קריירה מהסרטים

את הבוקר המוקדם מאוד שאחרי החתונה שלו לא בילה הצלם יוני המנחם לצד אשתו הטרייה, אלא דווקא עם השחקן המנוח שייקה אופיר. "זה היה באפריל 1973. צילמנו אז את הסרט 'אבו אל בנאת' וביקשתי מהבמאי משה מזרחי לעזוב את הסט מוקדם באותו היום, פשוט כי בערב התחתנתי", הוא מסביר, "למחרת כבר בארבע בבוקר התייצבתי שוב ליום צילומים והבאתי איתי בקבוק וויסקי שנשאר מהחתונה. התחלנו לצלם את הסצנה שבה שייקה אופיר צועד הלוך וחזור במסדרון של בית יולדות, שותה וויסקי ואומר בשמחה שאחרי כמה בנות שנולדו לו, עכשיו, סוף סוף, יהיה לו בן זכר. מזרחי אוהב לצלם הרבה טייקים לכל סצנה, ושייקה לא היה מאלה שאוהבים להחליף את הוויסקי שלו באיזה משקה קל. מישהו צעק 'תביאו את זה של יוני', וכך קרה שהוויסקי שהוא שתה היה מהחתונה שלי".

יוני המנחם נרגש. זה לא רק מכיוון שהוא חגג לאחרונה יום הולדת 70 או בזכות שלושת הנכדים שלו שעושים אותו מאושר. כבר 40 שנה הוא מתעד באינספור מצלמות סטילס שונות ומגוונות יותר מ?150 סרטים ישראליים וגם זרים, הוא חווה את כל הכוכבים, השחקנים והבדרנים שהיו לנו כאן מאז שנות ה?70. ועכשיו, בחול המועד, תתקיים תערוכה מיוחדת שבה יוצג שלל צילומיו המפורסמים מהסרטים השונים שכולנו מכירים, במסגרת פסטיבל הצילום הבינלאומי ה?2 שיתקיים בנמל יפו.

אחד הצילומים שיופיעו בתערוכה הוא זה שכמעט כל ישראלי מכיר, עם החיוך הקונדסי, אולי הממזרי, ומלא החן של זאב רווח בסרט "חגיגה בסנוקר". מנחם אוהב את הצילום הזה וצילומים נוספים של רווח מאותו סרט, אשר בהם הוא נתקל לא אחת ברחוב, במסעדות ובחנויות כאלה ואחרות.

"הרבה פעמים יוצא לי להסתובב ולראות באיזה דוכן שווארמה או קיוסק פינתי צילום מאחד הסרטים שבהם צילמתי סטילס, ואני מזהה שזה למעשה העתק של תמונה שלי", הוא אומר, "בדרך כלל אני לא אומר דבר. רק נהנה, צוחק לעצמי, מדבר עם עצמי על הסצנה, נזכר בה ובשחקנים שהיו בה.

יום אחד הלכתי בתל אביב ונכנסתי לדוכן פלאפל. ראיתי את התמונה של זאביק רווח יושב ואוכל קציצות בתיאבון רב בחגיגה בסנוקר. לא יכולתי להתאפק. שאלתי את המוכר אם הוא רוצה שאסדר לו חתימה מיוחדת מהצלם שצילם את זה. המוכר התלהב. הוא השיב 'בטח, ברור'. ביקשתי שיביא טוש. עוד לא ירד לו האסימון. הוא נעמד לידי ואמר 'מה עכשיו?'. 'טוב', אמרתי לו, 'עכשיו תביא את הצילום. אני אחתום לך'. או אז הוא הבין והיה המום".

המנחם נולד בירושלים ושם גדל. אבא שלו, עזרא המנחם, היה סופר, ובאחד הצילומים הבולטים בחדר העבודה של הבן, משנת 1969, נראה האב מקבל את פרס הספרות מידיו של טדי קולק, אז ראש עיריית ירושלים. את אהבתו לצילום חובבני רחש עוד קודם לכן, אחרי שבמלחמת ששת הימים ראה את הנהג שלו בצוות הקטן בג'יפ הצבאי מתקתק ומתעד כל רגע. אפילו שלחו לו מהבית בחבילת הממתקים שהגיעה מהחזית מצלמה קטנה שהוחבאה היטב בין הבמבה והוופלות. "צילמתי הכל", הוא נזכר, "בקושי ידעתי איך לתפעל את המצלמה, אז הנהג עזר לי. טנקים שרופים, בתים מפוצצים, רחובות וערים הרוסות. ככה התחלתי ודי אהבתי את זה".

אחרי המלחמה עזב המנחם את חברת הביטוח שבה עבד והחליט להתמקד בצילום. חדר חושך קטן בבית, מצלמה אחת קטנה ופיתוח זעיר של שבע תמונות וחצי ליום. "זה משך אותי, וב?1972 החלטתי לפתוח יחד עם חבר חנות צילום בגבעתיים. קראנו לה 'פוטו צבר' כי זה היה מאוד פופולרי אז, הסברס הזה, האופוריה הרי שלטה בנו אחרי מלחמת ששת הימים". אבל החנות לא החזיקה מעמד זמן רב ובתזמון מושלם עשה דודו של המנחם היכרות בינו לבין יורם גלובוס, לא פחות.

"בהתחלה עוד לא ידעתי ולא הבנתי מי זה יורם גלובוס", הוא אומר, "הלכנו למשרדים של סרטי נח ברחוב אלנבי 32 וגלובוס נתן שם צעקה למזכירה - 'תביאי את הנגטיבים של הסרט רוזה'. הוא בקושי זרק לעברי מבט, אבל הפטיר בלי למצמץ 'תביא מזה מחר 1,000 תמונות'. הייתי בשוק. בקושי הצלחתי להוציא בחדר החושך הקטן שלי בבית עשר כאלה ליום. איך בדיוק אעשה את זה?".

הוא רץ לחנות הצילום הראשונה שראה ברחובות תל אביב, ואחרי שגייס כמה לירות טובות מאבא שלו, מהדודים, אולי בעצם מכל מי שזז סביבו, הוא רכש מכשיר הגדלה יקר והושיב את כל המשפחה והחברים כל הלילה, עד הבוקר שלמחרת, כדי שיעזרו לו לפתח את התמונות, לייבש אותן ולהגיש לגלובוס את הסחורה בזמן. "בארבע אחרי הצהריים, נרגש, הגעתי למשרדים שלו שוב והגשתי לו 1,000 תמונות. את התמונה הכי טובה שמתי למעלה, הוא בכלל לא הסתכל עלי. אחרי שבוע באתי לשם שוב וראיתי שהוא בכלל עוד לא פתח את זה...".

המנחם התחיל לעבוד עם גלובוס ועם מנחם גולן, והסרט הראשון שלו היה "הבית ברחוב שלוש". "לא ידעתי אז כלום", הוא מספר, "בקושי לצלם. המזל שלי היה שמשה מזרחי, הבמאי, ישב איתי ארבע שעות והסביר לי מה זה צילום סטילס בסרט קולנוע, מה הוא רוצה ממני ולמה זה מיועד. הייתי בעצם חלק בלתי נפרד מהצוות. ממש כמו צלם הסרט, המאפרת, המפיקים, הבמאי, כולם. בכלל, אחזה בי התרגשות גדולה. יום יום הייתי בא למשרדים של גלובוס?גולן ומתחכך לפתע בכוכבים הגדולים של הקולנוע והתיאטרון בישראל. השתתפו בסרט הזה גילה אלמגור, שייקה אופיר, יוסף שילוח, רחל אטאס ואחרים, וצריך להבין שאז לא היית רואה את כל השחקנים בכל מקום. הם היו נראים למעשה רק בסרט שבו שיחקו בקולנוע, או בהצגת תיאטרון שלהם. ופתאום אני לידם, איתם. זו היתה ממש פנטזיה ועוד לא הייתי מודע לאן זה יוביל אותי. חוויה אדירה".

המנחם נכנס לעניינים והאוטובוס של ההפקה היה אוסף אותו מביתו בארבע בבוקר. הוא ליווה כל יום צילום של הסרט עם מצלמת הסטילס שלו. אז, באמצע שנות ה?70, עוד לא היו מצלמות דיגיטליות ומרבית התמונות היו בשחור?לבן. "התחלתי עם מצלמות כמו ניקרומט, ניקון FTN והאסלבלד, שהיתה מאוד נחשבת אז. בזמנו יום עבודה היה יום עבודה. מארבע בבוקר עד הלילה".

"את 'הבית ברחוב שלוש' צילמנו ברחוב שבזי בתל אביב", הוא משחזר, "השחקנים היו מגיעים לאוטובוס שאסף אותנו מנומנמים אחרי לילה של הצגה או הופעה במקום אחר. את גילה ושייקה הביאו מאוחר יותר לקטע שלהם. נתנו לגילה לישון עד מאוחר אחרי הצגה בתיאטרון שהיתה לה. התפקיד שלי היה ממש ללוות כל סצנה וסצנה במאות צילומי סטילס בדיוק כמו מצלמת הקולנוע שצילמה את הסרט. הצילומים שלי הלכו אחר כך לחלונות הראווה, ליחסי הציבור של הסרט, לכתבות בעיתונים על השחקנים הראשיים. צריך לזכור שאז לא היתה ממש טלוויזיה, לא וידיאו, לא ראו לפני כן שום קטע מהסרט. אלו בעצם היו הצילומים שנועדו למכור את הסרט וההצלחה היתה יכולה לקום וליפול על צילומי הסטילס. צילמתי אז 90-80 פילמים ביום ואם אתה מכפיל את זה ב?36 ימי צילום, אז תבין כמה צילומים נדרשו לסרט אחד. צילמתי גם בשחור?לבן וגם בצבע. בסוף בחרתי 4,000-3,000 תמונות הכי טובות מתוך הסרט, ומתוכן נבחרו כ?200 שהלכו לבתי הקולנוע, לחלונות הראווה ולכתבות על השחקנים".

מאחורי הקלעים התפתח הווי מיוחד?

"בוודאי, וזה באמת היה מדהים. היינו פותחים שולחן, ממש קייטרינג, בארוחת בוקר. היו עושים לנו על פתיליה קפה, הכינו את כל סוגי הכריכים, סלטים, קורנפלקס, בצהריים נתנו לשחקנים כמה לירות וכל אחד היה הולך לקנות לו משהו באיזה קיוסק צדדי בעיר. אז עוד לא היו כל המסעדות ומה שיש עכשיו.

מי הצחיק אותך במיוחד?

"שייקה אופיר היה בדחן, חבל על הזמן. על הבוקר היה נותן לנו בדיחה כזאת בערבית. ויהודה ברקן וזאביק רווח שפכו אותנו מצחוק. עכשיו בחרתי לתערוכה תמונה שצילמתי מאחורי הקלעים של חגיגה בסנוקר. רואים שם איך כולם מתפקעים מצחוק באמצע הצילומים. עומדים שם יהודה וזאביק, יושבת שם המאפרת, רק גורפינקל הצלם של הסרט נשאר רציני. הם פשוט היו משכיבים אותנו על הרצפה מצחוק באמצע הסרט. היו גם שחקנים שלא רצו להצטלם, היו עייפים, אבל שיכנעתי אותם שיעשו זאת כי זה הולך אחרי זה לכרזות והם צריכים לצאת טוב".

היו לשחקנים גחמות מיוחדות, בקשות מוזרות?

"אני בעיקר התמקדתי בסטילס, אבל פעם לדוגמה ביקשה ממני גילה אלמגור שאצלם אותה בבית ושלא יראו את הצלקת שהיתה לה על הסנטר כתוצאה מאיזו תאונת דרכים. פעם לא היה פוטו שופ, לקחו מכחול ועירבבו צבעים ואיפרו, כדי שייצא כמו צבע גוף. באתי וצילמתי ובסוף ראו את הצלקת, לא עשו ריטוש לנגטיבים וזה היה נראה בסדר גמור".

המנחם צילם גם בסרטים זרים עם שחקנים מאוד מוכרים - אחד מהם היה רוברט מיצ'ם בסרט "מאהביה של מריה", שאותו צילמו בארה"ב. "מאוד התרגשתי", הוא מספר, "חשבתי מה אני כבר יכול לחדש עם שחקן שראו אותו בכל מקום, בכל סצנה אפשרית. יום אחד תפסתי אותו באיזו אחוזה שהוא היה בה, עם מגפיים וזקן שגידל, ועשיתי לו פורטרט מיוחד. לפי החוזה עם השחקנים, צריך לתת להם לאשר את התמונות והוא אישר ומאוד אהב. זו היתה מחמאה אדירה בשבילי שהוא, השחקן הגדול הזה, אוהב את הפורטרט שלו".

היו הגבלות מסוימות, נניח סצנות שהיה אסור לך לצלם?

"בעיקרון צילמתי הכל, אבל למשל סצנות מין היו לעיתים חסומות בפניי. חלק לא מבוטל מהשחקנים לא הרגיש בנוח שאני אתקתק שם צילומי סטילס, בעיקר חששו שאחר כך זה יתנוסס כפוסטר או בחלון ראווה כזה או אחר. אמנם נהגתי להתייחס לכאלה סצנות במקצועיות רבה והייתי למעשה אטום לכל מה שמתרחש שם, אבל בהחלט היו פעמים שהדלת נסגרה בפניי".

עם השנים הפך המנחם לסוג של אייקון - כנראה הכי מבוקש בישראל, וגם לא מעט על ידי מפיקים מחו"ל, וזו רק רשימה חלקית של הסרטים שבהם היה שותף: עץ הדומים תפוס, סרטי אסקימו לימון, בנות, בר 51, חגיגה בסנוקר, הכוכבים של שלומי, חסד מופלא, מבצע יהונתן, אלף נשותיו של נפתלי סימן טוב, אביבה אהובתי, שדות ירוקים, מתנה משמיים, שושלת שוורץ, ג'וקר, מתחת לאף ועוד רבים וטובים. בין השחקנים הזרים שהנציח אפשר למנות את קירק דאגלס, שרון סטון, ברוק שילדס, אינגריד ברגמן, ריצ'רד דרייפוס, רוק הדסון, סילבסטר סטאלון, סופי מרסו ואחרים, ואילו הרשימה הישראלית ארוכה מדי וכוללת למעשה את כל השמות הגדולים מאז שייקה אופיר ואלמגור, יהורם גאון, טוביה צפיר, שילוח ועד צחי נוי, אסי דיין, איבגי ויהודה לוי.

את שילדס היפהפייה, למשל, צילם המנחם בסרט "סהרה", שצולם ליד העיר אילת. והוא אוהב להיזכר איך מנחם גולן הסתער עליו שם: "צילמנו סצנה של מסיבה רועשת באיזו מסבאה. הראיתי לגולן את התמונות והוא היה מרוצה. אחרי זה שלחנו אותן לארה"ב לאחת החברות ופתאום אני מקבל ממנו טלפון זועם: 'יוני, חמור שכמוך, מה צילמת? הכל כהה, שחור, אני לא רוצה אותך יותר על הסט. אני מביא מחר צלם אחר'. בכל זאת ירדתי לאילת ופגשתי בלובי של המלון את אמא של ברוק שילדס, שהיתה הסוכנת והמלווה הצמודה של בתה. היא ניגשה אלי ואמרה לי שמנחם התקשר אליה ואמר לה מה הוא חושב על התמונות. ואז היא ירתה לעברי שהיא דווקא מאוד אוהבת את התמונות וברוק לא תעמוד לצילום בפני אף צלם אחר. וכך המשכתי לצלם את הסרט עד הסוף".

שנות ה?70, ה?80, ה?90, ואפילו תחילת שנות האלפיים, היו מבחינתו של המנחם סוג של חוויה מתמשכת, כמעט יומיומית, מתובלת בהמון עבודה על הסט, צילומים כמעט אינסופיים של סרטים ובעיקר סיפוק מקצועי גדול. היום קשה לתפוס עד כמה היה חשוב התפקיד שלו על הסט, לאחר שכל החידושים הטכנולוגיים וכניסת הטלוויזיה, הווידיאו והמצלמות הדיגיטליות קצת דחקו את מקומו של צלם הסטילס בסרט קולנוע. המנחם מודע לכך היטב ומודה שהזינוק הטכנולוגי והשינויים שהביא עימו מעט מעציבים אותו.

"היום עושים הכל כדי לחסוך", הוא טוען, "הקידמה הביאה לכך שאפשר למעשה להציג את הסרט בווידיאו ובאמצעים נוספים וכך לעשות לו יחסי ציבור ולמכור אותו. אני איש מקצוע. הורגלתי לעבוד 36 יום בסרט אחד, יום אחרי יום. אני לא ממש יכול, ואולי גם לא רוצה, להגיע לשלושה ימים בקושי או לתת כמה צילומים וזהו. אני הייתי מתחבר לשחקנים, לומד את הזוויות הטובות שלהם לצילום, את הלך הרוח, בעצם סיפרתי תמיד סיפור דרך הצילומים שלי. זה בעצם נגמר לפני כמה שנים, כשאמרו לי 'יש וידיאו, יש דברים חיים להראות, למה צריך תמונות?'".

זה לא היה קצת משפיל? פתאום לבוא לסרטים ולא כולם מכירים אותך.

"זה לא העליב אותי, אבל זה בטח לא החמיא לי. אבל זה טבעו של עולם. לטעמי צריך להיעזר יותר בוותיקים בתעשייה המקומית. מה שפעם הייתי עושה בריצה, היום זה כבר בהליכה רק משום שכבר יש לי יותר שכל ויותר ניסיון על הסט אחרי כל כך הרבה שנים. את אלה שעכשיו שואלים אותי מי אני כשאני בא לצלם, אף אחד לא יזהה ויכיר עוד 40 שנה.

"אני מצלם - פחות מבעבר - אבל עדיין יש מפיקים ותיקים שקוראים לי ויודעים להעריך צילום טוב ומנוסה. צילמתי בסרט כידון שעוד לא יצא, עם המפיק הוותיק מיכה שרפשטיין שמכיר אותי היטב, וגם בסרטים אחרים שחלקם יצא וחלקם עוד לא. יש עוד מעט מפיקים ותיקים ששומרים לי ואני שומר להם אמונים. מה לעשות, הצעירים מכירים אותי פחות".

המנחם עסוק בתקופה האחרונה כל כולו בתערוכת הצילומים שלו, שתוצג כאמור בנמל יפו בחול המועד סוכות, בפסטיבל הצילום "מכל הזוויות בעולם". במשך ימים ולילות עבר על הארכיון הנדיר, הפרטי והעצום שלו וברר לבסוף 77 תמונות מתוך אלפים.

"זו חוויה גדולה", הוא מספר על מלאכת הבחירה, "לפני כשנתיים התחלתי להעלות צילומים שלי מתוך סרטים לפייסבוק וזה הפך ללהיט גדול. כל הזמן ביקשו ממני עוד ועוד. אלו הרי צילומים שנצרבו בתודעה הלאומית שלנו. מאוד שמחתי לשבת עם כתריאל שחורי והוא עזר לי מאוד בבחירת התמונות והסרטים השונים. חילקתי את התמונות לכמה חלקים - חלקן מאחורי הקלעים, אחרות מתוך סצנות בסרטים ויש כמובן את הפורטרטים שעשיתי לשחקנים".

אנחנו יושבים בביתו של המנחם ועוברים על התמונות שבחר לתערוכה. האמת - אי אפשר שלא להתרגש. לפתע אני מבין עד כמה אני זוכר סרטים ותמונות שונות מתוכם בזכות האיש שאני יושב במחיצתו. אני מביט בזאביק רווח צוחק אלי בשובבות מתוך 'חגיגה בסנוקר', מתבונן באיילת זורר הנפלאה עם יחזקאל לזרוב בסרט 'הדיבוק'. בתמונה אחרת הילד מ'צ'רלי וחצי', ובעוד תמונה של יהודה לוי הצעיר ב'שושלת שוורץ', יהורם גאון ב'ג'וקר', נטע גרטי היפה ב'סוף העולם שמאלה'. לפתע צצים מולי משפחת צנעני עם גבי עמרני ויוסי שילוח, וגם הסרט 'מתחת לאף' עם משה איבגי, אורי גבריאל וצדוק צארום שלא יוצא מקופח. כל צילום מספר משהו אחר בהוויה הישראלית, בחיים שלנו כאן.

המנחם מתבונן בצילומים ועיניו נוצצות. "אתה יודע", הוא אומר, "אני עוד זוכר למשל את יהודה לוי שהיה חבר של יעל בר זוהר. היא הביאה אותו לצילומים של הסידרה רמת אביב ג', אפילו סידרה לו תפקיד קטן. ויום אחד הוא צמח והפך להיות יהודה לוי. וואלה, כל הכבוד לו.

"ויהורם גאון, שהיה שחקן ובעיקר זמר אדיר, והחבר'ה במשפחת צנעני שהטריפו אותי מצחוק. לכל סרט היה בעיניי את הייחוד שלו, את השחקנים השונים, את הפריים, התמונה שאמרה 'הנה, תראו מה יש כאן', מה רוצים בעצם להגיד לצופים. בחרתי למשל פורטרטים שנצברו בזיכרון הקולקטיבי. למשל את אסי דיין ב'מדורת השבט'. אני ממש מעריץ אותו ובעיניי הוא אחד הגאונים שהיו לנו כאן. ו'הכלה הסורית' עם מכרם חורי ובתו קלרה חורי. איזה צילום, אבא ובת. צילמתי המון שחקנים אבל לקלרה היו את העיניים הכי יפות שנתקלתי בהן אי פעם. ויש כאן את 'חולה אהבה משיכון ג'' ו'הכוכבים של שלומי' עם אושרי כהן, שזה למעשה הסרט הראשון שצילמתי במצלמה דיגיטלית. אוי, כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה צילומים וסיפורים". הוא נהנה מכל רגע.

אפרופו המצלמה הדיגיטלית, איך זה שינה את העבודה שלך בצילום עצמו?

"תשמע, אני בא לצלם ופתאום כולם רוצים לראות את התמונות באותו רגע. 'איך אני נראה, רגע, בוא נצלם ככה, נשנה משהו בזווית'. הבנתי מהר שככה אי אפשר לעבוד והתחלתי להגיד לכולם שזה בכרטיס, שאי אפשר לראות מייד. בכלל, יש גם קטע כזה של מצלמות גדולות, שעושות רושם. כולם אוהבים לראות שאתה בא עם מצלמה כזאת, כביכול טובה, גדולה. אז יש לי תרגיל כזה שאני בא עם מצלמה כזאת, כולם רואים שאני מעודכן, שאני מצלם עם הציוד הכי גדול. אחרי כמה צילומים, אני שולף את המצלמה הקטנה שלי שהיא לא פחות שווה ואולי אף יותר טובה ועושה איתה פלאים".

גם כסבא לשלושה נכדים, המנחם עדיין עסוק, גם אם לא כמו פעם, אבל עכשיו גם עליו עושים סוף סוף סרט, המתעד את פועלו הרב. בבית, בחדר העבודה שלו, יש נישה וארון סגור המוקדש למצלמות השונות שהשתמש בהן במהלך שנות הצילום הרבות שלו. מסרטה קטנה וישנה מאוד, צילומים בשחור?לבן של בן?גוריון וגולדה עם פאבלו קזאלס, הצ'לן הגדול, ועם הכנר הנודע אייזיק שטרן. חדר עבודה קטן ומלא נוסטלגיה. אגב, אין שם שום תמונה ממוסגרת של אחד הסרטים שבהם צילם. המנחם לא רואה בכך חשיבות גדולה.

ואחרי כל זה הוא יודע לומר בדיוק מה המשימה העיקרית שעומדת לפניו מכאן והלאה. לא, לא מדובר בעוד סרט קולנוע: "אני רוצה עכשיו לצלם כמה שיותר - אבל הפעם את הנכדים שלי. זהו, הגיע זמנם. אני משוגע עליהם. אני רוצה לתעד כל רגע מהחיים שלהם".