קללות הנאצה שנכתבו על דלתות מנזר השתקנים בלטרון בחודש שעבר ובמנזר בהר ציון השבוע הן לא "תג מחיר". הן אות קלון. מעשה עבירה פרובוקטיבי ובריוני זה, ספוג לשון ביבים, מצטרף לשורה ארוכה של פשעי שנאה, שאין להם ולא כלום עם תורת ישראל או עם ערכיה.
אמת ניתנה להיאמר: לא זכינו בשנאת הנוצרים מן ההפקר. במהלך הדורות ביטאו יהודים לא אחת שנאה וסלידה עמוקה מהנצרות ומערכיה. לשנאה זו כשלעצמה, לא למעשים הנפשעים שנלוו אליה, שורשים עמוקים. מבחינה רעיונית, לא היסטורית, יש הרואים את שורשיה, בצורה אנכרוניסטית משהו, כבר במאבק שבין יעקב ועשו. לפי גישה זו, עשו, הוא "אדום", מסמל את אבות אבותיה של הנצרות, הגם שזו באה לאוויר העולם כתנועה דתית, שנות דור לאחריו.
מסעי הצלב והאינקוויזיציה, הצנזורה שחתכה פרקים שלמים מספרות ישראל ושריפת התלמוד, ניסיונות ההמרה בכוח ורדיפות דת תרמו את תרומתם לסל האיבה, המתחים והמדנים. שתיקת הכנסייה במלחמת העולם השנייה והאשמת הוותיקן בשיתוף פעולה עם הנאצים הוסיפו שמן למדורת השנאה.
אבל הקמת מדינה יהודית היתה אמורה לשים קץ לכל אלה. כינון מדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית הציב בפנינו אתגר מן המעלה הראשונה: מתן חופש דת מלא לכל בני הדתות, שמירה על המקומות הקדושים להם והגנה על זכותם לקיים פולחן באין מפריע. מחויבות זו קיבלה ביטוי כבר במגילת העצמאות, והמדינת עשתה מאמצים ניכרים לשמור עליה.
הידידות עם דתות אחרות - ערך אסטרטגי
חידוש היחסים עם הוותיקן היה לא רק צעד דיפלומטי מתבקש אלא בעל משמעות תיאולוגית. ה"עם הנכחד" לא רק קם לתחייה, צולע ומקרטע, אלא פורח ומשגשג, הוא, דתו ותרבותו, בארצו העתיקה. ביקור האפיפיור בכותל תחת דגל ישראל, לאחר שרק כמה עשרות שנים לפני כן סירב קודמו, פאולוס השישי, להכיר במדינה ובירושלים כבירתה, מסמל את המהפך.
לצד המחלוקת התיאולוגית, שאינה ניתנת לטשטוש, ליחסי הידידות והכבוד ההדדי עם הנצרות ועם בני הדתות האחרות יש לא רק ערך מוסרי, דיפלומטי, פוליטי או חברתי. מדובר בנכס אסטרטגי ראשון במעלה.
יהודים רבים עדיין חיים בגולה כמיעוט קטנטן בתוך רוב לא יהודי. כל מעשה איבה כאן עלול ללבות מעשים דומים כלפיהם, שגם כך האנטישמיות מרימה בהם לא אחת את ראשה. המחויבות לכיבוד האמונות והדעות של בני הדתות השונות מקבלת עומק נוסף דווקא בסוכות. בניגוד למקובל, פניו אינן מכוונות רק כלפי פנים, אל היהודים, אלא כלפי אומות העולם כולן. ביטוי לכך ניתן הן במקרא, בהקרבת קורבנות, פרי החג, כנגד "שבעים אומות העולם", והן בתורת חכמים, ראשונים ואחרונים, שמדגישים ומבליטים את המימד האוניברסלי שבחג.
כלל גדול הוא בתורה: מה ששנוא עליך, לחברך לא תעשה. העם היהודי, ששנים סבל מרדיפה דתית, חייב להתייצב בראש הלוחמים בפשעי השנאה. כשייתפסו האשמים, נוכל לדעת אם מדובר במופרעים רפי שכל שנשתבשה עליהם דעתם או בעבריינים "אידיאולוגיים" בגרוש, שיצריהם הרעים וטיפשותם גוברים על תבונתם עשרת מונים. כך או כך, רשויות אכיפת החוק חייבות לעשות כל מאמץ לתפוס אותם במהירות ולהענישם.
מן ההיסטוריה, הרחוקה והקרובה כאחד, למדנו שגפרור קטנטן של שנאה על רקע דתי עלול להצית אש תבערה גדולה.