ככה זה כשיש שניים

זה קרה בתחילת 2008, באוסטרליה. רגע השיא בקריירה של אנדיוני. "טירוף, טירוף חושים, אתה מבין מה זה?" אנדי כמעט חובט בי. ויוני משלים אותו: "זכינו בגרנד סלאם, אחד מארבעת הטורנירים החשובים בעולם. טורניר שלם לא הפסדנו אפילו מערכה אחת. היינו על גג העולם. חגגנו, רקדנו, אין עלינו. היינו בטירוף".

אנדי: "לקחנו את הצוות שלנו והלכנו להופעה של להקת 'פוליס'. קנינו עשרה כרטיסים לכל החברים והצוות. פתאום אנחנו רואים שיש תור ענק בכניסה. עשרות אנשים, ואנחנו מלאים באדרנלין, חייבים להיכנס דחוף. באנו אליהם ואמרנו, חבר'ה, תקשיבו. נעשה דיל. אנחנו נקנה לכולכם בירה על חשבוננו, רק תנו לנו להיכנס. בסוף שילמנו על בירות ליותר מ?30 אנשים".

קצת יקר.

"אין סכום בעולם שהוא יקר אחרי שאתה זוכה בטורניר כזה. עזוב את הכסף שקיבלנו. לא העושר, האושר, באל"ף. האושר המקצועי. אנדיוני, מספר אחת בעולם בזוגות. מרגש, לא?"

אנדי לא נרגע. "חזרנו לארץ, ובנמל התעופה מחכים לנו 150 עיתונאים. כאלה שאפילו לא ידענו שקיימים בכלל. אפילו השר מג'אדלה היה שם. מרוב דוחק ישבתי לו על הברכיים".

ויוני מפטיר ברצינות: "ואני חשבתי, איזה מזל. איזה מזל שלא פרשתי כמה שנים לפני, כמו שתיכננתי".

אנדי רם ויוני ארליך, הצמד חמד שהפכו למותג על ישראלי ובינלאומי בטניס הזוגות, כבר חושבים על פרישה מהמשחק שהיה כל עולמם מגיל 5. יוני בן 35, גיל שבו רבים מהטניסאים מניחים את המחבט. אנדי בן 32. השיחה איתם נוגעת לא פעם בדכדוך ובהרהורים על החיים, לא משהו שרואים כל יום אצל הזוג הספורטיבי הכי שמח והכי שטותניק שהיה פה אי פעם.

"אין ספק שאנחנו בסוג של צומת דרכים לא פשוט", אומר יוני. "יכול להיות שתהיה פרישה, יש מחשבות על זה כל יום. גם אם זה לא יקרה עכשיו, זה יקרה מקסימום בעוד שנה. אנחנו כבר לא ילדים. עברנו המון, כולל פציעות לא פשוטות. כרגע אנחנו מושכים. אני לא יודע מה יהיה עם אנדי, אם הוא ממשיך או שאני אצטרך למצוא בן זוג אחר. כרגע לקחתי לעצמי כמה שבועות הפסקה, אני בארץ, ואחר כך כנראה אהיה עם בן זוג אחר לכמה טורנירים עד סוף השנה".

אנדי: "שמע, יכול להיות שהמשחק שלנו בגביע דיוויס מול יפן לפני כמה שבועות, כשהעפלנו לבית העליון, היה האחרון בקריירה שלי. אני מאוד מקווה שלא, אבל אני בסוג של בלבלה עכשיו. לא יודע עדיין לאן פניי. יש לי נזק במפרק הירך, וזה דורש פעולה כירורגית, כנראה ניתוח. אני מתלבט מאוד. מצד אחד, אני יכול לעבור עכשיו תקופת שיקום ופיזיותרפיה ולהתפלל שאולי זה יסתדר. מצד שני, אולי לעשות את הניתוח, ואז יש תקופת החלמה של חצי שנה, ומי יודע אחר כך מה ואיך. אני רק יודע שבינתיים אני לא יכול להזיז את הרגל. הנה, אחרי הראיון אני הולך ישר לפיזיותרפיה.

"היה לנו מסע מדהים של עשר שנים, זו חתיכת תקופה. שנים ארוכות וטובות אני עם יוני, אנחנו אנדיוני, כמו זוג נשוי. הכל, לטוב, לרע, אבל בעיקר רגעים קסומים של הצלחה והנאה. אנחנו רוצים להמשיך, זאת הפרנסה שלנו ואנחנו נהנים מטניס. ההישג בדיוויס נתן לנו זריקת מורל, וזה גם כסף טוב. אבל לך תדע".

המשבר הקודם בזוגיות שלהם קרה לפני ארבע שנים, כשיוני נפצע ואנדי המשיך לעשות חיל עם בני זוג אחרים במשחקי הזוגות. יוני מבקש לתקן: "כל הציטוטים, כביכול שלי, שראית על העניין הזה עד היום, לא באו ממני. המצאה של התקשורת. היתה בהחלט אכזבה מזה שבאמצע ההצלחה שלנו, בשיא הכושר, כשהיינו ראשונים בדירוג העולמי והכל הלך לנו נהדר, נפצעתי. היו לי כאבים חזקים כבר באולימפיאדה בבייג'ין, ובמשחקים בגביע הדיוויס קרעתי גיד במרפק וכבר לא יכולתי להמשיך. זה באמת לא היה קל. ישבתי שנה וחצי בבית, ולאנדי היו שנה וחצי מצוינות".

וזה היה קשה, לראות אותו מנצח בלעדיך?

"ממש לא. הוא החבר הכי טוב שלי, בטח בעשר השנים האחרונות, כמו אח. היה לי קשה שאני לא יכול לשחק איתו".

אנדי: "אתה צריך להבין, היינו כבר מותג. בכל מקום שהלכנו, הכירו אותנו בתור 'אנדיוני'. יוני היה אחראי להצלחה שלי, ואני לשלו. היינו מחוברים כמו זוג נשוי. הייתי רגיל שיוני הוא המבוגר האחראי, אחראי לכל - למלון, להסעות, לכל המנהלות. היינו בשנה מדהימה - זכינו באוסטרליה, היינו זוג שעומד לרוץ עוד חמש?שש שנים בטופ 3, ואז הגיעה הפציעה של יוני. נקלענו למצב שלא הכרנו.

"פתאום אני מוצא את עצמי לבד, באתגר חדש, עם פרטנרים אחרים, והולך לי מצוין. לא ידעתי כל כך מה לעשות עם זה. הרגשתי אי נעימות: אני מצליח, ויוני בבית, פצוע. אני מתפרנס יפה, והוא רק מוציא כסף על השיקום שלו. המשכנו לדבר, שמרנו על קשר, אבל אני הרגשתי לא בסדר. לא בסדר שאני נהנה מהפירות כשיוני סובל.

"ידעתי שיש לו איזו אכזבה ממני. והיו לי הלבטים שלי. אמרתי לעצמי, 'על מה אתה חושב, רק על הכסף ועל הנוחות שלך?' היו לי לא מעט דברים לא פתורים עם עצמי. חשבתי, מה זאת הצלחה? בסוף זה לא רק הדולרים שאתה מרוויח. אני רוצה ליהנות, ואין זוגות כמונו בעולם, אולי חוץ מהאחים בראיין (צמד אמריקני שמדורג במקום הראשון בעולם במשחקי הזוגות; ע"נ). נכון, תמיד היו לנו גם ויכוחים, ומריבות, והיו משחקים שכל אחד שיחק כאילו הוא יחיד, עמד בצד שלו במגרש והתנהל לבדו. אבל אלה היו מקרים בודדים.

"זה היה שונה לזכות בתחרויות בלי יוני. אין כמו לזכות איתו, אפילו אם זה בטורניר הכי קטן. חיכיתי שיוני יוכל לחזור באמת. כשזה קרה, הייתי מאושר".

כשיוני הבריא, אנדי כבר היה בתנופה של הצלחות. "הרגשתי שהוא צריך לחזור אלי", אומר יוני, "ואני לא אשקר - התאכזבתי שזה לא קרה מייד. היו לנו הרבה שיחות, לא תמיד נעימות, לפעמים גם קשות. בבית שלי, בבית שלו, בחו"ל. ידעתי שגם הוא בפרשת דרכים עם כל הסיפור שלנו, כי הוא התחיל שנה עם בן זוג אחר והצליח. אבל אמרנו אחד לשני הכל, בפתיחות, גם אם זה לא היה תמיד הכי נעים לשמוע".

והיה המשחק המפורסם ששיחקתם זה מול זה.

יוני: "זה היה באליפות ארה"ב הפתוחה. המשחק הכי קשה ששיחקתי אי פעם, מבחינה נפשית. הכי אמוציונלי. היה מוזר מאוד לשחק נגד אנדי, נגד החבר הכי קרוב שלך. יצא שאני ניצחתי, אחרי 7:6 במערכה השלישית. הכי צמוד, הכי מותח שאפשר. והיו שם המשפחות, וכמובן שעשו מזה גם משהו פיקנטי בתקשורת. הרגשנו כבוד הדדי אחד לשני, ועדיין, שאנדי יהיה היריב שלי? זה משהו שקשה לתפוס".

יוני ארליך ואנדי רם הגיעו לישראל עם המשפחות שלהם מדרום אמריקה. יוני היה בן פחות משנה כשמשפחתו עלתה מארגנטינה. אנדי היה בן 5 כשהוריו עלו מאורוגוואי. הם הכירו עוד בילדותם: יוני הגיע מחיפה לירושלים לישון בבית של אנדי כדי להתכונן לתחרויות עם אחיו הגדול של אנדי, גוסטבו.

בהמשך הם נפגשו שוב, בפנימייה בווינגייט, אבל "בגלל הפרשי הגיל יוני בכלל לא ספר אותי", נזכר אנדי. "הוא כבר היה שחקן, ואני בכלל עוד הייתי בנוער. בגיל 18, כשהוא היה בן 21, באתי אליו וביקשתי לשחק איתו בזוגות. שיחקנו פעם אחת יחד, הפסדנו לזוג לא טוב, ויוני לא אמר את זה, אבל הוא לא שש להמשיך איתי. אז נפרדנו לשלוש שנים".

ב?2001 הכל השתנה. "שיחקנו יחד במוקדמות של ווימבלדון ועברנו שלב", נזכר יוני. "הבנו שאפשר לעשות כאן משהו טוב. התחלנו לשחק יחד, עוד לא הרווחנו כסף, אבל ניצחנו בתחרויות. בעיקר הרגשנו שמתפתחת בינינו כימיה אדירה, שאנחנו מתאימים. היה לנו כיף.

"אנדי הוציא ממני דברים שלא הייתי רגיל אליהם. אני בחור מופנם, ביישן. לפעמים זה נראה כאילו אני אדיש, לפחות כלפי חוץ. אנדי הרבה יותר שטותניק, וזה מוסיף לא מעט. אמנם לפעמים כשאתה מפסיד והוא בא עם עוד בדיחה כזאת שלו, בא לך להוריד עליו פטיש 5 ק"ג על הראש ולהגיד לו די. אבל לפעמים זה דווקא כיפי, זה מוציא אותך מהתחושה הלא טובה".

אנחנו יושבים בבית הקפה השכונתי ברמת אביב ג', שם מתגורר יוני. אנדי מתגורר מרחק שלוש דקות נסיעה משם, בתל ברוך צפון. "תשמע, זה אולי קשה להאמין, אבל אני איש מאוד רגיש", אומר אנדי ומרצין. "כל הצחוקים, השטויות שלי, האופטימיות שלי, זה לא סתם. זה בא להרחיק ממני את רגעי העצב ואת הכעסים שיש לי לפעמים. ככה אני מכסה על דברים אחרים שקיימים באופי שלי, שאנשים לא מכירים. זאת ההתמודדות האישית שלי עם החיים.

"אני אספר לך משהו. ב?2005 אבא שלי נפטר במפתיע בגיל 60, מהתקף לב. הייתי אז עם יוני בפאריס, ברולאן גארוס. נפלתי על יוני, הוא לקח אותי על הידיים. הייתי עצוב מאוד. חזרתי מייד הביתה. בשבעה באו המון אנשים, ואני מקבל אותם עם ההומור שלי, עם הצחוקים הרגילים. אתה יודע למה? כי זה עוזר לי להיראות פחות חלש.

"עד היום, ככה בלילה, כשאני עם עצמי, אני פתאום בוכה. יורדות לי דמעות. על זה שאבא שלי, שהיה שחקן כדורגל בבית"ר ירושלים, לא הסכים שאני אלך לכדורגל ודחף אותי לטניס, ובסוף הוא לא איתי לראות את כל ההצלחות המדהימות שהגעתי אליהן".

לפני כתשע שנים פרצו השניים לתודעה של חובבי הספורט בישראל. "כמעט פרשתי", מספר יוני. "הייתי כבר בן 25, המצב הכלכלי שלי היה גרוע, אף אחד לא תמך בי. אנדי שיכנע אותי לבוא לווימבלדון, עברנו את המוקדמות והגענו עד חצי הגמר".

"גם אני לא הייתי משהו מבחינה כלכלית", מוסיף אנדי. "ואז בא ההישג הזה. קיבלנו גם 50 אלף דולר, וזאת היתה ירייה מצוינת לחיים ולקריירה. אחר כך לקחנו עוד שניים?שלושה טורנירים גדולים והתחלנו להתקדם נהדר. התאמנו מאוד אחד לשני, גם מבחינת המשחק. שנינו אגרסיביים, אוהבים לבוא לרשת".

אנדיוני הפכו לשם מוכר בטניס הזוגות בעולם, והדירוג שלהם נסק מעלה. אנדי עוד הספיק לזכות בווימבלדון ב?2006 בזוגות המעורבים עם ורה זבונרבה, וברולאן גארוס ב?2007 עם נטלי דשי. לאחר הישג השיא של אנדיוני באוסטרליה, הם זכו גם בטורניר אינדיאן וולס היוקרתי. בנוסף העפילו לשתי תחרויות המאסטרס ב?2006 וב?2007 בשנחאי, שנחשבות ליוקרתיות ביותר בענף הטניס העולמי.

אבל יותר מכל הם גאים בתרומה שלהם לנבחרת הטניס הישראלית בגביע דיוויס. "עשינו מהפך בנבחרת", אומר יוני. "אנחנו עוד זוכרים נבחרות שהיינו בהן בעבר והיו שם מעמדות, כוכבים וטניסאים 'רגילים'. אנחנו לקחנו אחריות ואמרנו 'כולם שווים'. אין דבר כזה שבגלל שאנחנו מצליחים אז אנחנו למעלה ואחרים למטה. אחר כך שחר פאר הצטרפה אלינו ומינפה את זה בדרך שלה. היא מדהימה, לא הרבה מבינים לאילו הישגים היא הגיעה. ופתאום, כשאנחנו שיחקנו, באו למשחקי הדיוויס ברמת השרון 5,000 איש. זה באמת ריגש אותנו. גם היום, הרבה מהשיקולים להמשיך הם המחויבות לנבחרת. לא להשאיר אותה בלעדינו.

"תראה את ההישג האחרון בדיוויס נגד היפנים. איזה משחקים נתן שם אמיר ויינטרוב. זה לא היה מובן מאליו שאחד כזה, בדירוג לא הכי גבוה, 200-180 בעולם, יבוא ככה וייתן שם טניס הרואי. ודודי סלע, ששנים ידע שהוא למעשה לבד ביחידים והביא ניצחונות ענקיים לישראל, פתאום הרגיש שיש לו שותף. ואנחנו תרמנו את שלנו. זה הרבה גם בזכות הגיבוש שלנו, ה'יחד' שלנו בתור נבחרת".

כבר 11 שנים הם עובדים עם פסיכולוגית ספורט צמודה - סוזן הייתלר, יהודייה אמריקנית שחיה בארה"ב. "היא מטפלת בנו ממש כאילו אנחנו זוג נשוי", צוחק אנדי. "יש לנו סשנים איתה, בעיקר דרך הסקייפ, כל אחד לבד מולה, והיא מלמדת ומכוונת אותנו בצורה מדהימה. הרבה פעמים, איך שנגמר משחק, אנחנו פותחים את המחשב, מעלים אותה מארה"ב ומתחילים לדבר. היא לימדה אותנו איך לדבר אחד אל השני, איך להקשיב ולתת מקום.

"לפעמים, תוך כדי משחק, אנחנו יכולים להתפוצץ אחד
על השני. לפעמים יש מתח קל שחייבים להעביר, כי אנחנו במהלך טורניר וצריך להמשיך הלאה. אז סוזן מראה לנו איך גם הצד השני חשוב. מרגיעה את המצב, מאזנת אותנו. היא תמיד מצליחה לגעת בנקודות הכי משמעותיות עבורנו. היו לנו תחרויות חשובות בארץ שהבאנו אותה במיוחד. שתהיה לידנו".

יוני: "היא באמת אישיות נדירה. לפעמים כל אחד בא לתחרות עם הצרות שמטרידות אותו אישית, אז יש לנו את סוזן. היא חלק מאוד משמעותי מההצלחה שלנו. זה לא פשוט להיות יחד 24 שעות, כשאתה בחו"ל שמונה?תשעה חודשים בשנה. זה לא פשוט לא להישבר מטורניר שלא הצליח. אנחנו הרי שונים. אני מעדיף אחרי משחקים לעלות לחדר במלון, לנוח או ללכת לישון. אנדי לפעמים רוצה עוד להישאר בבר ולשתות משהו.
"בדרך כלל זוגות מתחברים למשחק וזהו. אין להם כימיה. אין להם חברות נפש כמו שלנו. החברות הזאת גם עוזרת מאוד להפיג את הבדידות הגדולה בחו"ל, כשאתה לבד במלון לפני משחק, או מבואס אחרי הפסד.

"המון פעמים זוגות אחרים מצטרפים אלינו לארוחת ערב ולפגישות כדי להיות איתנו. לחוות את ה'יחד' שלנו. לנו זה בא מאהבה גדולה אחד לשני, אבל גם מעבודה לא פשוטה על החיים המשותפים שלנו. בסופו של דבר, הרי גם בזוגיות בין גבר לאישה יש לא מעט עניינים".

שניהם נשואים, כל אחד מהם כבר אב לשניים. אנדי מספר שהכיר את שירי (אחייניתו של כדורסלן העבר חיים זלוטיקמן) כבר בפנימייה בווינגייט. היא היתה אז שחקנית טניס. מגיל 16 הם יחד.

"שירי היא באמת אהבת חיי. יש לי קטע מאוד יציב עם האהבות שלי: מי שאני הולך איתו - זה עד הסוף. ככה זה עם שירי, ככה עם יוני, ככה עם חברים אחרים. בכלל, התברכתי באמא ובאישה שפשוט עושות אותי מאושר, אדם טוב יותר ושלם יותר.
"תמיד שואלים אותי מי המודל שלי לחיקוי - סמפראס, ביורן בורג, עמוס מנסדורף. אני אומר: המודל שלי לשמחת חיים, לבן אדם, לכל הצד הכלכלי - הוא אמא שלי, פרופ' דיאנה רם, שהיא מומחית גדולה לרפואת שיניים לילדים.

"והמודל שלי לאמהות הוא שירי. היא עושה הכל עם הילדים (אלון בן שלוש וחצי, נויה בת שנה וארבעה חודשים). אני קצת מצחיק אותם, וזהו. היא נותנת להם את שלוות הנפש, מקרינה להם מהשקט שלה. היא מלאך, האישה הזאת. היא באמת היחידה שיכולה להכיל אותי, שמקבלת אותי עם כל מה שיש בי".

לא קשה לך עם זה שאתה לא הרבה בבית, והילדים גדלים בלעדיך?

"קשה לי מאוד, ואני בטוח שזה משפיע גם על המשחק שלי. יוני ואני הגענו לשיא ב?2008. לפני שנתיים חזרנו לשחק יחד, אבל כבר לא הגענו לאותן תוצאות. חזרנו עם ילדים, התבגרנו, גם סדרי העדיפויות השתנו. אז לפעמים אתה מוותר על עוד אימון ריצה כי צריך לקחת את הילד מהגן, ויש געגועים גדולים כשאתה בחו"ל. אני רוצה לראות אותם בכל יום. אם עד שהם נולדו הייתי תמיד בהילוך חמישי, אז עכשיו אני ברביעי. אתה יודע מה, אולי פחות. לפעמים יש לנו קטע כזה בבית, שאני אומר לילדים תנו לאבא חיבוק - אז הם רצים למחשב.
"פתאום חשוב לי יותר להיות בבית בחגים, בסופי שבוע עם אשתי או סתם ביום רגיל. יש לי המון חברים, ואני לא נפגש איתם מספיק. לא סתם חשבון הטלפון שלי מגיע לאלפי שקלים בחודש.

"וכשאין לך כל כך הישגים, כשאתה לא מוזמן לתחרויות הנחשבות והגדולות כי ירדנו בדירוג, וכלכלית זה כבר לא מה שהיינו רגילים אליו, אז עולות המון מחשבות על ההמשך, על הדרך הלאה. הכל מתחיל להיות יותר מורכב. ההקרבה הופכת להיות קשה".

יוני הכיר את מור לפני כשמונה שנים. היא היתה נציגה של חברה גדולה שסיפקה לטניסאים את הציוד, והאהבה פרחה. עמית, הבן הבכור, נולד לפני ארבע שנים, בדיוק בתקופה שיוני נפצע.

"הפסדתי את הטניס, אבל הרווחתי את כל הזמן שבעולם עם הילד. הייתי קם בלילה בכיף להחליף חיתולים, זה הדבר הכי מקסים בעיניי. מור היתה בחופשת לידה, ולמדתי שוב עד כמה אני אוהב אותה. הזמן המשותף חיבר בינינו. זה היה הפרס של הפציעה הזאת".

לפני חמישה חודשים באה לעולם מאי, ואותה כבר ראה הרבה פחות, בגלל התחרויות בחו"ל. "זה חסר לי. חסרה לי כל שנייה שאני לא איתם. ועכשיו גם עולות המחשבות: אנחנו לא מרוויחים כמו פעם, יש המון הוצאות על טיסות, על בתי מלון, ואנחנו מתחילים לשאול את עצמנו אם זה שווה את זה".

לפי הפרסומים הרשמיים, הטניס הפך את אנדיוני למיליונרים. אנדי גרף במהלך הקריירה לא פחות מ?10 מיליון שקלים, ויוני כ?8 מיליון.

"תשמע, אני לא רעב ללחם", מנסה אנדי להצטנע, "אני חי יפה, מסודר טוב, אבל אני לא גר בסביון, אני לא מולטי מיליונר. הכסף הזה לא אמור להספיק לי לכל החיים, אני ואשתי לא הולכים עם מותגים, לא נוסעים בב.מ.וו מנקרת עיניים או בג'יפ נוצץ. יש לי דירה יפה, אני נוסע בג'יפ צנוע של קאיה, והכל הרווחתי ביושר".

הישראלים ברחוב אוהבים אותם, והם נהנים מכל רגע. "אני הולך לסופר ומזהים אותי", אומר אנדי. "אני חולה על זה. נשארתי אותו אדם מסביר פנים, אני חותם לכל אחד בכיף גדול. אני לא נינט טייב או בראד פיט, שלא יכולים להסתובב בחוץ".
יוני: "מחמם לי את הלב כשמזהים אותי ברחוב, אבל גם מביך אותי קצת, אז אני משפיל מבט ועובר את הכביש. לא נוח לי עם הסיטואציה. אנשים חושבים לפעמים שאני קצת סנוב, אבל זאת פשוט ביישנות".

באולימפיאדת לונדון ניצחו אנדיוני בשמינית הגמר את הטניסאי הגדול בעולם, רוג'ר פדרר, ובן זוגו סטניסלס אוורינקה. אחר כך הפסידו לאחים המצוינים בוב ומייק בראיין ברבע הגמר. אנדי אומר שיש בזה מין סגירת מעגל.

"כל הזמן יש לי הרגשה של דז'ה וו, כמו ב?2001, שהלכנו לווימבלדון והפסדנו לפדרר. והנה, עכשיו ניצחנו אותו שם. אלא שאז זה סימן את ההתחלה של המסע המופלא שלנו, והיום זה אולי מסמל את הסוף".