פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כוס ישועות: סצינת הפאבים המתחזקת בציונות הדתית

      החשש, המבוכה והתחושה שמדובר בביטול תורה, כאילו נמוגו מציבור חובשי הכיפות הסרוגות, שמרשה לעצמו לסיים את היום עם כוס בירה, כשברקע שיעור תורה. ויש מי שמגנה את התופעה

      כוס ישועות: סצינת הפאבים המתחזקת בציונות הדתית
      צילום: דרור פיקלני; עריכה: גדי וינסטוק, מיכאל ברגמן, טל רזניק ; קריינות: יהושע בריינר

      אחרי שכבשו את היחידות הקרביות בצה"ל ותקעו יתד באמצעי התקשורת, יותר ויותר כיפות סרוגות וחצאיות עד הברכיים מתחילות לככב בחיי הלילה של גוש דן ומעוררות פולמוס ערני בקרב רבני הציונות הדתית, שעדיין מנסים לעכל את התופעה. הפאבים והשתייה החריפה, שנחשבו עד לפני כמה שנים לטאבו בעולם הדתי ולסמל של חיי ההוללות החילוניים - לא עלינו - בתל אביב, החלו בשנה האחרונה לפרוח. האוכל כשר, הבירה זורמת וברקע ישנו אפילו שיעור תורה. מיזוג הטרנד עם תכנים תורניים, גורם גם לרבנים בציונות הדתית להסתכל על חצי כוס הבירה המלאה.

      "איפה רב יפגש את אנשיו אם לא במקום שבו הם נמצאים?", שואל ועונה הרב בני לאו, רב בית כנסת הרמב"ן בירושלים ואחד הרבנים המוכרים בציונות הדתית, רגע לפני שהוא עצמו פותח בשיחה, ערב יום הכיפורים, בפאב "הגולה" בפתח תקווה המיועד כולו לציבור הדתי לאומי. "אני מאמין שרב אינו יכול לדבר 'על' מבלי לחוות 'את'", הוא מסביר. "גם הציבור שלנו רוצה לצאת, לשמוח ולהיפגש ועצם המפגש הנפלא של בנים ובנות צעירים הוא הכרחי, מכיוון שאין לנו מקומות שמאפשרים את הזוגיות הזאת. השאלה המרכזית היא מה תוכן המפגש. אם הוא מתנהל בגובה של אלכוהול, של התפרקות, שכחה וזריקה - אין לי מה לברך על זה. אבל אם מדובר במפגש בגובה של שיחה, שמייצר תרבות ודיבור - אז צריך לברך על כך".

      כיפה וצ'ייסר: הצצה לחיי הלילה של הציונות הדתית (דרור פיקלני)
      לא כל רבני הציונות הדתית אוהבים את התופעה (צילום: דרור עינב)

      לא מפריע לך שבזמן שאתה מעביר שיעור, בקהל שותים בירה או ערק?

      "כל עוד הדבר נעשה במידה ובטוב אז אדרבה, אבל אם אתה בא 'לדפוק את הראש' על מנת לשכוח ולא לזכור - אל יהא חלקי עמהם".

      ואמנם במהלך שיעורו של הרב לאו נרשמה האטה בזרימת האלכוהול, אך לא כל הרבנים מפגינים רמת פתיחות דומה. חלק מהרבנים תוקפים את התופעה בפולמוס ערני שמתנהל מעל עלוני השבת בבתי הכנסת. כך, למשל, בעלון הפופלרי "עולם קטן" יצא הרב אלישע אבינר ממעלה אדומים נגד השילוב של כיפה ושתייה. "הקוקטייל המורכב מצעירים וצעירות שחלקם מחפש התנסויות ממשקה אלכוהולי, מצחוקים, ממוסיקת רקע ומאפלוליות - הוא מתכון שמזמן הסרת מחסומים פנימיים ופריצת גבולות", טען אבינר, "השמחה היהודית עשירה ומגוונת ומרשה לעצמה הרבה מאוד, אך האלכוהול יבוא רק ממקום שקיימת בו שמחה של מצווה או קדושה ולא בפאב".

      כדי להסיר חלק מהחשש של אבינר ותלמידיו, משתדל יונתן דובוב, הבעלים של ה"גולה", להימנע מהלגדיר את המקום כ"פאב". "אנחנו מעדיפים לקרוא לזה מקום מפגש של תרבות ופנאי", הוא מסביר, רגע לפני שהוא מתפנה ללגום מכוס הבירה שבידו. "רצינו להקים מקום שבו אפשר לשתות כוס בירה עם תוכן בצד. הגמרא והחברותא לא נעלמו מהעולם אלא שודרגו ונכנסו גם לפה. אנחנו מקיימים כאן גם שיעורי תורה, שיחות עם אנשי רוח לקראת יום כיפור או הושענה רבה, וגם ערבים של 'בירה ונשירה'", הוא מסביר.

      פאבים של דתיים במרכז הארץ , ספטמבר 2012 (דרור עינב)
      "ראש השודדים" הפך למקום מועדף על חובשי הכיפות הסרוגות. הכניסה לפאב "ריש לקיש" (צילום: דרור עינב)

      "אני מכבד את דעת הרבנים שיוצאים נגדנו אבל אנחנו לא טומנים את הראש בחול. הציבור שלנו יוצא לבלות, הולך גם להופעות מעורבות ומהמקום הזה אנחנו באים עם אלטרנטיבה. דתיים רבים שרוצים לצאת לא מוצאים את עצמם במועדונים של תל אביב, כי המוסיקה רועשת והאווירה לא מתאימה. ובכלל, רוב החברה שמגיעים הנה לא באים כדי לדפוק את הראש עם וודקה רד-בול. בניגוד לחילונים, שדואגים לפעמים לפני יציאות 'לתדלק' את עצמם, אנשים כאן באים לשתות בירה-שתיים, ולא להישפך". לדבריו, "הציבור הדתי כבר מזמן השאיר את יין הפטישים אצל סבא וסבתא וצורך היום גם דברים איכותיים יותר. ברוך השם, עד היום לא היו לנו מקרים של השתכרויות קשות. האלכוהול קיים אבל הוא לא המרכז".

      "כתוב שיין ישמח לבב אנוש"

      הצעירים שלא באו לשיעור של הרב לאו כנראה העדיפו להיות באותה השעה בצד השני של גוש דן, בפאב "ריש לקיש", שלא מתבייש להגדיר את עצמו ככזה. בניגוד לפאבים הסמוכים, שם הפאב נפתח במוצאי השבת, לאחר "הבדלה". שם המקום כמעט ומגדיר את הקהל - ריש לקיש הוא כינויו של אחד מחכמי הגמרא שחזר בתשובה. פירוש שמו הוא "ראש לשודדים", רמז לימיו בטרם הפך לגדול בתורה.

      עשרת ימי תשובה, 12 בלילה, אבל בפנים הכיפות הסרוגות בולטות ובעליהן הגיעו כולם ממעוזי הציונות הדתית: רעננה, מודיעין, פתח תקווה וכוכב יאיר. בעל הפאב, אייל אלימלך, נכנס למקום שעה אחרי שנחת מביקור בקברו של רבי נחמן מברסלב באומן. לדבריו, כל שביקש היה להקים פאב כשר אבל בפועל תוך זמן קצר גילה שהדתיים היו צמאים להרבה יותר.

      "הציבור הדתי פשוט התחיל לצבוא על המקום", מספר אלימלך, "למרות שהכוונה הייתה רק להקים מקום כשר. כתוב שיין ישמח לבב אנוש, וכל עוד השתייה נעשית בגבולות הטעם הטוב, אין בזה שום פסול. אנחנו גם מקיימים כאן שיעורי תורה כל יום שלישי על כוס בירה. אנשים לא רוצים לוותר על יציאות. הם רוצים מקום שאפשר לשתות מכוס שלא שחתה עם שרימפסים, וליהנות מכל העולמות. ובכלל, לא תראה כאן אנשים שיוצאים מתנדנדים. אולי לי זה חסרון בכיס אבל מבחינת הדתיים, כוס בירה וצ'ייסר אחד סוגר את הערב".

      פאבים של דתיים במרכז הארץ , ספטמבר 2012 (דרור עינב)
      ויש גם מי שמגנה את התופעה (צילום: דרור עינב)

      אמילי מורגנשטיין, בת 21 מבת -ים, טוענת שאין בעיה לשלב בין היציאה לפאב תל אביבי לדת. "אני לא חושבת שבעניין הזה דתיים שונים מחילוניים", היא אומרת, "אולי למקומות כמו מועדונים, שם הלבוש יותר פרובוקטיבי ויש יותר רעש, דתיים לא יגיעו. אבל כאן האווירה יותר רגועה".

      תגידי את האמת, אתן יוצאות לכאן כדי למצוא בנים?

      "ממש לא. בנים אפשר למצוא בכל מקום".

      בליין אחר שפגשנו ב"ריש לקיש", איציק מלכא בן 40 ממודיעין, מודה שהפאבים הדתיים יכולים להוות מדרון חלקלק. "זה לא שאנחנו חסינים, כי ברור שברגע שאתה שותה אתה נחשף לדברים אחרים. צריך להיות חזקים, לשמור על הערכים שלך וליהנות במקביל. פאבים יכולים להיות בעיתיים ואני יכול להבין את אלה שאומרים שהם לא מוכנים להגיע. אני קיבלתי החלטה שזה כן מתאים לי ואני מוכן לקחת את הסיכון".

      את הטרנד החדש הוא מסביר, בטענה כי "הפריחה של הפאבים לציבור ששמור מסורת היא חיובית ונותנת מענה לדרישות של הקהל. גם אנחנו רוצים להשתחרר בסופי שבוע, לשתות משהו, לצחוק קצת ולשמוע מוסיקה טובה. גם אנחנו אוהבים לחיות", הוא אומר, מרים כוס בירה ומברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו".