המלך לואי

כשלואי סי.קיי היה בן 10 הוריו התגרשו. אביו נעלם מחייו, והילד הג'ינג'י נשאר לחיות עם אמו ושלוש אחיותיו בניוטון, מסצ'וסטס. הוא לא היה תלמיד טוב והתקשה להעניק לאם החד?הורית סיבות לגאווה, אבל עמוק בפנים היה מלא כוונות טובות ורצון להפוך את העולם לטוב יותר. מדי ערב ראה איך אמו, מארי לואיס, שבה הביתה מותשת מיום עבודה מפרך וצוללת אל הספה מול הטלוויזיה, וליבו התמלא רחמים. "אני זוכר את עצמי בכיתה ה' עם מחשבות כמו 'אני חייב להיכנס לתוך הקופסה הזאת ולעשות את השיט הזה טוב יותר', בגלל שמגיע לה לקבל טלוויזיה טובה יותר", סיפר לימים, "ממש הרגיז אותי שהתוכניות היו כל כך גרועות. לאנשים יש זכות להירגע ולצפות במשהו שגורם להם לחשוב, להרגיש וליהנות".

חלפו מאז 35 שנים. הטלוויזיה השתנתה, אם כי לא בהכרח לטובה, אולם לואי סי.קיי (45) בהחלט עמד במטרה שהציב לעצמו. בשבוע שעבר הסתיים בארה"ב שידור העונה השלישית של הסידרה בכיכובו, שזיכתה אותו באמי על כתיבת תסריט לסידרה קומית; אמי נוסף הוא קטף על כתיבת ספיישל, בזכות המופע שלו "Live at The Beacon Theater", וזה כנראה סיפק חותמת סופית להכתרתו כאחד הקומיקאים המוכשרים והמצליחים בעולם כיום.

העונה השלישית של "לואי" היתה הטובה מכולן. היא היתה מצחיקה יותר והשתמשה היטב בהצלחתו המקצועית ובהתעשרותו הכלכלית לטובת העלילה. שלושת הפרקים שהרכיבו את "טרילוגיית הלייט?שואו", שבה מקבל סי.קיי הצעה להיכנס לנעליו של דיוויד לטרמן בתפקיד מנחה התוכנית, היו מושלמים, והשתתפו בהם דיוויד לינץ' בתפקיד המנטור, ג'רי סיינפלד שנאבק איתו על הג'וב וגם ג'יי לנו והחבר?הקומיקאי כריס רוק.

"לואי הוא האיש הכי מצחיק באמריקה", משוכנע רוק, "הכל מצליח לו. אני בטוח שפרינס הרגיש בדיוק ככה כשהוא יצר את 'Purple Rain'". המגזין "GQ" קבע כי סי.קיי הוא "הקומיקאי הכי מצחיק שחי היום", והכתיר אותו כגאון הקומי של השנה. ה"רולינג סטון" טען שמדובר בקומיקאי הכי שחור ומצחיק באמריקה, וה"טיים מגזין" פסק ש"לואי" היא התוכנית הטובה של השנה והכניס אותו לרשימת האנשים המשפיעים של 2011. וודי אלן כבר הזמין אותו להשתתף בסרט הבא שלו. הוא טס במחלקה ראשונה, ובכלל, החיים שלו נפלאים. אז למה הוא תמיד נראה מריר ומסכן?

אף על פי שנולד בוושינגטון, לואי גדל במקסיקו סיטי. הוא חי שם עד גיל 7 ודיבר ספרדית כשפת אם. סבא שלו היה יהודי?הונגרי שהיגר למקסיקו והתחתן עם מקומית. בנם - אביו של לואי - היה כלכלן מקסיקני, ואת אמו של לואי, מהנדסת תוכנה אמריקנית ממוצא אירי, פגש כשנסע ללמוד באוניברסיטת הרווארד. שם משפחתו המקורי היה סזקלי, והוא העדיף לקצר לסי.קיי אחרי שהבין שאנשים מתקשים להגות אותו.

"חשבתי ללכת ללמוד באקדמיה לצילום בניו יורק", סיפר לואי למגזין "אסקווייר". "זאת היתה השאיפה שלי, אבל לא היו לי ציונים טובים בתיכון. שלוש האחיות שלי הלכו לקולג', ואני הייתי כזה תלמיד גרוע, שידעתי שאין לי שום זכות לקחת כסף מאמי. אהבתי לשבת בכיתה וללמוד, שאבתי מזה הרבה ידע וערכים, אבל תמיד פיגרתי אחרי כולם ונכנסתי לצרות. עשיתי הרבה סמים. הייתי גונב מכשירי שקילה מבית הספר ומוכר אותם כדי לקנות גראס. במשך שנתיים רצופות לקחתי אסיד, מטקואלון, הסנפתי קוקאין כשרק יכולתי להשיג וצרכתי כמויות מפחידות של מריחואנה, מסקלין ואלכוהול. כשעליתי לבית הספר התיכון כבר הייתי נרקומן לשעבר".

אחרי התיכון התנסה כסטנדאפיסט בערבי במה פתוחה בבוסטון. "הופעתי מול תלמידי קולג'. ראיתי אותם חיים בתוך עולם שלא אהיה חלק ממנו, וזה כאב לי. היו לי חרטות שלא המשכתי ללמוד. עד היום יש לי".

אחרי התיכון התנסה כסטנדאפיסט בערבי במה פתוחה בבוסטון. "הופעתי מול תלמידי קולג'. ראיתי אותם חיים בתוך עולם שלא אהיה חלק ממנו, וזה כאב לי. היו לי חרטות שלא המשכתי ללמוד. עד היום יש לי".

כשהיה בן 19 התחיל לעבוד במוסך. "לא הייתי טוב בזה. הייתי מאחר באופן קבוע, ובנוסף גם עבדתי לאט מאוד. אני חושב שדפקתי כמה מכוניות. כדי להיות מוסכניק אמיתי אתה חייב להתאמן כל הזמן ולקנות לעצמך כלי עבודה יפים. הפיטורים שלי היו עצובים ומשפילים, הרגשתי נורא. באמת שהערצתי את החבר'ה האלה. הם היו מאוד נחמדים אלי, אנשי מעמד הפועלים שעובדים קשה, ואני הייתי מגיע ב?11 כי עשיתי סטנד?אפ בלילות".

כבר בראשית דרכו על הבמה הצליח לואי לבלוט. הוא עשה מופעי חימום לג'רי סיינפלד במועדונים עוד לפני שהעולם ידע מי זה סיינפלד. הוא היה סטנדאפיסט חצוף ונועז, שהביא הומור מסוג אחר. את כל הכסף שהרוויח ביזבז על לילות שתייה פרועים; הדירה שלו היתה כל כך מוזנחת, עד שבמשך חודשים, כך סיפר, לא טרח אפילו לנקות בקבוק רוטב שהתנפץ על הרצפה. בראיון לביל סימונס מ?ESPN נזכר איך מנהל ה"קומדי סלר" בניו יורק, מאני דוורמן, הכריח אותו לעלות להופיע מול מועדון ריק לחלוטין כדי "לשמור על הקומדיה בחיים" ולפתות לקוחות פוטנציאליים להיכנס. זה אותו מועדון שאליו נכנס לואי בפתיח של הסידרה שלו, וסצנות רבות צולמו בתוכו או סמוך לו.

מאוחר יותר ביים סרטים קצרים בשחור?לבן עם אשתו באותם ימים, הציירת אליקס באיליי, ובד בבד התפרנס מכתיבת בדיחות עבור תוכניות טלוויזיה דוגמת "לטרמן", "קונאן אובריאן" ו"המופע של כריס רוק" (שאף זיכה אותו באמי על כתיבה ב?1999). ב?1996 שימש הכותב הראשי של "The Dana Carvey Show" וכתב מערכון שבו ביל קלינטון מניק משדיו גורי כלבים וחתול. הסידרה בוטלה לאחר שישה פרקים.

הכישלונות החלו לדבוק בו בזה אחר זה. ב?1998 יצר סי.קיי סרט עצמאי בשחור?לבן, "Tomorrow Night", שהוקרן בפסטיבל סאנדנס הנחשב - ולא נראה יותר. הסרט "פוטי טאנג", קומדיית היפ?הופ שכתב וביים ב?2001, נכשל מסחרית וחטף ביקורות איומות (למרות שבקרב מעריצים הוא נחשב כיום לסרט קאלט). "תמיד יזכרו לי את הסרט הזה, זה לא ייעלם לעולם", אמר ל"אסקווייר". "יש חלקים בסרט שאני באמת אוהב, אבל אני שונא את הדרך שבה הוא מסתיים. מבקר אחד כתב שעדיף שהסרט הזה לא היה יוצא, כי זה נראה כאילו מישהו לקח חתיכות מסרט וניסה להרכיב אותן יחד, וזה בדיוק מה שהמפיצים עשו. אני זוכר שישבתי שם מושפל וחשבתי שלא אעשה יותר סרטים לעולם. ובאמת, עד היום לא עשיתי עוד סרט עלילתי. אני דווקא רוצה, אבל רק בתנאי שמישהו יביא לי 8 מיליון דולר, ואני לא אספר לו על מה הסרט ומי ישתתף. אני מבטיח להגיש סרט גמור בתוך שישה חודשים".

ב?2006 יצר לואי את הסידרה "לאקי לואי", שהיתה הומאז' לקומדיות המצבים על מעמד הפועלים (כמו "הכל נשאר במשפחה" ו"ימים מאושרים"), ובעיקר ל"Honeymooners" - המלכה האם של כל הסיטקומים המשפחתיים, ששודרה בסי.בי.אס בשנות ה?50. ל"לאקי לואי" לא היה מזל, ובתום עונה אחת של 12 פרקים, HBO חתכה אותו החוצה.

למזלו, תמיד היה לו את הסטנד?אפ. המופע שלו התפתח ב?25 השנים האחרונות ממשחקי מילים הזויים למשהו שמזכיר וידויים אישיים. הוא לא זורק סתם בדיחות לאוויר אלא מספר על עצמו, סיפורים שיוצאים מתוך הלב והמוח החולני שלו. עם השנים נהיה מודל לחיקוי עבור סטנדאפיסטים רבים בעולם. לואי הוא בין הקומיקאים האלטרנטיביים הבודדים שפרצו לתוך המיינסטרים; את הצלחתו יש לייחס בין השאר גם לצורת העבודה הקיצונית שלו: אחרי שהוא מסיים סיבוב הופעות, הוא זורק את כל החומרים ומתחיל לכתוב הכל מחדש. למעשה, אין לו אף בדיחה שהוא משתמש בה יותר משנה. "אם כתבת ספר אחד, אתה לא יכול לכתוב אותו שוב", הסביר.

הוא הגיע למסקנה הזאת אחרי שהמופע שלו, "Shameless", שודר בכבלים. "זאת היתה הפעם הראשונה שהצלחתי למכור את כל הכרטיסים בתיאטראות הגדולים", אמר למגזין "AV Club". "חשבתי שאולי אני צריך לעשות הופעה שונה לגמרי. לא להראות להם את החומרים האלו אלא פשוט להמשיך הלאה ולא לחזור להופיע לפני שאני כותב שעה שלמה חדשה. אם אנשים אהבו את הספיישל בטלוויזיה, והם משלמים לך כסף כדי לראות בדיוק אותה הופעה, אז הם ישמחו, לא יהיו להם תלונות, אבל הם לא יבואו שוב. ואז, כשאגיע שוב לעיר שלהם, הם יגידו: 'אני מכיר את ההופעה שלו, אני לא צריך לראות את זה שלוש פעמים'. אבל אם הם יבואו ויראו הופעה אחרת לחלוטין, טובה יותר מהקודמת, הם לא יעזבו אותי. קניתי אותם לעולם.

"בגלל שהחומרים שלי תמיד חדשים אני לא לגמרי בטוח בהם - דווקא העובדה שאני ניצב על קרקע לא יציבה מרגשת אותי. זה מאתגר. ברור שהיה לי הרבה יותר קל לעשות רק את הלהיטים הכי גדולים, אבל זאת היתה התאבדות". את החומרים הוא בודק בקומדי סלר, מצלם, מעלה אותם ליו?טיוב, קורא תגובות של גולשים ומוחק את הווידיאו. "אני עולה עם פנקס לבמה ומנסה בדיחות. יש שם בערך 40 אחוזים דברים מצחיקים, וגם הרבה נפילות. אנשים כתבו בתגובות: 'חצי מזה לא שווה כלום' או 'זה לא מספיק מצוחצח'. הם לא מבינים שזאת בדיוק הסיבה ששמתי את זה שם".

סיבוב ההופעות שלו מכור מראש. הרווחים לערב נעים בין 25 ל?100 אלף דולר. לדוגמה, ארבע הופעות שנתן לפני כשנה בניו יורק, כחלק מסיבוב ההופעות, הכניסו לו 200 אלף דולר בשבוע. בנוסף, השלים גם מסע הופעות מול החיילים האמריקנים בכוויית, בעיראק ובאפגניסטן. "ההופעות היו פנומנליות, כי החיילים כל כך שמחו שיש להם משהו לעשות".

הקצינים הבכירים דרשו ממנו מראש להימנע מבדיחות שנויות במחלוקת ולדבר בשפה נקייה. "התחלתי בנימוס, ואז בדקתי את השטח עם משהו מלוכלך, והם השתגעו. הם פשוט צחקו חזק יותר ככל שההומור נעשה מלוכלך יותר", סיפר בתוכנית הרדיו "פרש אייר". ולואי הרי ידוע כמי שלא חושש לדבר על הכל: מין, דת, פדופיליה, פוליטיקה, גילוי עריות, ובעצם כל דבר שעולה לו לראש. נדמה שאין פרה קדושה שלא בעט בה או נושא שנוי במחלוקת שלא נגע בו. הוא חדר אל תרבות הפופ על תקן האנטי?גיבור - מריר, ציני, מרבה לצחוק על עצמו ולומר את מה שבן אדם נורמטיבי נמנע ממנו. זה מה שגורם לכל כך הרבה אנשים להעריץ אותו, ובאותה מידה, לרבים אחרים לשנוא אותו.

אחת הבדיחות שעוררו זעם רב בציבור האמריקני התייחסה לאונס. "אני, כמובן, לא מעודד אונס, אף פעם אסור לאנוס אף אחד, אלא אם יש לך סיבה. נניח, אם אתה רוצה לשכב עם מישהו והוא לא נותן לך, ואז, איזו עוד אופציה יש לך?"

ואם לא די בזה, בפרק מהעונה הראשונה של "לואי" הוא הטיח בצופה שהפריעה להופעת הסטנד?אפ שלו כי היא לא היתה חיה אם אמא שלה לא היתה נאנסת על ידי הומלס סיני; לפני כחודשיים תמך בקומיקאי דניאל טוש, כשזה ספג ביקורות על בדיחת אונס שסיפר בהופעה.

"מתברר שאני תומך באונס, זה מה שכולם אומרים עכשיו", אמר לג'ון סטיוארט ב"דיילי שואו". "אני קורא בבלוגים דברים כמו 'תתבייש לך, לואי סי.קיי' או 'אני יותר לא אראה את התוכנית שלך, אתה הסנגור של האונס'. העניין הוא שיש מלחמה בין קומיקאים לבלוגרים. וחוץ מזה, קומיקאים ופמיניסטיות הם אויבים טבעיים: פמיניסטיות לא יכולות להבין בדיחה, וקומיקאים לא יכולים להתמודד עם ביקורת".

בחודש מארס אולץ סי.קיי לפרוש מהנחיה של ארוחת ערב מסורתית שערכו כתבי הבית הלבן, לאחר שכמה עיתונאים שמרנים, בראשות גרטה ואן סוסטרן מ"פוקס ניוז", איימו להחרים את האירוע אם הקומיקאי ישתתף. המחאה התנהלה על רקע העובדה שסי.קיי צייץ בטוויטר, בזמן שישב שיכור וחיכה לטיסה, התבטאות סקסיסטית גסה נגד שרה פיילין. "הוא חזיר", אמרה ואן סוסטרן. "הוא מדבר על נשים בשפה מלוכלכת, והשתמש במילה גסה כדי לתאר אישה שהיתה מועמדת לתפקיד סגן נשיא ארה"ב. הוא השמיץ לא רק את פיילין אלא את כל הנשים בעולם".

על שחורים אמר לואי בהופעותיו: "אני יכול להיכנס למכונת זמן ולבקר בכל תקופה בעבר, וכשאגיע לשם זה יהיה מדהים. זאת פריבילגיה ששמורה רק ללבנים. שחורים לא יכולים לשחק עם מכונות זמן. כשבחור שחור נכנס למכונת זמן, מבחינתו זה כאילו, 'כל דבר מלפני 1980 - הו, לא תודה'. אני לא רוצה לבקר בעתיד ולגלות מה קורה ללבנים. אנחנו נשלם מחיר ממש יקר על כל מה שעשינו... אבל גם לנו, הלבנים, יש דברים שעברנו, שפגעו בנו, שאנחנו צריכים להתמודד איתם. למשל כשלקחו מאיתנו את העבדים. אז זה מתאזן".

"עבורי כל דיאלוג הוא חיובי", הסביר לואי ב"דיילי שואו". "כל בדיחה על משהו רע זה מצוין. אונס, שואה, ניו יורק מטס - כל בדיחה על משהו רע היא דבר חיובי". בפרק מהעונה השנייה של "לואי" הוא מוזמן לאולפן טלוויזיה כדי להתעמת מול בחורה מארגון נוצרי בנושא אוננות, ומסביר לה בכנות כי בכוונתו לחשוב עליה כשיחזור הביתה ויענג את עצמו.

"מובן שיש דברים ב'לואי' שהבנות שלי לא יכולות לראות, כי השפה היא של מבוגרים", הוא הסביר. "הן יודעות ומבינות את זה. הסברתי להן שיש אנשים שחשים חוסר נוחות או נפגעים ממילים מסוימות, ושצריך לכבד את זה. אבל יש סיבה שהמילים האלו קיימות. יש הרבה דברים בסידרה שהן יכולות לראות, ואת השאר הן יראו כשיגיעו לגיל שזה יהיה הולם".

על האנטגוניזם שהוא מעורר אמר לואי באותו ראיון ברדיו: "פעם עשיתי קטע אצל קונאן שהפך ויראלי, על זה שהכל מדהים אבל אף אחד לא שמח, שצריך להעריך את העולם כפי שהוא ולא להתמרמר. הווידיאו נהיה פופולרי מאוד בקרב קבוצות של נוצרים, כמרים מקרינים אותו לפני הדרשה שלהם. אז אנשים שראו את הסרט נכנסו לאתר שלי - והזדעזעו מכל הדברים האחרים שאני אומר. כתבו לי: 'למה אתה לא יכול לשמור על שפה נקייה? הפסקתי לראות את הקטעים שלך, זה ממש מביש'.

"אני לא מחזיר אי?מיילים, אבל בראש שלי אני אומר: 'אתה זה ששם את הגבולות, לא אני. אני אומר המון דברים'. כשאני פוגש נוצרי שאומר לי 'למה שלא תפסיק לדבר מלוכלך, כדי שגם אני אוכל להקשיב לך?' אני חושב לעצמי: 'לא אמרתי לך לסתום את האוזניים. הלוואי שהיית יכול להקשיב לי, כי אני די מחבב אותך'".

בזכות ההצלחה על הבמות המשיך סי.קיי לקבל הצעות עבודה. הוא השתתף בכמה פרקים של "מחלקת גנים ונוף", שיחרר להקרנות בקולנוע את המופע שלו "Hilarious" (סרט הסטנד?אפ הראשון שהתקבל לסאנדנס), ושיחק תפקיד משנה בסרט של ריקי ג'רווייס, "The Invention of Lying". למרות הכישלונות בטלוויזיה המשיכו הרשתות הגדולות, ובהן פוקס ואן.בי.סי, לחזר אחריו ולנסות לפתח עבורו רעיונות לסידרה. "זה התחיל מזה שהייתי צריך את הכסף, כי בדיוק התגרשתי", הוא הודה.

ואז הגיעה הפנייה של ג'ון לנדגראף מרשת FX, שהציע ללואי סידרה על חייו - עם חופש אמנותי ובתקציב של 250 אלף דולר לפרק, שכלל את שכרו - סכום זעום במיוחד. סי.קיי הסביר לו שאן.בי.סי הציעו לו סכום כפול רק עבור הכתיבה, ופוצץ את הפגישה. אבל לנדגראף לא ויתר.

"הוא התקשר אלי הביתה והסביר לי במשך שלוש שעות את המודל שלו לעשיית טלוויזיה", שיחזר סי.קיי. "הוא אמר: 'אנחנו לוקחים קצת כסף וזורקים את זה על מישהו מצחיק. אני יכול לעשות את זה בלי לשאול אף אחד, אנחנו יכולים לסגור דיל ברגע זה, בלי שום אישור מגבוה. פשוט אכתוב לך צ'ק ונעשה פיילוט'. עניתי לו: 'הדרך היחידה שזה יעניין אותי היא אם אתה מביא לי 250 אלף, ואני לא מראה את זה לאף אחד עד שאני מסיים. אביא לך פיילוט בתוך חודשיים'.

"קיבלתי את הכסף, הקמתי חברת הפקה, ועדיין לא היה לי שום דבר כתוב ושום מושג איזו תוכנית אעשה. התחלתי לחשוב היכן לצלם, שכרתי עובדים שיאתרו עבורי לוקיישנים; אחרי שהיו לוקיישנים שכרתי מצלמות ומפיקים - וכל זה עדיין בלי תסריט. זה רק דירבן אותי לכתוב. פתאום התחילו טלפונים מ?FX, 'אנחנו רוצים לדעת את מי אתה מלהק, כדי שנוכל לסגור איתם חוזים'. השבתי: 'אני לא מגלה לכם'. התקשרתי לג'ון ואמרתי לו: 'תגיד להם להפסיק להתקשר אלי. אני אסגור חוזים דרך החברה שלי'. הוא הסכים, והם הפסיקו להתקשר.

"צילמתי את הפיילוט, והם אהבו אותו. נתנו לי עונה שלמה של 12 פרקים. התקציב עלה ל?300 אלף דולר לפרק, שזה עדיין נמוך נורא, והדיל היה שאני מקבל את הכסף, מכין את התוכנית ואף אחד לא אומר לי איך לעשות את זה. מעולם לא שלחתי להם תסריט מראש".

כשנעשה ניסיון להגדיל את התקציב ל?350 אלף הסביר לנדגראף כי מהלך כזה מצריך אישור של רופרט מרדוק, ויחייב את לואי לקבל הנחתות מהרשת. הוא ויתר מייד. "היתרון הוא שאני בכלל לא צריך את הסכומים האלה", הסביר ל"אסקווייר". "אני מרוויח בחמישה ערבים של סטנד?אפ יותר ממה שאני עושה מהתוכנית בעונה שלמה. אין אף אחד על כדור הארץ שיש לו את מה שלי יש כרגע. לאף אחד מעולם לא היה החופש הזה. ואני לא יודע אם לי יהיה שוב משהו דומה בעתיד".

ולואי אכן עושה הכל בעצמו. הוא הכותב היחיד, השחקן הראשי, הבמאי, העורך והמלהק. אחרי שנגמר הכסף ולא נשאר כדי לשלם לעורך המוסיקלי, סי.קיי לקח גם את זה על עצמו. כל זה מאפשר לו סוף סוף לעשות טלוויזיה כרצונו, בדיוק כמו שפינטז בכיתה ה', כשרצה להיכנס לתוך הקופסה.

הפרקים לא נכתבים בצורה רגילה, על פי תסריטים; במקום זה פשוט מצלמים קטעים על גבי קטעים, לפעמים בלי לדעת איזו סצנה תתחבר לאחרת. אחר כך יושב לואי בסלון דירתו, או עם הלפטופ בבית קפה, וחותך ומדביק שוטים על גבי מוסיקה שהוא בוחר. "אני מסתכל עליו ורואה איך הוא התפתח כאמן", אומר המפיק בלייר בריד, שעובד איתו עוד מימי "פוטי טאנג". "יש לו ביטחון מוחלט בבחירות שלו".

את המופע ואת תוכניות הטלוויזיה בנה סי.קיי סביב חייו. הקטעים לקוחים לרוב מעולם המשפחה וגידול הילדים. הוא מגלם את עצמו, אבל לא מתאר את חייו האמיתיים. "אני עושה הפרדה בין הבמה לבין החיים. בספיישלים הראשונים שעשיתי, כשדיברתי על בני המשפחה שלי, אז באמת דיברתי עליהם. זה היה אישי מדי, לא אעשה את זה שוב. כשאני מדבר על הילדות שלי אני בונה דמויות שלא באמת קיימות. אני לא משחזר דברים שעוברים עלי, אלא משליך את עצמי האמיתי לתוך סיטואציות שאני כותב. בתוכנית אני גם נותן לעצמי לעשות טעויות שלא הייתי עושה בחיים, כי ככה זה מעניין יותר".

לפני כארבע שנים התגרש, ומאז חולק עם גרושתו את גידול שתי הילדות. "כשהתגרשתי חשבתי, 'טוב, הלך לי המופע'. דיברתי על נישואים במשך כל כך הרבה זמן, וחשבתי שלהיות אבא זה חלק מלהיות נשוי. כשהתגרשתי הכל השתנה, והפכתי לאבא בדרך חדשה.

"כשאתה אבא בנישואים, אתה בעצם מתפקד כעוזר של אמא. אתה מקבל ממנה רשימת מטלות מדי יום, וזה מרגיש כמו מילוי משימות. אבל ברגע שאתה לוקח עליך את כל האחריות, זה אחרת. בגלל המשמורת המשותפת, חצי מהשבוע הילדות אצלי, ואני איתן כל הזמן. פתאום אתה עושה פעולות שלא חשבת מעולם שהן חלק מהאבהות: קונה להן כריות, גורב להן גרביים, מבשל להן את כל הארוחות. אני לא לוקח מטפלת. לא רוצה בייביסיטר. אני שומר עליהן, עושה איתן שיעורי בית. כשהילדות בבית אני אבא במשרה מלאה, וזה באמת ביג דיל בשבילי. אני לא מתכוון לוותר על זה.

"אחת הסיבות שאני עושה את הסידרה הזאת היא שמתאפשר לי להכניס אותה לתוך לוח הזמנים של הילדות. רביעי, חמישי ושישי הם הימים שלי איתן: בכל יום רביעי באחת בצהריים אנחנו מפסיקים הכל ואורזים. כבר קרה שהיינו באמצע צילומים של סצנה יקרה מאוד, ואז הודעתי: 'אני צריך לאסוף את הילדות שלי מבית הספר. קאט', וברחתי מהסט כדי לקחת את הילדות. אם הייתי עושה תוכנית באן.בי.סי, הייתי צריך לעבוד שבעה ימים בשבוע".

הקשר המיוחד עם הבנות קשור אולי לעובדה שהוא עצמו גדל בלי דמות אב, ועד היום נמצא בקשר רופף עם אביו. "אני מדמיין שאבא שלי צופה בתוכנית שלי", אמר פעם. "לא דיברתי איתו על זה".

את הסידרה הוא עורך מהבית, בשלושה מוניטורים גדולים שניצבים על שולחן העבודה. בארון ליד הכניסה מוצג אוסף של מצלמות יקרות. לואי מעדיף קולנוע אירופי, וכמעט לא צופה בטלוויזיה אמריקנית, פרט לשידורי איגרוף וחדשות; הוא מתעב את הסיטקומים העכשוויים, "במיוחד את השיטה שחבורת כותבים מסתגרת יחדיו כדי לחבר פאנצ'ים עבור כוכבים". את סידרת האנימציה "איש משפחה" הוא מעריץ ("אני רואה את זה במיטה לפני השינה, מפחיד אותי להירדם בחדר חשוך").
השאיפה לעצמאות מוחלטת הביאה לכך שהפיק בעצמו את תיעוד המופע שלו, בנובמבר 2011. אחר כך ערך את הסרט במהירות לספיישל "Live at The Beacon Theater", והפיץ אותו דרך אתר האינטרנט שלו בתשלום סמלי. "מעולם לא ראיתי צ'ק על ספיישל קומי שלי ששודר בטלוויזיה, לכן חשבתי שיהיה מעניין לנסות משהו אחר", הסביר. למעריציו כתב: "שילמתי על ההפקה בכספי האישי. הייתי רוצה להיות מסוגל להוציא עוד חומרים בדרך הזאת, שהיא זולה יותר לצרכנים ונעימה יותר עבורי. אז אנא, עיזרו לי להמשיך לחשוב שזה רעיון טוב. אני לא יכול לעצור אתכם מלהוריד את זה בטורנט, אני יכול רק לבקש מכם בנימוס לשלם 5 דולרים קטנים, ליהנות מהווידיאו ולתת לאנשים נוספים לגלות אותו באותה דרך".

בתוך שעות ספורות הפך המופע של סי.קיי לקובץ הפופולרי ביותר באתרי ההורדות הפיראטיים. הגולש שהעלה את הסרט לטורנט הוסיף התנצלות: "אני מרגיש די רע לשים את זה כאן, אבל אנשים כמו לואי סי.קיי צריכים להבין שבלי טורנטים, הם היו כלום. סי.קיי, אני יודע שאתה כועס, אבל תבין שלא לכל אחד יש פיי?פאל, לא לכל אחד יש כרטיס אשראי, ויש גם כאלה שאין להם מספיק כסף לאוכל. צריך לשתף אמנות וקומדיה עם ההמון".

עברו 12 ימים עד שחשבון הפיי?פאל של סי.קיי חצה את רף מיליון הדולר. "מעולם לא עשיתי מיליון בבת אחת", סיפר לג'ימי פאלון. "גדלתי בתור ילד די עני, ופתאום חשבתי - רגע, זה בכלל לא הכסף שלי, אלה בסך הכל חמישה דולרים שהיו שייכים ל?220 אלף איש, ועכשיו הם שלי. הרגשתי פתאום חוסר נוחות על זה שיש לי כל כך הרבה כסף".

הוא התחיל מייד לפזר. 250 אלף דולר הלכו לכיסוי עלויות ההפקה, 250 אלף נוספים חולקו כבונוסים לאנשי הצוות, ו?280 אלף נתרמו לחמישה ארגוני צדקה. את היתר שמר לעצמו. "עם חלק מהכסף אשלם חשבונות ואשתמש בו לגידול הבנות, ועם הכסף שיישאר אעשה דברים נוראים, שהם ממש לא עניינכם", כתב באתר שלו. "אף פעם לא הסתכלתי על כסף בתור 'הכסף שלי'. תמיד ראיתי אותו בתור 'הכסף', בתור משאב. אם הוא נאגר סביבי, אז אני צריך לדחוף אותו בחזרה אל המערכת. אם אעשה מיליון נוסף, אחזיר למערכת אפילו יותר. בכל מקרה, אני עדיין עושה הרבה יותר כסף ממה שעשה סבא שלי, שלימד מתמטיקה וגידל תרנגולים במישיגן.

"החיים הם כמו גלגל, ולכן ברור לי שבנקודה מסוימת אגיע בחזרה לתחתית. זה טבעי. יש המון דברים טובים בלחיות את הגלגל הזה - ברגע שאתה שורד את התחתית ומצליח ליצור מתוך המחסור, אז זה כבר לא מפחיד אותך שוב. אם אפסיד את כל הדברים שיש לי עכשיו, תמיד יישארו לי ההופעות. אני יכול לצאת לדרכים. אני יכול לעשות כסף בדרך הטהורה ביותר, בלי לבקש אישור מאף אחד. אין לי בוסים. אף אחד לא יכול לבטל את הסטנד?אפ שלי. כשעבדתי במועדונים זה היה שונה, אבל עכשיו אני שוכר את התיאטראות בעצמי". √