כשלי העורף במלחמת לבנון השנייה אפיינו את המערכת הממשלתית, אך לא פחות מכך את השלטון המקומי. בחלק מן היישובים הרשות המקומית לא תיפקדה, או תיפקדה באופן לקוי. באותם מקומות מי שעמדו בפרץ, תפסו מנהיגות, תיפקדו למופת ונתנו את המענה המיטבי, גם בנושאים שאינם מוגדרים באחריותם, היו המתנ"סים. על כך נהנו המתנ"סים ועובדיהם מהוקרה ומהערכה רבה, לא רק מצד התושבים אלא גם מצד קברניטי המדינה. דומה היה שבצמרת המדינה נפל האסימון, ושאחרי שנים של פגיעה בחברה למתנ"סים, של קיצוצים כואבים בתקציב ושל ניסיונות להביא להפרטתה (ובשפה מכובסת, "מ?כרוז" של פעולותיה) תבין הנהגת המדינה שהחברה למתנ"סים היא תשתית חברתית קהילתית שיש לחזק ולהעצים אותה, ולא לפגוע בה. לא, האסימון לא נפל.
החברה למתנ"סים התגלתה במלוא יכולותיה במלחמה ההיא, אבל המבחן האמיתי שלה אינו דווקא אירוע קצה כמלחמה, אלא 365 ימי שיגרה בשנה. 2.5 מיליון מתושבי המדינה נהנים מפעילותם של 180 המתנ"סים. החברה פרוסה לאורכה ולרוחבה של המדינה, בעיקר באזורי הפריפריה, ומשרתת את כל מגוון האוכלוסייה הישראלית - יהודים, ערבים ודרוזים; חילונים, מסורתיים, דתיים-לאומיים וחרדים; תושבי ערים, מועצות מקומיות, יישובים קהילתיים, מושבים וקיבוצים. המתנ"סים מעניקים שירותי קהילה, תרבות, חינוך קהילתי בלתי פורמלי, פעילות לילדים, לנוער ולזקנים, פעילות התנדבותית ופעילות תרבות.
החברה למתנ"סים היא חברה ממשלתית, אך היא גם תנועה חברתית. הרעיון שבבסיסה הוא קהילתי, ועל פיו הפתרון למצוקת הניכור של האדם המודרני והפוסט-מודרני הוא הקהילה. היא גורם הביניים בין האינטימיות המשפחתית לבין הניכור מן השלטון המדיני והמקומי המרוחק. היא המעניקה לחבריה את תחושת הזהות, ההשתייכות, היחד, את ההזדמנות לתרום לחברה, לפעול בה ולהתנדב, ואת הבמה לאמנים ולבעלי הכישרונות בתוכה. המתנ"ס הוא המרכז הקהילתי, הוא ליבה, הוא המפעיל את החיים הקהילתיים. המתנ"ס רואה בתושבים שותפים; הוא מנוהל בידי נציגות דמוקרטית של התושבים, הקובעים את מדיניות המתנ"ס על פי צורכי הקהילה.
מאז שנת 2000 תקציב המתנ"סים קוצץ באכזריות
החברה למתנ"סים היא הגורם המספק למתנ"סים את המנהלים ואת ההדרכה, היא יוצרת ומספקת תוכניות חינוכיות ותרבותיות, מאפשרת את הקשרים בין המתנ"סים, מעצבת את האידיאולוגיה הקהילתית ומשמשת גב ותמיכה למנהליהם ולעובדיהם. הפייסבוק הוא כיום הרשת החברתית המוכרת לכל, אולם הרשת החברתית האמיתית של הפרט היא הקהילה, והרשת החברתית האמיתית של מדינת ישראל, התשתית הקהילתית שלה, היא החברה למתנ"סים.
מן הראוי היה שמדינת ישראל תחזק את החברה למתנ"סים, המיטיבה כל כך לשרת את צרכיה ואת אזרחיה. ואולם כבר יותר מעשור שהממשלות, כחלק מן הבולמוס של הפרטת מדינת הרווחה והפגיעה בשירותים החברתיים הניתנים לאזרח, פוגעות בה שוב ושוב. מאז שנת 2000 תקציב החברה למתנ"סים קוצץ באכזריות, מספר העובדים צומצם באופן הפוגע קשות ביכולתה לספק את השירות, ונעשים ניסיונות חוזרים ונשנים להפריטה.
במסגרת תוכנית הבראה שנדרשה החברה לבצע ב-2010, צומצם כוח האדם במטה החברה באופן דרסטי, ועובדים רבים ויקרים נאלצו ללכת הביתה. החברה מילאה לחלוטין את חלקה, אולם האוצר אינו מאפשר למשרד החינוך למלא את חלקה של המדינה בהסדר. כחלק מאי העמידה של המדינה במחויבותה, לא נחתם כבר תשע שנים הסכם עבודה עם עובדי החברה, בניגוד לפסיקת ביהמ"ש ולהתחייבות רשות החברות הממשלתיות. הפגיעה השערורייתית המתמשכת הזאת היא פגיעה קשה בחברה הישראלית ובאזרחי ישראל. על הממשלה להתעשת ולשנות מן הקצה אל הקצה את מדיניותה כלפי החברה למתנ"סים.
גילוי נאות, החברה למתנ"סים היתה מקום עבודתי במשך תשע שנים, שבהן ניהלתי את המתנ"ס האזורי של הגולן. לפני שנתיים וחצי עזבתי אותה, אך ליבי עדיין שם. עבודתי במקום נתנה לי הזדמנות אדירה לתרום תרומה משמעותית לקהילה שבה אני חי, וכמוני - למאות מנהלי המתנ"סים ברחבי הארץ. כאזרח מודאג אני חרד למשמעות החברתית של המשך הפגיעה הקשה בחברה למתנ"סים.