הקו של צילום תיעודי. יש אסכולה שאומרת שצלם תיעודי צריך להיות זבוב על הקיר, אבל אני נעשיתי מאוד מעורבת. היום אני חושבת שפרויקט שאין בו מעורבות של הצלם הוא פחות מעניין. הרגשתי שהצילום והחוויה איתם בכפר פותחת אצלי פתח להבנה, היכרות עם משהו אחר. חציתי את הקו עם הרבה התלבטויות, אבל נשאבתי פנימה. זה תפס אותי בתקופה בחיים שמאוד הייתי צריכה את החיזוק החיצוני הזה, היו לי קשיים בחיי הנישואים ובעיות בריאות של קרובי משפחה, וחיפשתי את האהבה הזאת, הכבוד וההערכה, והידיעה שאוהבים את הצילומים. וזה מאוד מחמיא כשמישהי מצלצלת ואומרת שהיא רוצה שאבוא לצלם ורוצה אלבום כמו של ההיא. בשבילי זו גם הזדמנות להעמיק את הידע. מבחינתם הם הרגישו אותי, הפכו אותי לחלק מהם אבל מבחוץ, ונתנו בי אמון מלא כי ידעו שלא אפרסם שוב תמונה בלי רשות. לכן גם נתנו לי לצלם הכל. בתור צלמת זה יצר אצלי בעיה אחרת, כי ידעתי שלא אוכל לפרסם כלום, ומצאתי את עצמי מצלמת ומצלמת בלי יכולת לעשות משהו גדול עם התמונות".

חוה כל כך קשורה לבנות הכפר, שהיא מעט חוששת לספר את סיפוריהן, שלא ייפגעו. בצילומים לכתבה היא התקשתה למצוא את התמונה המתאימה, כיוון שלאישה בדואית אסור להיחשף כך בפני העולם מבחוץ. לפני כשנה קיימה תערוכה בשיתוף עמותת איתך - מעכי, שהיתה סגורה לנשים בלבד. "הם הכניסו אותי לבית ולמקומות הכי אישיים, וזה לא מרגיש נוח להוציא את זה החוצה. מבחינת הצילום הרגשתי שאני מגיעה למשהו שלא כולם צילמו. מגיעה לרמת גילוי של משהו שעוד לא דיברו עליו. לחתונה הראשונה הוזמנתי על ידי אחת הבנות שנקשרתי אליה, הכנתי לה אלבום מושקע ואחר כך החברות שלה ראו ורצו גם, אז באתי לצלם גם אצלן".

הופתעת מהתרבות? חשבת שתצליחי לפתוח אותם לעולם אחר?

"אני מאמינה שהשינוי צריך לבוא מתוכם, ואם לעזור - אפשר רק ממקום של הבנה, אמפתיה וקבלה אמיתית של האחר. וזה מה שניסיתי לעשות, אם בכלל אפשר לקרוא לזה לעזור. בהתחלה הופתעתי מהכל. אף פעם לא הייתי בין קהל כל כך גדול של בדואים. זה היה מצחיק כי באו כמה נשים ופתאום נגעו לי בשיער, כנראה רצו לדעת איך זה מרגיש, כי הייתי היחידה עם שיער לא מכוסה. באירועים הראשונים הייתי בריצה מטורפת, לנסות לתפוס את כל הרגעים. לא היה מקובל שיש צלמים בחתונות, בטח לא אצל הנשים. לאט לאט התחלתי לראות איך מגיעים צלמי וידיאו, זה דבר שלא היה בהתחלה. החתונות הלכו ונעשו מפוארות. פעם היו בעיקר מוסיקה מסורתית וריקודי דבקה, בחורה מתחפשת לגבר ורוקדת, טקסים מסורתיים דוגמת ענידת התכשיטים שהבעל קונה לאישה. בחתונות הבאות כבר ידעתי לצפות את האירועים. ראיתי בכל אירוע הזדמנות להכיר לעומק את השבט והמנהגים, לשמוע יותר סיפורים, ותמיד שאלתי שאלות. כל משפחה חדשה סיפרה ונפתחה, ונוצרה לי זכות אדירה להתקבל באופן טוטאלי על ידי חברי השבט כולו. זה איפשר לי לממש בעת ובעונה אחת כמה תחומי עיסוק שממלאים אותי: הצילום, שהפך ממטרה לכלי, הלימוד, שאף פעם אין ממנו שובע, ובעיקר קירוב הלבבות".