חיים של אחרים

בקיץ 2010 צילצל הטלפון של שאול אברון. זה היה חיים חפר, שאיתו לא דיבר מזמן. "שמחתי מאוד לשמוע אותו", מספר אברון, "גם הוא נשמע שמח. פעם היינו נפגשים הרבה, בעיקר כשדן בן אמוץ היה בחיים. חיים סיפר שיש להם מסורת של כמה חברים לחגוג ימי הולדת, ושלסטף ורטהיימר, אחד מהחבורה, יש יום הולדת, והם רוצים לעשות לו ארוחה רצינית. אמר שהם ישלמו על הארוחה, וסטף לא ישלם כלום. אמרתי לו: 'מה זה, לעת זיקנה החלטת להיות רובין הוד הפוך, לקחת מהעניים ולתת לעשירים?' וחיים אמר: 'אל תדאג, יהיה בסדר'".

כמה ימים לאחר מכן בא חפר לסיור הכנה וטעימות. הביא איתו את רעננה, "מחסל ידוע של הפלמ"ח", ממשיך אברון. "הם ישבו לאכול. הפגישה היתה נחמדה מאוד. טעמנו כל מיני מנות, חלק אושרו וחלק נפסלו. חיים הביא בחשבון טעמים, אבל גם בעיות עיכול ולעיסה. אחרי הכל, סטף הוא הצעיר בחבורת בני ה?80 פלוס. הם נראו מבסוטים".

הארוחה נקבעה ליום שישי ביועזר, המסעדה של אברון. "האורחים הגיעו לבושים יפה והיו נעימים מאוד ונימוסיים", מספר אברון, "אפילו שבהזדמנויות אחרות, חלקם לפחות הוכיחו שהם יכולים להיות מסוכנים מאוד. היו שם אברהם שלום, שהיה ראש השב"כ, רפי איתן, ונציה, שהיתה לו חנות למכונות חקלאיות בכיכר המושבות, סטף ואשתו, ועוד כל מיני דמויות, פלמ"חניקים כאלה, שעליהם רק שמעתי".

אני זוכרת היטב את הארוחה הזאת. הגעתי קצת אחרי שחפר סיים להקריא את "כמה טוב הוא היצר הרע", מקאמה שחיבר לכבוד האירוע, וסיפרו שהוא נדרש להקריא אותה יותר מפעם אחת כי חלק מהחברים שכחו להפעיל את מכשיר השמיעה, וגם הקול של חפר כבר לא בדיוק אותו הדבר. לא חושבת שהוא זכר אותי, כשניגשתי להגיד לו שלום ולשאול מה נשמע, אבל הוא היה מבסוט מהמראה של אישה עם וויסקי ביד, והודיע לחבר'ה שהם יכולים לנסוע הביתה. "אני נשאר לשתות איתה".

הכרנו בבית של דן בן אמוץ. חפר לא ספר אותי, עד שפעם הבאתי לו חרוזים, הצעה לחתום איתם מקאמה שכתב ונתקעה בלי סוף. עד אז, כמו לדן, גם לחפר, היו עניינים עם התספורת שלי. פלמ"חניקים כנראה לא לוקחים ברצינות בנות עם שיער קצוץ, שבכל חודש מתחלף בו הצבע. דן אמר שהוא לא מבין איך בחורה עם שכל עושה כזה עניין משערות, ואני עניתי לו שהגלבייה שלו משתדלת לא פחות. בשישי האחרון, כששוב התכנס שולחן במסעדת יועזר, הפעם בלי לוחמים ובלי חפר - ואני מיהרתי לקסטרו לקנות לנעמי פולני סוודר ירוק כי היה לה קר במזגן והסוודר השחור שהצעתי לה "איננו הולם את צבע העיניים שלי" - לא הבנתי מה הם רצו ממני, אם היתה להם בפלמ"ח דיווה כזו.

בחולצה משובצת בגוני הסגול ומטפחת ורודה לראשה ביימה פולני את כל השולחן, שסביבו התקבצו יהורם טהרלב, שלמה וישינסקי, רחל בצר, חברת נעוריו של חפר, ובתה, אביבה בצר, שחפר היה מעורב בהבאתו לדפוס של "רעש", ספר שירים ראשון שפירסמה. מי שקורא בו מבין מייד שלא מדובר רק בטובה לחברה. אביבה פשוט כותבת נפלא.

פולני נתנה הופעה. אלופת הסיפור והפאנץ', מודעת למצלמה, לקהל המאוהב שנאסף סביב הבר לשמוע את העברית המשובחת שבפיה, המכבדת את מוחה החריף. ואוי לו למי שיקטע את מקצב הדיבור, כי עלולה לברוח לה מילה. "אסור להפריע לשמוניסטית", היא גוערת, אפילו שברור לגמרי שגם כשהיתה שמיניסטית לא היה כדאי להתעסק איתה. הבמאית המיתולוגית של התרנגולים היא קודם כל חיית במה, הכוכבת שחיים חפר השכיל ללהק לצ'יזבטרון, אז, כשיגאל אלון החליט שהגיע הזמן שגם לפלמ"ח תהיה להקה, והפקיד בידיו את המשימה.

"אני אפתח", הציע וישינסקי, "למרות שאני הינוקא שבחבורה", והיינו אסירי תודה לו על שנטל את היוזמה. לקח זמן עד שרוחו של חפר תפסה כיסא והתיישבה לשולחן, משחררת את יושביו ממשחקי נימוס. "הרי לא באנו למשתה", אמרו שם. בהתחלה עוד אכלו כזית מהמנות שנפרשו על השולחן, וחוץ מוישינסקי, שהזמין כוס יין, האחרים נצמדו למים או לכוס תה. יעבור זמן עד שבצר תגלה את טעמו המופלא של הסלמון שנכבש במקום, טהרלב יפתח רעבונו אל הפסטה, ופולני, בשקט, תתחיל לזנב בוויסקי ותפסוק, "איזה יופי של יין לבן, ממש טוב". ואנחנו נשמע את חפר צוחק בראשנו: "סוף סוף. שבת שלום". וישינסקי פגש את חפר ובן אמוץ בפרמיירה של להקת פיקוד מרכז, שאליה גייס אותו שאול ביבר. "הייתי תחת הזחל"ם, כשיום אחד ביבר משך אותי החוצה ואמר לי, 'די. נפצעת פעמיים, זה מספיק. אתה הולך ללהקה צבאית'.

ביבר הכיר לי את חיים ואת דן. הכיר מרחוק, הכוונה. ב'כסית'. זה היה תענוג לראות את חיים יושב עם אורלנד, עם אבות ישורון ועם אלתרמן. את אלכסנדר פן שעובר ובקושי אומר להם שלום. כל החבורה הזאת. אני הערצתי אז את חפר. נעמי, הכרתי אותו גם בזכותך". פולני, מעברו השני של השולחן, מתמוגגת, אבל גוערת בו שלא יבלבל. וישינסקי לא מתרצה. "כן. בגללך. מה לעשות. ככה זה".

והוא ממשיך לספר: "מייד אחרי ההופעה, בן אמוץ וחפר הגיעו אל מאחורי הקלעים והחתימו אותי. אמרו שאני אהיה איתם. שלהם. אני לא יודע לגבי מידת האהבה שהיתה ביניהם, אבל היה שם חיבור מצוין. עסקי ואמנותי. הם עשו יופי של דברים יחד. במשך שנתיים הייתי שייך להם. ב'חמאם', שהם שכרו אז ממוריס בנין, התחלתי לעשות את ערבי הראיונות. הפעם הראשונה שהגששים הופיעו ב'חמאם' היתה בערב ראיונות שאני עשיתי. דן, שראה שהעסק עובד, התחיל לעשות ערבי ראיונות בעצמו".

"עבדו אז על אחוזים?" אנחנו מתעניינים. "מה פתאום. קיבלתי משכורת. חיים לימד אותי לשתות וויסקי, ואפילו שתמיד דיברו על קמצנות בהקשר שלהם אני רוצה לספר שחיים נתן לי טרוולרס צ'ק על סך 50 דולר וגם הביא לי במתנה מוריס 36, מכונית צהובה עם רצפה מעץ שכל הדרך מיבנאל גררו אותה".

"זה לא חיים שהיה הקמצן. זה דן", מתקנים אותו בשולחן. באחד הראיונות האחרונים שנתן חפר מול מצלמה הוא סיפר שכשהציעו לו את פרס ישראל, דן אמר לו שיוותר על המעמד, ושהוא, דן, ישלם לו את הסכום שהיה אמור לקבל. "אבל דן הרי היה קמצן", סיפר אז חפר, "ידעתי שאת הכסף אני לא אקבל, אז החלטתי להישאר עם הכבוד ועם הצ'ק". וכמו תמיד כשדיבר על דן, היה אפשר לראות את החיבה בעיניים. החברות בין שניהם הצליחה לשרוד עד יומו האחרון של דן וגם אחרי. כשרבים הפנו עורף לזכרו, חפר נשאר איתו. עד יומו האחרון שלו.

לא תמיד זה היה מובן מאליו. חפר היה ידוע ביכולת שלו לריב. "הוא ידע לשטום באופן יוצא מהכלל", אומרת פולני. "לשנוא", מציע טהרלב, אבל פולני מתעקשת: "לשנוא זה חולף. לשטום זה נטוע בך. ככה אני מרגישה לגביו. חיים לא ידע פשרה בכלל. אם הוא לא סבל מישהו, היתה לו התמדה יוצאת מן הכלל בעניין הזה. לא היה סיכוי שהוא יתפייס". רחל בצר: "הוא כתב במין קונדסיות. רצון להתגרות. אני באמת חושבת שהריבים נוצרו מכאלה מקומות". וישינסקי: "הוא כתב מתוך ביקורת, וזה יוצר ריבים. הוא ידע שיש לו שונאים. הוא כתב שכשנמות יקברו אותנו, הוא אמר שהוא רוצה שיקברו אותו בחבית, אבל כדאי שלא יגידו איזו חבית זו, כי הימין יכתוב 'פה קבור הכלב'. הוא ידע שיש הרבה אנשים שלא אהבו אותו".

פולני: "אני חושבת שרחלי חסה עליו, ואפשר לומר את זה בפה מלא. הוא בהחלט ידע לשטום". אחר כך היא תספר לנו ברוך לא אופייני, שבאותה המידה שהוא ידע לשטום, הוא ידע לאהוב. שבין חברים הוא הילך בתוך עמו. היה שמח ביניהם. שמי שראה אותו עם מימי, הבת שלו, או עם הנכדים, זכה לראות בו אור גדול. טהרלב: "יש הרבה אנשים שהוא נשאר איתם בריב. הם לא באו להלוויה". חפר רב בגלל עניינים עקרוניים. בעניין הזה כולם מסכימים. "כל מי שעבר לרפ"י נמחק אצלו", מביאה פולני מדבריו של גדעון לוי, שכתב על חפר יפה מאוד לטעמה. "גם גורי התבטא יפה וציין את העובדה הזו". וישינסקי אומר שזה אבסורד שלא הגיע להלוויה אף נציג של הממשלה. אבל פולני חושבת שאלה שטויות. "אם היו באים, גם זה היה אקט פוליטי. חיים היה איש פוליטי, ומה שהרגיז אותו היה פוליטי".

חפר היה מחובר לרבין, וסיפר שעל פרס הוא כתב את "הפשפש שטיפס למעלה". לא פעם, בראיונות שנתן, הפטיר בבוז משהו על זה שפרס לא החזיק רובה. "הרי גם הוא לא בדיוק היה קרבי", אנחנו אומרים, ורחל עונה: "הוא החזיק רובה. נכון שזה היה יותר בזמן האימונים, אבל הוא בהחלט הכיר את הכלי הזה". פולני: "במלחמה היה לו תפקיד אחר, והוא עשה אותו נ?ה?ד?ר. תרשו לי לספר לכם משהו ממה שעשינו לפני המלחמה, משהו מהווי הסיירות. חיים היה בקיבוץ דפנה". רחל: "הוא היה בדן".

פולני: "בדפנה, בדן, לא חשוב. לכולנו היה תפקיד בחזית הזו. היינו סיירים, והיינו צריכים לחפש לאורך הירדן עולים במעברות, אותן נקודות שבהן אלה שהגיעו מאזור סוריה יכלו לעבור. זה היה הג'וב. שלחו שלושה מההכשרה שלי, ולי היה הכבוד. אני ועוד שני בחורים. כשהגענו לנקודה שלנו בתל יוסף, השמש עוד היתה בדרום המערב ומצאנו לנו איזשהו... לא אורווה. נו, לעזאזל..." "דיר?" אנחנו מנסים לעזור לה.

"לא! נו, מרבץ ליד האורווה. קיבינימט. אני שמוניסטית. בורחות לי מילים". וכשאנחנו מנסים לומר לה שעוד לא נולדה המילה שברחה ממנה והיא לא תצליח להחזיר אליה, היא מרעימה: "הס!" בסוף זה היה טהרלב שגאל אותה מייסורי העברית הבוגדנית, כשהבין שמדובר באסם, וכולנו נכנסנו לנוח על ערימת חציר עם פולני ושני חבריה, לחכות שתשקע השמש והם יוכלו לצאת לסיור. רק שפולני הציעה שיקפצו למכולת לקנות בקבוק יין, להעביר את הזמן בנעימים עד שתתרצה החשיכה. "פקקנו, שתינו והיה לנו שם משכב נהדר", היא זורקת חכה לדוג מאיתנו צחוק. "לא זוגי! יחידי. איש לעצמו. בשבע בבוקר התעוררנו וחזרנו לאפיקים. זה היה מסע הסיירים שלנו".

נראה שכמו פולני, כך גם חפר היו מוצלח יותר על הבמה מאשר בפעילות מבצעית. בטוח שזה מה שחשב יגאל אלון, שהעדיף שיבדרו את הלוחמים מאשר ילוו שיירות. הוא מינה את חפר כמפקד הלהקה ונתן לו 10 לירות שיקנה אקורדיון. "חיים ניגש לדן לבקש המלצות", מתחילה פולני בתיאור לידתו של הצ'יזבטרון, להקה שקובצה מכל הטנא של הפלמ"ח. "דן סיפר לו שבפלי"ם יש אחד שפוצץ אותם מצחוק, שייקה אופיר. שייקה סיפר שפעם ראה איזו מצחיקה נכנסת לאוהל, וכך גייסו אותי. אני סיפרתי לחיים שראיתי נוטר די יפה שניגן בוגי על פסנתר..."

היא מתחילה לפרוט על פסנתר דמיוני, מזמרת באוזנינו את מנגינת הבוגי?בוגי, שהכניסה את יואל זילברג לשורות הלהקה הצבאית. "חיים נתן לו אקורדיון והוא היה כזה כישרוני. מייד השתלט על הכלי. הוא ליווה אותנו בתוכנית הראשונה שלנו, שיצרנו בעשרה ימים. את החזרות היינו עושים בדירה של זילברג במעונות עובדים ברחוב נורדאו. צורפו גם מאיר נוי, שלמה בר?שביט, רבקה מדניק, אוהלה הלוי, אליקום שפירא, כרמית מירון, זם, שחיים הכניס אחרי זה ל'שיר השכונה', זהרירה חריפאי ושמואל רוזן. שרק לא שכחתי אף שם אחד. לי ולכרמית הוא כתב אז את 'יש לי אח עם שפם'. לא היה זכר שכיבד את עצמו שלא היה לו משהו מגרד ומפריע מתחת לאף. אני בטוחה שהם התאמנו קשות עד שהסתגלו לזה".

ואז, כמו בער משהו דחוף, דחקה פולני ברחלי בצר שתיתן לה את השפם. רחלי הגיעה למפגש עם עותק של "תחמושת קלה", לקט השירים הראשון שחפר פירסם, דפים צהובים שנאחזים בקושי זה לזה בחסדי נייר הדבק שנחלש עם השנים, ועליו כתב ידו של חפר מקדיש לה את אלתרמן: "המילים החיות בין שורה לשורה, המילים האלה שלך".

וכשאנחנו מנסים לברר אם היה ביניהם דבר אהבה, רחלי דוחה את הדברים. מדברת על חברות אמיצה, שנמשכה חיים שלמים, גם כשהרחיקה לנהלל והוא היה לעיתונאי מפורסם וחתן פרס ישראל. "הזיכרונות שלי עליו אינם מהלכים על בהונות, הם צועקים כדרכם של זיכרונות נעורים - ספרו עלינו", כתבה בצר בהספד על חפר, שאותו לא הספיקה להקריא מעל קברו. סיפרה שם על צריף במחנות העולים, על חיים שהיה גדול ממנה ועל הקירבה שנוצרה מאוחר יותר, כשהוא כבר היה בתל אביב בענייני ההגנה והפלמ"ח, והיא בודדה במשק הוריה שבגבעת חן ליד רעננה.

איך היה מגיע לבקר אותה בכל סוף שבוע, ויחד היו הולכים ל"מסבאה של פרסי", ככה קראו לקיוסק של פרסול, מיטיבים ליבם בבירה שחורה, מדברים על אלתרמן וחיים היה משמיע דברי שנינה, "ורוח של כמו 'כסית' היתה שורה עלי". את כל ספריו דאג שתקבל כמו "תחמושת קלה", הספר שהיא מפקידה עכשיו בזהירות בידיה של פולני, הנותנת קולה ברור ולאט, שיבינו כולם. "מאחורי הווילון עוד ליבך הנפעם יפרכס / ותהיי זאת מודעת כי טעם לאף אם תחתיו אין שפם העשוי בחכמה ובדעת / אז יצא בעליו על מדרכת רחוב ויסעיר קרסוליים ומותן". וכשהיא מסיימת עולים גרגורי תענוג מהשולחן, ואברון, שעזב את מקום מושבו על הבר ובא להקשיב, לוחש: "כמה יפה הוא חרז".

טהרלב: "'תחמושת קלה' היה הספר הראשון שקניתי בכספי. עד היום הוא שמור אצלי במקום של כבוד. אני חושב שהייתי בן 10 כשהצ'יזבטרון הופיעו ביגור, ואנחנו, הצעירים, השתגענו על הכתיבה הזו. חפר כתב בעברית שמדברת אלינו. בזמן שיואל זמיר כתב אז 'מי טלולה תחוג לה', חיים הגיע עם 'מוטי מוטי, הוא לא סתם בחור אידיוטי'. הזקנים פחות אהבו את זה. "אני זוכר שלמחרת ההופעה בקיבוץ, אבא שלי כתב בעלון של המשק: 'אחרי מוטי סיפדו ככה לי'".

הם מתארים יוצר ששאף להיות צבר, אבל שלא כבן אמוץ, הוא לא התכחש לפיינר שבו. היה הרבה פחות מסובך עם השורשים הפולניים שלו. וישינסקי: "בכלל, את כל העניין הזה של לרצות להיות צבר שמענו לגבי בן אמוץ. על חפר בכלל לא ידעתי שהוא היה פיינר ושהוא לא נולד בארץ. היינו בטוחים שהוא צבר". טהרלב: "הוא היה שותף למהפכה של השפה העברית. הוא גדל על המשקלים של אלתרמן, על החריזה, על ההומור של אלתרמן, אבל כתב אחרת. בא עם טקסטים של עברית מדוברת ושילב מילים ערביות. הוא היה מורה דרך של דור שלם של כותבים. שלט שליטה מוחלטת בטכניקה של הכתיבה, ועל הכל היה שרוי שחק של הומור, אבל בתוך הקפדה על כללים נוקשים של כתיבה. לא ויתר על עצמו. חוץ משיר אחד שאמר, אני אראה להם. אני אכתוב שיר שלם בלי אף חריזה, ונולד השיר על דינה ברזילי".

טהרלב מזניח את הפסטה שמולו, כי לא אדם כמוהו ידבר בפה מלא, וממשיך ואומר שגם "אחחח איזה יום יפה" הוא מין משחק. "זה רצף של תמונות, אין תוכן. הכל משחקים. אני חושב שטשרניחובסקי עשה את זה ראשון ב'הוי ארצי מולדתי'. רצף שורות בודדות. השיר הזה של טשרניחובסקי זה שיר בלי פועל אחד". הפסטה מתקררת כשמתלהטת תשוקתו של הפזמונאי החי לדבר בשיריו החיים של זה המת. מברר אצל פולני אם יש לה מושג מאיפה הגיע ה"וואח" בשיר "ערב במסחה". יש לה. ועוד איך. הוואח הגיע בהשראתו של "שיר הגרזן", מתוך הסרט "שבע אחיות לשבעה אחים", שיר שבו כל שורה מסתיימת במכת גרזן. פולני נדלקה על השיר, זימרה אותו לחפר, וככה, מהוואח של ריקוד הגרזנים, הגיע הוואח של מסחה.

"תראה את הפולני הגאון הזה, איך הוא קלט את מסחה", מתמוגגת פולני, "את הווי הגברים הצעירים המבלים את שעות הערב יחדיו. ותראו את הגאון השני (סשה ארגוב; ה"א), שמגיע מרוסיה, והם נותנים לנו את ההשראה. קולטים את הרחש של המקום הצפוני הזה בגליל התחתון. של הכפר הראשוני. יש בשיר הזה גם כמיהת נפש וכל מה שהם רוצים". אחרי זה הם דיברו על זה שחפר תמיד אהב לעסוק בקיפוח של הפלמ"חניק. שיש לו ירח אבל אין לו פרוטה, שיש לו רובים במקום גרביים. ושאפילו הוא לא זכר שהיו כל כך הרבה פיליפיניות בפלמ"ח. על זאת שליוותה אותו היה אומר שהיא מהכשרת מאנילה.

היו בשירים שלו חומרים שהכניסו רעד ללב של נערות צעירות. כשהבטיח שהבוקר לא יבוא ולא נישן את כל הלילה לפניו, כששתה כוסית לחיי והבטיח לזכור חיוכיי ושקיעה נוגה הוליכה יום נוסף אל דרכו. אבל חפר עצמו, כך סיפרו הבנות בשולחן, לא היה מהגברים שהבנות נפלו לרגליו. גם לא בנעוריו. הוא נישא פעמיים, לכרמל ולרותי אם בתו, והיו לו עוד כמה רומנים שלא מוכרחים לדבר עליהם עכשיו. בעיקר עם כאלו ש"ליבן היה קל לאהבות נחפזות". כששאלנו את פולני איך זה שאצל חיים תמיד נשים מחכות על החוף או בבית, בלילה או עם אור ראשון, היא הסבירה שזו היתה אז האגדה. זה מה שעשתה האישה האידיאלית - חיכתה. "ככה היו האמהות שלנו, ולמרות שהחיים שינו אותנו ובפלמ"ח כבר היו הרבה חיילות, זו היתה השאיפה".

אמרה שאפילו היא, בצעירותה, היתה צייתנית. שחפר, כמו כולם, שאב השראה מהאידיאות הישנות. מהדמות של הנשים בשירה הרוסית. "אל תשכחי כמה היינו סמוכים אז למלחמת העולם השנייה, אז ודאי שכל הבנים לחמו והנשים ישבו בבית לחכות". שאלנו איך זה שבשבע שנים וחמישה חודשים יצאה כל כך הרבה יצירה מהפלמ"ח. היא אמרה שזה היה "פרק זמן טעון של התרוממות רוח. היה גם עצב, ללא ספק. על אובדן חבר. אבל גם התרוממות רוח, שאתה חי חיים שלא חיית עד כה. היינו גימנזיסטים, ופתאום עברנו לתבל אחרת, למערכה לגמרי שונה. מובן שזו היתה מלחמה אחרונה. זה גם היה קיום חגיגי כי הלכנו לקראת מדינה. חיינו בתחושה של עם ששייך לגזע ייחודי. הכל היה טעון כל כך, מכל עבר ובכל מובן. אלה כולם מענגים של הרוח".

ומה את חושבת על שיצא בסוף?

"לא יכול להיות אחרת. הסברתי את זה לעצמי מאוחר מאוד. היינו כמו אחים, שותפים. יחד קיווינו, יחד האמנו. היינו אחים לדעה. ובאים אנשים מכל קצווי עולם, ויש להם עבר משותף משלהם, אבל הוא אחר. והם לא יודעים מהו עמק יזרעאל. אין בהם שום רחש לתיאור שלו. הם לא שותפים לתחושת ההישג. הם לא יכולים להיות שותפים לתחושות הללו, ולא משנה מאין באו".

וכשהסתלקו כולם עלו בי דבריו של טהרלב: "הוא היה הפזמונאי הגדול ביותר שקם פה, ואני אומר את זה בלב שלם". וזכרתי היטב את שענה לי חפר בשישי ההוא, שבו שתינו כוסית בכוסית, בושמיל'ס לגברת, בלייק לייבל לאדון, כששאלתי אותו אם צר לו על שמצמידים לו את התואר פזמונאי ולא משורר. אם לא הסתובב מוכה קנאה באלתרמן או פן. "מה פתאום", הוא הסביר, "אם כבר קינאתי במשהו, זה שסביב שניהם היו יותר חתיכות". וגם אמר: "בסוף, השירים שיישארו הם אלה שהולחנו. שירה בלי מנגינה, דינה להישכח.

ובצער רב אני אומר את הדברים. מעטים טורחים לשבת ולקרוא שירים, וככל שעובר הזמן, יש מהם עוד פחות, ואת המילים שלי הלחינו הטובים ביותר. את יודעת איזה תענוג אני מוצא בידיעה שאת המילים של 'השמלה הסגולה' יזכרו בצמידות ללחן של סשה ארגוב?!" וחשבתי שאילו יכולתי, הייתי שואלת אותו אז עוד שאלה אחת. למה בדיוק הוא התכוון כשכתב "זוג שדיה שני שיבר ושליש ירכתיים", לאיזו מידה התכוון, כי זה מטריד מאוד את נעמי פולני, ואיש לא מצליח להביא לה פתרונות.