פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ארה"ב: הרוח נושבת עם רומני

      מיט רומני, על סמך פגישות והרצאות שערכתי לאחרונה במיאמי ובניו יורק, יהיה הנשיא האמריקני הבא. איני ניטרלי. המפלגה הרפובליקנית היא כל מה שלא מקובל עלי. מסיבות התה היו לי לזרא, והתבטאויות של סנאטורים וחברי קונגרס רפובליקנים מאוששים דעתי זאת. ישראל אינה בעיה מבחינתי, כי אין היום ולא היה בעבר הבדל בין שתי המפלגות בקשר לישראל. אבל דווקא משום שזו דעתי, איני מתכוון לברוח מהעובדות.

      אובמה מנהל מאבק לא על הצלחותיו ועל הישגיו בשדה הכלכלה. אמנם יש לו משנה סדורה, אבל הוא לא הצליח להגשימה. הוא הולך לבחירות על שלילת רומני, על דחיית עקרונות המפלגה הרפובליקנית ועל תוכניותיו לעתיד. הוא נמנע מלחזור על הסיסמה המנצחת "Yes We Can", כי הרקורד שלו אינו מאפשר לחזור על סיסמה שהפכה לקלישאה.

      לרומני יש מרחב להתגדר בו. האמריקני הממוצע אינו מרוצה ממצבו. ארה"ב איבדה משהו מכוחה כמעצמת על, ויש לו במה לתקוף ובמה להזין את תומכיו הפוטנציאליים. אבל בחירות בארה"ב, מעבר למימד המפלגתי, הן בחירות אישיות - וכאן קיים פרדוקס אמיתי. ברק אובמה (ומישל לצידו) הוא נשיא אהוד מאוד. דימויו הוא כאיש שחי ומדבר בגובה העיניים של הבוחר האמריקני. רומני נראה מרוחק, די מאופק, ואמירתו על 47 האחוזים שעליהם "הוא מוותר" אינה פליטת פה אלא אמירה פוליטית שיש בה אמת.

      המאבק הופך רגשי יותר

      אבל אין לכחד, בחירות אלו שונות מרבות שהיו בעבר במימד הגזעי שלהן. נכון, המפלגה הדמוקרטית תמיד היתה בית קיבול למיעוטים אתניים ותמיד בקואליציית המיעוטים נכללו שחורים, יהודים ובמידה מסוימת היספנים. אבל הפעם ההבדלים מובהקים יותר: הבוחר הלבן מעדיף ברובו את רומני. ראיתי אפילו סקרים ומחקרים על מתכונת הצבעתו של מעמד העובדים הלבן, שהולך בכיוון דומה. היתרון של רומני בקול הלבן אינו מובהק כשמדובר בנשים לבנות בגילי 40-20, השוללות את עמדות המפלגה הרפובליקנית בנושאי הפלות ונישואים חד-מיניים.

      מנגד עומד אובמה, עם 40-38 אחוזים לערך ועם תמיכה מוחלטת של השחורים ושל ההיספנים. הוא עדיין שומר על רוב ברור באוכלוסייה היהודית, שהיא פחות משמעותית אלקטורלית אבל משמעותית מאוד בכלכלה ובתקשורת. במיאמי שמעתי תומכים מובהקים של רומני החוששים שבחירת אובמה תנציח את שלטונה של המפלגה הדמוקרטית, שהדמוגרפיה "משחקת" לידיה. כל משקיף חש שמתחת לפני השטח מסתתר הנימוק הגזעי. בחירת נשיא שחור היתה מדהימה בכל קנה מידה, ובחירתו בשנית מטרידה רבים מהאמריקנים.

      רומני מפגר אחרי אובמה בסקרים. הפיגור קיים אבל אינו חסין ממחיקה. המאבק הופך רגשי יותר ויותר, והעימותים בין שני המועמדים (הראשון בהם מחר בלילה) בוודאי יחריפו את האווירה.