פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תן לשים ת'ראש על דיונה

      36 שנה אחרי הסרט המיתולוגי, יצאנו לחפש מוצב כמו בגבעת חלפון. בחולות הערבה גילינו את מוצב רחף, אבל במקום ג'ינג'י, שמגר ויוסיפון מצאנו צעירים שלוקחים את העסק ברצינות

      השועל שנכנס למוצב "רחף" סקר בתמיהה את המילואימניק שהתקלח מול עיניו. הרבה מראות מוזרים מקפל בתוכו המדבר, אבל ספק אם היצור הערמומי נתקל אי פעם בפטה מורגנה שכזאת: דוד מים שחור מתנשא על עמודי ברזל, ראש נחפף בעצלתיים בזרם הקולח, שמש מתאיידת בשקיעה אדמדמה, ומתחת, ים המלח ממשיך להתייבש לאטו, מטשטש את קו הגבול המתפתל בין ישראל לירדן. "לא נראה לי שיש מה לחפש פה", אמר לעצמו השועל ופנה בראש מורכן צפונה, לכיוון מצדה.

      הרמטכ"ל בני גנץ מבקר בעוצבת געש שבפיקוד הצפון, מאי 2011 (דובר צה"ל)
      "השירות היום הוא כבר מזמן לא רק קפה ושש?בש". חיילי עוצבת געש (צילום ארכיון: דובר צה"ל)

      אני אומר לזמיר, מפקד המוצב, שבעתיד יישארו אולי רק שועלים שיחלמו לשים ת'ראש על דיונה. "עדיין יש המון ישראלים ששמחים לעשות מילואים", זמיר מבין את הרמז. "השירות היום הוא כבר מזמן לא רק קפה ושש?בש. תשכח ממה שאתה מכיר מהעבר. המיתוס הזה חלף ואיננו. מילואים היום הם תעסוקה מבצעית ברמה מקצועית גבוהה. באים כדי לעבוד, לא סתם לברוח מהאישה או לגרבץ".

      מלחמות עוד יש בשפע

      "סליחה, אני ל?338, אמרו לי שזה אי?שם?פה?בסביבה"
      (המילואימניק ויקטור חסון מחפש את הבסיס בחולות, "גבעת חלפון אינה עונה")

      הרעיון לכתבה היה פשוט: להצטרף לקבוצת מילואימניקים ברוח "גבעת חלפון אינה עונה". דבוקה של יושבי מוצב נידח, באמצע שום מקום, שסופרים בבטלה את הדקות הנוקפות, חולמים על עסקי אוויר, משחקים, מתקוטטים, ובעיקר בורחים מהמציאות האפורה. למרבה הפלא, בצה"ל של היום כבר לא קל למצוא מוצבי "בלוזה" כאלה, ועוד יותר נדיר להיתקל בוויקטור חסון, בסרג'יו קונסטנצה או בג'ינג'י, שהופכים את התעסוקה המבצעית לימים של כיף ופולקלור. בפרפרזה על שיר הנושא מהסרט - מלחמות עוד יש בשפע, וצרות פה לא חסר, אך בין טיל לבין רקטה - כבר לא תופסים רילקס בצל.

      "גבעת חלפון אינה עונה" יצא לאקרנים ב?1976, והפך עד מהרה למיתוס בחברה שקידשה את שירות המילואים. בעשורים שחלפו היה נדמה שגרף המשרתים במגמת ירידה, אבל באגף כוח אדם בצה"ל אומרים שבשנים האחרונות המציאות דווקא הפוכה: מאז מלחמת לבנון השנייה גדל מספר המילואימניקים המשרתים, והזמן שלהם מנוצל באופן יעיל הרבה יותר. החוק שחוקק ב?2008 הוריד את גיל הפטור משירות ל?40 (לקצינים מ?45) וקבע כללים מוסדרים לזימון אנשי מילואים.

      מוצב "רחף", על שם הנחל הצמוד אליו מדרום?מערב, ממוקם סמוך לכביש 90 וצופה אל הלשון היבשתית המפורסמת של ים המלח. ממול מתעלפת לה העיירה הירדנית אל?מזארה, ובקצה המשקפת אפשר לנפנף לשלום לחיילי המוצב המקביל של הממלכה ההאשמית. "רחף" הוא נקודת תצפית קטנה, מסוג מוצבי הנוכחות שתפקידם לפקח על גבולות בעתות שלום. הפסטורליה מטעה: לכולם ברור שהכל עלול להשתנות באבחה אחת של חדירת מחבלים, תקרית ירי או פיגוע חטיפה. וכבר היו דברים מעולם: למשל בקו הגבול שכוח האל עם מצרים, שהפך בשנה האחרונה לשדה קרבות.

      מצוקי דרגות - ים המלח (מערכת וואלה! NEWS , אביחי ברוך)
      הבולענים מדירים שינה מעיניהם של המילואימניקים. ים המלח (צילום ארכיון: אביחי ברוך)

      בתחילת ספטמבר, בחום של 42 מעלות, יושבים ב"רחף" שלושה מילואימניקים ומוודאים שאף גורם זדוני לא יתפתה לחצות את הגבול דרך הקרקע החרבה, שעד לא מכבר היתה מכוסה במים מלוחים עמוקים. וכרגיל בצה"ל, שירות המילואים מזמן למתחם אחד אנשים שונים ממקומות מגוונים. מפקד המוצב הוא סמ"ר (מיל') זמיר אלבז, בן 23 מעפולה, שזה לו שירות המילואים הראשון. לצדו רס"ל (מיל') נסים ואקנין, בן 24 ממגדל העמק, ורס"ל (מיל') שמעון גרינברג, בן 28 מירושלים - דתי, נשוי ואב לתינוק בן 11 חודשים. ואקנין ואלבז שירתו בסדיר במשמר הגבול, גרינברג בא מחיל האוויר. הם לא הכירו קודם, אבל כידוע - במילואים הופכים כולם מיד לאחים מאותו מסטינג.

      איך זה שדווקא בעל הדרגה הנמוכה כאן הוא המפקד?
      נסים: "פשוט, זמיר עבר קורס מפקדים, ואנחנו לא".
      זמיר סיים לא מכבר עבודה זמנית ("מועדפת") באילת, וכעת הוא שואף להתגייס לגדעונים - יחידה משטרתית שמתמחה במעקבים ובמעצרים של פעילי טרור ועבריינים. "קשה מאוד להתקבל לשם, אבל אני לא מוותר", הוא אומר.
      שמעון, השקט והמופנם שבחבורה, הוא הנדסאי מכונות ורובוטיקה שלומד לתואר ראשון במדעי החברה בבר?אילן. נסים, ששריריו משורגים ובלוריתו עשויה בקפידה, הוא סטודנט לחינוך גופני במכון וינגייט.

      "איתנו לא מתעסקים"

      לפני זמיר, נסים ושמעון, החזיקו את המוצב במשך ארבעה ימים ארבע חיילות מילואים. ראינו אותן כשאספו את החפצים האישיים לקראת התקפלות. "יש כאן רוחות מטורפות בלילה", הזהירה רס"ל (מיל') מירילי וינטר, בת 27 מחיפה, "המשקפת כמעט נתלשה מהמקום". וסמלת (מיל') אינה איגורוב, בת 25 ממגדל העמק, דיווחה ש"הירדנים ממול כל הזמן הסתכלו עלינו. היה אפשר לראות את הלייזר הירוק שלהם מטווח אותנו". אולי זה בגלל היופי הממגנט שלה ועיניה הבהירות, שיכלו לפרנס בקלות שערים של מגזיני אופנה.
      היה הגיוני יותר שתבלי בתצוגות על המסלול, לא שתאכלי אבק במילואים.
      אינה (צוחקת): "כשקוראים לי, אני באה. ככה חינכו אותי. אני לא מסתכלת רק על הטובה של עצמי".
      מירילי: "אתה רואה את הדרגה שלי? זה מטחינה של מילואים. השנה עשיתי 30 ימים מלאים".
      פתאום, באמצע החיים, לעלות על נשק ואפודים?
      מירילי: "זאת יציאה מהשגרה. משהו אחר. אבל אל תטעה: שמרנו כאן לא פחות טוב מהגברים. איתנו לא מתעסקים".

      אחרי שג'יפ הסופה מבסיס החטיבה פינה את המילואימניקיות המותשות, החל המוצב להסתגל לעלייה ההדרגתית ברמות ההורמון הגברי. זמיר כינס את שני חבריו וערך תדרוך קצר לכניסה למשמרת, ובמהלכו הבהיר מה נקודות התורפה, פירט את הצפי הלילי וחזר על נוהלי אבטחה חשובים. "אף אחד לא יוצא מגבולות המוצב בלי תיאום ודיווח מראש", פקד בטון חברי.

      מילואים בעין המצלמה (דובר צה"ל , רז רוגובסקי)
      "עדיין יש המון ישראלים ששמחים לעשות מילואים". חייל מילואים (צילום ארכיון: רז רוגובסקי)

      בכניסה למוצב עומד דוד מים של 1,000 ליטר (לשתייה ולרחצה), ולצדו ארבעה תאי שירותים כימיים צמודים, שלושה ל"בנים" ואחד ל"בנות". בצד מתנופף דגל משולש ועליו הכיתוב החידתי "גו"ז", שמאוחר יותר יתבהר כסמל של צוותי "גילוי וזיהוי" של פיקוד העורף, שחייליו מנהלים בימים אלה את התעסוקה המבצעית באזור. מבנה בטון נמוך ומרכזי, מכוסה ברשת הסוואה, הוא מרכז העצבים של המתחם, ובו שולחן, שלושה כיסאות, כמה מפות וצמד משקפות, אחת מהן מותאמת לראיית לילה. לידו קרוואן ארוך ובו מיטות מתקפלות, מקרר וציוד אלקטרוני נוסף. בסוף שביל העפר שמוביל למוצב מטרטר גנרטור חשמלי.

      כמו מבצר צלבני גאה בימי הביניים, "רחף" חולש על כל העמק שלמרגלותיו. בכביש 90 נוסעים בכל רגע כלי רכב לצומת הערבה וממנו, ומעט דרומה בולטים מבני מפעלי ים המלח ובריכות האידוי שלהם. עוד יותר רחוק, באופק, ניצב הקו המפורסם של מלונות הנופש.

      הקרבה למלונות לא עושה חשק לקפוץ להתרעננות בבריכה?
      נסים: "לא מזמן, אחד המילואימניקים באזור עבר ליד בריכות האידוי וחשב שיהיה נחמד להוריד בגדים ולטבול במים. הוא שכח שבבריכות האלה יש ריכוז מסוכן של ברום ומגנזיום, ומיד כשהוא נכנס הוא איבד הכרה. מזל שחילצו אותו בזמן והבהילו אותו לבית חולים. הוא היה יכול למות בקלות".

      זמיר: "מעבר לשטות שהוא עשה, אני רואה בזה עניין חינוכי. אתה עושה מילואים? תכבד את המעמד ואת המדים. חכה עד שתגמור, ואז תלך לשחות באיזו בריכה שאתה רוצה". שמעון: "אם כבר מדברים, אתה חייב לעשות כאן מקלחת. זאת חוויה שלא תשכח".

      עשיתי מקלחת. ובאמת לא אשכח. הרגשת חופש כזאת אפשר לחוות רק בנוף מדברי. המים מהדוד שהתחמם בשמש רוקדים טנגו עם הרוח הצולפת, שמקררת את העור ומייבשת אותו כמו פן ענקי. במילואים כמו במילואים, לא מתפנקים כאן על קטנות: באין סבון רחצה, משתמשים החבר'ה בסבון כלים תקני מתוך בקבוק פלסטיק.

      זמיר, מזל שהבאת שמפו, אחרת היינו חופפים את הראש עם ברזלית.
      "חבוב, פה זה צבא, לא בלרינות".

      עוברים לנוהל מנגל

      "סופחתי אליך למטבח בתור נספח לענייני שקשוקה"
      (ויקטור חסון מציג את עצמו בפני הטבח הפלוגתי יוסיפון)

      בשעת בין הערביים הבטן מתחילה לקרקר מאליה, הד לאחת משתי תופעות הלוואי הנודעות בשירות מילואים: הרעב והחרמנות. עת לנוהל מנגל. נסים מנצל את הרוחות ומציב אותן בתפקיד המאוורר המסורתי. האש אוחזת יפה בגחלים, ובתוך זמן קצר הן הופכות ללוחשות. הגצים נתלשים מהמנגל בחדווה ומתעופפים בכיוון בריכות המלח.

      זמיר חוזר מהמקרר, עמוס בבשרים קפואים. תשכחו מהלוף וממנות הקרב העתיקות. שירות המילואים היום דומה יותר לצהרי יום עצמאות בפארק הירקון: קבבים, המבורגרים, חזה עוף, נקניקיות, קבנוס, חומוס בקופסה, סלט חצילים, טחינה באריזות אישיות. אפילו קופסת טונה, שהשמן הניגר שלה משמש כאן להגברת עוצמת האש.

      בוא'נה, המון אוכל.
      נסים: "כן, הצבא היום דואג מאוד לחיילי המילואים. אני חושב שזה אחד הלקחים ממלחמת לבנון השנייה".
      מי מכם הוא המקביל של יוסיפון, הטבח המילואימניק העייף מהסרט?
      נסים: "אין כאן קצין מטבח, אם לזה אתה מתכוון. כל אחד מכין משהו, ובסוף הכל יוצא טעים".
      אז אין נספח לענייני שקשוקה?
      שמעון: "לא. אבל יש הרבה אוכל אחר".
      זמיר: "מבחינתי, כל מי שהוא ישראלי, שירת בצה"ל ובכל זאת לא יודע לתפעל מנגל - שילך לירדן ויחתום על אפוד, נשק ושפם. מקומו לא איתנו".
      אני שייך לדור שעדיין זוכר את השיא הקולינרי הנצחי בכל מילואים: קציצות לוף מטוגנות בבצל.
      זמיר: "הימים האלה חלפו, חביבי".
      שמעון: "אני לא מזלזל בלוף. הוא היה טעים. תלוי איך עשו אותו".
      נסים: "הוא היה מלא שומן בטירוף".
      שמעון: "היה עדיף לא להסתכל על המרכיבים שלו. זה היה לא הכי בריא לרמות של הכולסטרול. זה מצחיק לחשוב שדורות שלמים של חיילים בצה"ל גדלו עליו".
      את מי כדאי למנות כאן לקסל"ר - קצין סלט ראשי?
      נסים: "זה הקטע בסרט ששייקה לוי אומר בשא"ש? בבטן של אמא שלך? אז הכי מתאים שמעון, כי הוא הכי מבוגר כאן".
      שמעון: "סלט? לא בעיה להכין. למישהו יש פה בעיה עם גמבה?".
      אולי תרמזו לחיילים הירדנים ממול שיבואו לטעום משהו?
      זמיר: "אני אענה לך ברצינות: אנחנו לא נשתה עם הירדנים קפה, וגם לא נציע להם. המרחב הזה רגיש ממילא, והדבר האחרון שאנחנו צריכים הוא פירושים לא נכונים לדברים שאנחנו עושים. שיישארו בצד שלהם וימשיכו לעשות את העבודה הטובה שהם עושים. אין שום צורך באינטראקציה איתם".

      בדרך אל השועלים

      "אתה קיבלת מה קוראים בשפה
      מדיצינה 'זפטה שמש'. אתה צריך
      לעשות אמבטיה חול"
      (סרג'יו קונסטנצה על ההזיות של ויקטור חסון)

      מבט דרך המשקפת המגדילה מגלה את הטופוגרפיה הייחודית לאזור ים המלח, ובראשה את התופעה המסוכנת של הבולענים, אותם בורות שנפערים ללא סימנים מוקדמים בקרקע וסוחפים איתם למטה מכוניות ובני אדם. הבולענים מדירים שינה מעיניהם של המילואימניקים, שבמסגרת התעסוקה המבצעית נדרשים להתייצב השכם בבוקר לסיורי פתיחת צירים בדיוק באזורים המועדים לפורענות.

      זמיר מספר על מילואימניק שכמעט טבע לפני שבועיים וחצי בתוך בולען, בדיוק כשפנה להטיל את מימיו. נסים ושמעון יושבים מרותקים למוצא פיו, כמו נכדים ששומעים מסבתם אגדת עם עתיקה. "פתאום הוא התחיל לשקוע, עד המותניים, ממש חצי גוף. החבר'ה שהיו איתו שלפו אותו החוצה ברגע האחרון. הוא חזר לבסיס רועד וחיוור כולו, כאילו ראה שד".
      מילואים במדבר הם דבר מלא סכנות.
      זמיר (מתעקש להיות ממלכתי): "תשמע, זה לא צחוק. באזור הזה למשל יש רוחות שמייבשות אותך בשקט, בלי שאתה שם לב. קל מאוד להידרדר למצב מסוכן. אני תמיד אומר שאם אתה מרגיש צמא, אתה כבר במצב לא טוב. בגלל זה אני מזכיר לחבר'ה כל הזמן שחייבים לשתות בכל רגע, לא לחכות לתחושת הצמא".
      ויש את השועלים, הזוחלים ומה לא.
      "השועלים כאן הם קטע. באזור הזה הם לא מפחדים מכלום. נכנסים לבסיס, פותחים את דלת המקרר, חוטפים אוכל. אנחנו 'פונדק כושי רימון' שלהם".

      סביב גדרות התלתלית

      "הייתי בתצפית, הסתכלתי במשקפת,
      לא ראיתי שום דבר - הלכתי לנוחיות"
      (ויקטור חסון מתרגל נוהל חירום)

      הערב מתכנס אט אט ומניח על "רחף" שמיכה עבה של חושך. בניגוד לשעות היום, שבהן האזור משדר אווירה לא מזיקה של "טיול כיתה", האפלה מביאה עימה איום תמידי ולא פתור. מי יודע מה יכול לקרות בחסות העלטה, השקט כאן הוא נוכל גדול. אז מכינים לפעולה את זרקור ה"קסנון" אדיר העוצמה, שאלומתו מגיעה עד למעמקי הצד הירדני, ומדליקים את המשקפת המיוחדת לראיית לילה, "יובל", שיודעת להגביר את אור הכוכבים הקלוש ולהפוך את השחור שלפניה לתמונה מוארת כבצהרי היום, שמזכירה קצת את המראות ממאדים.

      הלילה גם מכתיב את נוהל השמירות, שמתחילות בחצות ונמתחות עד הבוקר, שלוש שעות למשמרת. בכל שעה נתונה אמורות העיניים התורניות לבחון את נתוני "יובל", שמוקרנים בטלוויזיה קטנה, והרגליים יוצאות לסיור סביב גדרות התלתלית (קונצרטינה), שתוחמות את המוצב. "אם תשאל אותי", מקדיר זמיר את פניו, "אני מודאג פחות מחדירה מכיוון הגבול, שאיתה יש דרכים להתמודד, וחושש יותר מכניסה של גורמים לא רצויים למוצב עצמו ומפגיעה בחיילים". הוא פוקד שוב ושוב לנעול את דלת מגורון השינה מבפנים, "כדי שאם חלילה יקרה משהו - לאלה שנמצאים בתוך המגורון יהיה מספיק זמן להתארגן".
      אתה לא מפריז קצת? בכל זאת אנחנו מטר ממצדה וממפעלי ים המלח. כמו שאומר קונסטנצה בסרט, איזה אינטרס יש למישהו לבוא פה בחום הזה? ועוד בחושך.
      "זאת בדיוק השאננות שאני רוצה למנוע. בשנים האחרונות היו לפחות שני פיגועי דקירה קצת צפונה מכאן. האויב יכול לתקוף בדיוק ברגע הכי פחות צפוי, דווקא כשאתה בטוח שלא יקרה כלום. לפני שנה, מישהו חלם שהגבול ליד אילת יהפוך לזירה של קרבות ופיגועים? אז אני מעדיף לא לקחת צ'אנסים".

      הרמטכ"ל בני גנץ מבקר בעוצבת געש שבפיקוד הצפון, מאי 2011 (דובר צה"ל)
      בקצה המשקפת אפשר לנפנף לשלום לחיילי המוצב המקביל של הממלכה ההאשמית. חיילי עוצבת געש (צילום ארכיון: דובר צה"ל)

      לפתע זמיר נדרך וממקד מבט מודאג לשיפולי ההר שמאחורי המוצב, בעומק שטח ישראל. אני עוקב אחרי מבטו, ולחרדתנו אנחנו קולטים נצנוץ חשוד באזור שאיש לא אמור לשהות בו בשעת לילה זו. מחבלים? מטיילים אבודים? מבריחי סחורות מאותתים? מקץ 20 שניות מתבהרת החידה: טנדר שנסע בכביש 90 תעה בדרכו והחליט לחרוג מהכביש כדי לבצע פניית פרסה. פנסיו האירו לרגע ארוך את צלע ההר. בינתיים הטנדר נעלם והחושך שב על כנו.
      אז עם מה בעצם אתם מתמודדים בשמירה שלכם?
      "יש כאן פעילות פלילית בלתי פוסקת של מבריחי סמים וסחורות, וגם מסתנני עבודה. אנחנו מחסום ההגנה מולם, בשילוב ההרתעה מהצד הירדני. לפני כמה שבועות איתר סיור של מילואימניקים כלי רכב מוסווים של מבריחי סמים. אלה עבריינים נועזים וממולחים, אסור להקל בהם ראש. היום זה סמים, מחר כלי נשק".
      בסרט, ויקטור חסון חוצה בטעות את הגבול ונתקל בחיילים מצרים. גם אתם קרובים מאוד לגבול, כמעט במרחק הנפת רגל.
      "לנו לא יקרה דבר כזה. בכל זאת המרחק גדול מדי. אבל יותר צפונה, באזור שבו הירדנים יושבים ממש צמוד לקו, זה אפשרי".

      "יותר סדירים מסדירים"

      "הקשב! אני לא רוצה להרחיב את הדיבור על מה שקרה למפקד שלכם, ואני בטוח שכולנו מאחלים לו רפואה שלמה. בינתיים צריך להמשיך!"
      (המח"ט בביקור פתע, רגע לפני ההיתקלות המביכה בחסון ובקונסטנצה)

      שמעון מסתובב במוצב. עוד מעט יפרוש לישון לקראת השמירה שלו, אבל עכשיו הוא דבוק לנייד, מקבל עדכון אונליין מהאישה תמר על יומו של התינוק יאיר. הוא מסיים ומחייך: "הם בילו בקניון, נראה איזה חשבון?חשבון אקבל כשאחזור הביתה".

      פתאום רעש מנוע בוקע מבעד לרוח השורקת, ופנסי ג'יפ מאירים את האופל. המ"פ, רס"ן (מיל') ארז פוליאקוב, מגיע לביקור ומתקבל בחום. פוליאקוב, בן 39 מרמת ישי, נשוי ואב לשלושה, הוא דמות אהודה על המילואימניקים. מדובר, מסבירים לי, במפקד קפדן, אך בעל לב אנושי, נדיב ורחב.

      "אני מילואימניק בעצמי, כך שאני מבין את הקשיים ואת המגבלות", הוא אומר. "הגישה שלי היא לבוא לקראת, לא להקשות. ממילא קשה יותר היום לעשות מילואים בהשוואה לדור ההורים שלנו".
      תסביר.
      "פעם המילואים היו דבר מובן מאליו, ולכן החברה מסביב קיבלה את זה בלי צרות. היום הרבה מעסיקים לא מביטים במילואימניקים בעין יפה, מערימים עליהם המון קשיים. בגלל זה כל מי שכבר מתייצב למילואים בא לעבוד, לא לשחק. זאת זכות ואתגר לעשות מילואים. המילואימניקים היום יותר סדירים מסדירים: גומיות בנעליים, חולצה בתוך המכנסיים, נשק צמוד לגוף כמו שצריך. אכפתיות גדולה מאוד. אתה יודע שיש על מי לסמוך בעיניים עצומות. מבחינה לאומית זה מעודד מאוד".

      זמיר מתערב: "הייתי רוצה לתפוס את האדם שהמציא את המשפט 'מילואים זה קפה ודמקה' ולטלטל אותו חזק. נכון שיש כאן המון רגעים של הווי, כמו בכל מקום סגור, אבל המוכנות היום הרבה יותר גדולה. בניגוד לעבר, אין היום מילואימניק שיכול להגיד, 'ג?ייסו אותי לחינם לתעסוקה מבצעית, אני סתם יושב ושורף זמן'. וגבעת חלפון - זה בא לידי ביטוי בעיקר באחווה החברית, שאני רואה בה דבר חיובי מאוד".

      בשעה 5:15 מתחילה נימה ראשונה של אור להציץ מעל הרי מואב. הנוף המדברי מתעורר לתצוגה מרהיבה: ככל שחולפות הדקות נצבעים השמים באור כתום, וקו המים הרדוד של ים המלח מגיב בגוון של כסף. הטמפרטורות מטפסות באטיות נחושה, מניסות את הצרצרים ואת זוחלי הלילה אל מסתרי הסלעים. נסים מותח שרירים עייפים, ממתין לדלת המגורון שתיפתח - משם ייצא שמעון, מחליפו במשמרת האחרונה.

      בינתיים מתמלא המוצב בהמולה עולצת של ציפורי בוקר שחורות, בעלות פס חום לאורך הכנף, טריסטרמית, זה השם, והן גודשות את "רחף" בכמויות מתגברות, במתכונת סרט האימה המפורסם של היצ'קוק. ב?6:25 מציצה השמש לראשונה, ויום חדש עולה רשמית על גבול השלום.
      נסים, על מה חשבת לאורך משמרת הלילה שלך?
      "על מה חושבים במצב כזה? על החיים, על הלימודים, אפילו קצת על אהבה. בעיקר וידאתי שאף כתם שחור לא חוצה את הטלוויזיה משם לכאן. אני אוהב מאוד את הרגעים השקטים האלה".
      ב"גבעת חלפון" מגיעה החברה יעלי לבקר בהפתעה. בטח חשבת על זה פעם.
      (צוחק) "לכאן לא תגיע אף אחת, אבל דווקא היה נחמד אם חנה לסלאו היתה קופצת לכאן בלי חולצה. אני מתכוון, כמו שהיא נראתה אז בסרט".

      טריסטרמית חצופה מתקרבת אל השולחן ומנקרת בתוך אריזה פתוחה של "צ'יריוס". שמעון פונה אל נסים בבקשה אישית: שידחה את השינה וימתח את המשמרת שלו בעוד כמה דקות, עד שישלים את תפילת השחרית.
      דתי עם חילונים - במקום קטן וצפוף כל כך, זה לא יוצר חיכוכים?
      נסים: "ממש לא. מילת המפתח היא כבוד. כל אחד מקבל את הספייס שלו. אנחנו מקבלים את המגבלות של שמעון באהבה. למשל במנגל - הקפדנו להשתמש רק בכלי מטבח בשריים. זה היה חשוב לו, אז כיבדנו".
      שמעון: "בפעם הראשונה שאלתי אותם אם הם רוצים להתפלל איתי, והם ענו בנימוס שלא. אני לא מנדנד לאף אחד. בסופו של דבר, כולנו חברים. הדת היא לא אישיו במוצב, אף אחד כאן לא עושה דברים להכעיס".
      תגידו, ניסיתם לחפור פה בסביבה? אולי ייצא מפה פתאום זרם של נפט.
      זמיר: "עם המזל שלנו? נמצא פה מקסימום חולר. ממש כמו ויקטור חסון".