פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      39 שנה למלחמת יום כיפור: "העובדה שאני על שתי רגליי היא נס"

      כשרגלו האחת קטועה והשנייה משותקת, דרש דודו גלבוע להתגייס למלחמת יום כיפור. בדרך לסואץ ניצל מטיל שהרג 16 מחבריו, ובעיר נלחם עם סיירת חרוב באלפי מצרים. סיפורו של לוחם

      39 שנים חלפו, סיפורי קרב רבים סופרו, וגם גיבורי התהילה הזהירים ביותר הספיקו בארבעת העשורים האחרונים לחשוף את חוויותיהם הקשות מהמלחמה הכואבת והמדוברת ביותר שידעה הארץ, מלחמת יום הכיפורים. אחד מהסיפורים האישיים, המרתקים ביותר והבלתי נתפשים נחשף כאן ממקור ראשון. ארבע שנים לפני פרוץ המלחמה דודו גלבוע, אז לוחם צעיר בן 19 בסיירת חרוב, עלה על מוקש במהלך מארב למחבלים בבקעת הירדן. גלבוע נפצע קשה ורגליו נקרעו ממנו. בניתוח מסובך הצליחו לאחות את רגליו – אחת נותרה משותקת מהברך ומטה, והשנייה משוחזרת חלקית באמצעות פלטינות. במשך ארבע שנים נאבק גלבוע לחזור לשירות קרבי ובכל פעם נדחה מחדש.

      ביום המלחמה הראשון הגיע לוועדה רפואית מלחמתית עם פרופיל 21, ולאחר דקות כבר עשה דרכו למתקני הגיוס. במשך 39 שנים שתק סא"ל (מיל') דודו גלבוע ונצר בתוכו את סיפורי הלחימה. הקרבות, זעקות הפצועים והחברים שלא ישובו, מקשים עליו לתפקד כרגיל עם התקרבותו של יום כיפור, כל יום כיפור מאז זה של ה-6 באוקטובר 1973. "קשה לי לחזור לשם" הוא מודה. "מאז 73', ליום הכיפורים יש משמעות כפולה אצלי".

      דודו גלבוע מבקר את חבריו ליחדה בבית הקברות בהר הרצל (נמרוד סונדרס)
      "חונכתי על עקרון אחד פשוט – המדינה מעל הכל". דודו גלבוע לצד קברי חבריו (צילום: נמרוד סונדרס)

      גלבוע הוא מה שמכונה מלח הארץ, מהדור ההוא, המתבגר, המזדקן, דור שמוכן באמת ובתמים להקריב מעצמו למען המולדת. במהלך 33 שנות שירותו עבר תפקידים רבים - מגיוס לנח"ל וחתירתו המתמדת לעבר הסיירת. גלבוע למעשה הקים את סיירת חרוב והיווה יחד עם לוחמים נוספים את מחזור הגיוס הראשון, אשר אחראי על מארבים ורדיפה אחר מחבלים ב"ארץ המרדפים" בבקעה של אחרי מלחמת ששת הימים. בין תפקידיו הרבים כיהן גלבוע כמפקד צוותי התערבות של מחוז מרכז, היה מ"פ בסיירת הירושלמית, מ"פ בצנחנים, מפקד פלס"ר העורף, סגן מפקד קורס קציני הצלה ולחם ביחידות סודיות נוספות שאין לפרסם את שמם.

      "גדלתי בבית מרוקאי כבן יחיד בין שש בנות. אבי היה איש המוסד לעלייה, כך שילדותי שפעה ערכים ציוניים", הוא מסביר. "חונכתי על עקרון אחד פשוט – המדינה מעל הכל. על זה גדלתי". ואכן, המדינה בשביל גלבוע הייתה הכל. גם פציעתו הקשה לא מנעה ממנו להמשיך ולשמור על כושר ולחתור לגיוס קרבי לוחם. "הייתי בוועדות הבריאות של הצבא כל כמה חודשים וכל פעם דחו אותי מחדש" הוא משחזר. "בסוף, הערבים עשו בשבילי את העבודה, ודרך המלחמה חזרתי".

      אבנים בדרך לצריפין

      כשמדברים עם גלבוע על ימי המלחמה עיניו בורקות, כאילו הדבר קרה אתמול וניכר כי זיכרונות הימים ההם, ימי הדם והתהילה, נחרתו בו כזיכרון חי ובועט. "יום הכיפורים התחיל בערב של יום שישי", נזכר גלבוע. "הייתה לנו מסורת שכל חברי היחידה נפגשים ביום הכיפורים. ביום שישי התחילו להצטבר שמועות שהולכת לפרוץ מלחמה ומספר חברים נשארו בבסיס".

      בשבת בבוקר, היום בו התחילה הלחימה, נציגי הצבא עברו בין בתי הכנסת וקראו לחיילים הסדירים לחזור לבסיסים. גלבוע, שהיה בדרכו לתפילה, לא האמין למראה עיניו – "זה היה מחזה סוריאליסטי. חיילים ארזו קיטבגים עם טליתות ויצאו לדרך. נסעתי מביתי בשואבה אחוז טירוף לצריפין. רציתי להצטרף למאמץ וידעתי שעלי לשכנע את הוועדה הרפואית להעלות לי את הפרופיל ולגייס אותי הפעם". את הדרך עשה גלבוע באאודי קואטרו אדומה וספורטיבית. "צריך להבין שבאותם ימים נסיעה ביום הכיפורים לא הייתה נסלחת משום סיבה שהיא. ספגתי אבנים ממתפללים זועמים לאורך כל הדרך", הוא מתאר. "כשהגעתי לצריפין הרכב החדש והמבריק מתחילת הנסיעה נראה בסופה כמו לאחר מלחמה".

      בשעה 14:20, נפתחה הרעשה ארטילרית עזה בגולן ובסיני, הרעשה, שבישרה את פתיחתה של מלחמת יום הכיפורים. "בצריפין הפנימו לבסוף כי פרצה מלחמה ופתחו ועדה רפואית מלחמתית", הוא ממשיך. חברי הוועדה הרפואית שפשפו את עיניהם כשהביטו בגלבוע המדדה על רגל אחת משותקת ורגל שנייה משוחזרת, ודורש בתקיפות שיגייסו אותו למלחמה. "לא היה איתי תיק רפואי וניצלתי את ההזדמנות לספר לרופא כי נפצעתי ביד. לחצתי לו את היד חזק, הוא השתכנע, העלה לי את הפרופיל ל-82 ושלח אותי ל-96 ימי גיהינום רצופים בתופת של סיני".

      המתנה מתוחה לירדנים

      כשמביטים בגלבוע, כיום בן 63, קשה להאמין כי מדובר בנכה המשותק ברגלו האחת וקטוע חלקית ברגלו האחרת. הוא נע בקלילות, ועד לאחרונה נהג לשחק כדורסל בזמנו הפנוי. לפני כארבע שנים אף לכד פלסטיני שדקר יהודי במודיעין לאחר מרדף רגלי קצר, והביאו לתחנת המשטרה לעיני השוטרים הנדהמים. רק בליטה מוזרה בצידי מכנסיו מסגירה את ברזלי האורטזה המסייעים לו ביציבה.

      בשלושת ימי הלחימה הראשונים, חששו בצמרת צה"ל מכניסת הירדנים למערכה וריכזו את כוחות העילית, ביניהם סיירת חרוב, בהגנה סביב הבירה. "המתנו שלושה ימים מורטי עצבים בבסיס היחידה בבקעה. שמענו בקשר את זעקות החיילים ואת נפילת המוצבים בקו בר לב והייתה תחושה שעד שיצרפו אותנו כבר יכבשו את ירושלים", הוא מספר נרגש, כאילו חזר זה עתה מהמערכה. "צריך להבין שארבע שנים לא הייתי בצבא ולא יריתי ברובה. פניתי לקובי מרון, שהיה אז המ"פ שלי, והוא העביר אותי רענון כלוחם. האימונים כללו בין היתר ירי טילים, ירי בנשק קל ולחימה בתעלות. אימונים, שלימים התבררו כהכרחיים ביותר".

      גלבוע מאס עד מהרה בהמתנה למלחמה ולהחלטות הסגל הבכיר. "נטלתי את מצלמתי, שהלכה איתי לאורך כל המלחמה יחד עם החגור, ופניתי לצאת מהשער". ממש בעודו יוצא מבסיס היחידה בדרכו דרומה, הגיעה ההחלטה לשלב את סיירת חרוב במערך הלוחם והיחידה הוטסה במסוקי יסעור לחוף בלוזה שבסיני.

      "מפה לא אצא חי"

      היום הרביעי למלחמה. שלוש האוגדות הישראליות שהוטלו למערכה מול המצרים נכשלו במתקפת הנגד וספגו אבידות כבדות. קו בר-לב ה"בלתי חדיר" התמוטט כולו, למעט מעוז בודפשט. משימתם הראשונה של לוחמי סיירת חרוב הייתה לחדור למצרים דרך הים בפורט איברהים בפעולה משותפת עם הקומנדו הימי. "היינו כבר על הנחתות בדרך לפשיטה כשהתקבלה הודעת הביטול", נזכר גלבוע. לימים התברר כי במקום בו התכוונו לחדור נפרשה הארמיה השלישית של המצרים, שכללה אלפי חיילים. "אף אחד מאיתנו לא היה נשאר כדי לספר אם היינו נכנסים לשם", הוא מתאר.

      את הכניסה למצרים ביצעו לבסוף חיילי הסיירת דרך התעלה עם ראש גשר. "אריאל שרון פיקד על הכוח שנסע לכיוון איסמעיליה. אני וחבריי פרצנו לכיוון סואץ. אני זוכר היטב את צליחת התעלה על ראש הגשר", הוא אומר בשקט ומצביע על תמונה שהזמן הצהיב, בה נראים פניהם המחייכות של חבריו ליחידה, מרביתם נהרגו זמן קצר אחר כך. מיד לאחר צליחת התעלה נכנסו הכוחות לארבעה ימי לחימה רצופים, תוך שהם מטהרים את תעלות הלחימה המצריות באורך 12 קילומטרים ומכינים אותם לכוחות הצולחים. "לא היה לא קו אספקת אוכל ולא תחמושת, לא שינה ולא מנוחה. אלו היו ימי לחימה רצופים. השתמשנו בנשק ובאספקה המצרית. נכנסו למלחמה עם רובים מסוג עוזי, ויצאנו מהתעלות כמו לוחמי קומנדו מצרים, עם קלצ'ניקוב וחגור".

      מספר ימים לאחר מכן תוגברו הכוחות בנגמ"שים מסוג BTR והחלו לנוע לכיוון העיר סואץ. בשלב מסוים עצר הכוח וגלבוע ירד להתפנות. באותו הרגע פגע טיל סאגר בנגמ"ש סמוך, והרג את 16 הלוחמים שהיו עליו, מלבד חבר שנפצע קשה ונותר משותק. חובשי היחידה גלבוע ואוריאל בונד טיפלו בו והצילו את חייו, וגלבוע בקשר עמו עד היום.

      "אני זוכר ששמעתי שריקה וראיתי את הטיל עובר לידי. אני זוכר את החום, הבום העז וגל ההדף שבא בעקבותיו". האורטזות מברזל שסייעו לגלבוע בהליכתו, חרקו בחול המצרי והקשו על התקדמות. "היה זה אז, שהבנתי שאני מפה לא אצא חי. הראשים של החברים שלי נותרו שלמים בתוך קסדות מפויחות, הגופות המרוסקות, ריח הבשר החרוך, אלה תמונות שאני לא אשכח לעולם. אתה נכנס לשו?ק מסוים ובכל רגע עולה בך השאלה, למה הטיל המצרי העדיף את הנגמ"ש מאחורינו, למה אני, דווקא אני, נותרתי ללא פגע. ההבדל בינך לבין גופה חרוכה מצטמצם למספר שניות. זה היה הרגע שהכין אותי למוות. אמרתי, שאם מפה אני לא יוצא חי, אני אלחם כמו אריה, עד הסוף. כמו שחינכו אותי".

      ברגע המשבר, רק צהלות "קול הרדיו מקהיר" שהבטיח טבח יהודים בתל אביב, נטע בו כוחות מחודשים. "הבנתי שמאחורינו יש רק חול, אין מי שיעצור את הטנקים המצריים ושאם אני אמסור את נפשי למולדת, זה יהיה אחרי שלחמתי כמו אריה".

      12,000 חילים מצרים אורבים בסואץ

      יום תשיעי ללחימה, ולוחמי סיירת חרוב המותשים פונים יחד עם כוחות צנחנים לעיר סואץ. בין האוגדונר למפקדים התנהל ויכוח סוער אם להיכנס לעיר או לא. האוגדונר הכריע בפקודת נוע, וטור שריון ראשון נכנס. איש לא ידע כי ימי הלחימה הנמשכים הפכו את העיר הנטושה לבסיס מצרי ענק, שספח אליו לוחמים מצריים שברחו מכל האזור. בעיר התבצרו כ-12,000 חיילים ושני גדודי קומנדו שעמדו מול כ-200 חיילי הסיירת וכוחות הצנחנים.

      "אני זוכר את סמג"ד חרוב יאיר קליין מנסה להסביר למפקד החטיבה שאנו לא כוח מספיק גדול למשימה, ותוך כדי ניתחת עלינו אש תופת נוראית מתוך העיר" הוא משחזר. "מי שלא נפגע פרק לצדדים ואני ועוד מספר חיילים מצאנו מחסה בבית סמוך. פתאום שמעתי את הפצועים קוראים לי – 'חובש! חובש!'. באקט שנראה לי עכשיו מטורף, חזרתי בריצה לנגמ"ש, כשמסבבי ומעליי עוברים צרורות ארוכים. בנס לא נפגעתי". אלא שבנגמ"ש נגלה לגלבוע מחזה נורא – עשרות חברים ליחידה, לצדם לחם עד לפני מספר שניות שוכבים זה מעל זה, פצועים ומדממים. "הבחנתי ברס"פ שלנו – ראובן 'גוזה' ריטמן שנראה לי הפצוע הקשה ביותר. איכשהו, עם רגל משותקת ושנייה משוחזרת, הצלחתי לסחוב את 'גוזה' בסחיבת פצוע חזרה לאותו מחסה". במהלך החילוץ ההרואי נפגע 'גוזה' ממספר כדורים נוספים. "אני זוכר את המכה של הכדורים שננעצו בו בגב. לא יכולתי לעשות דבר מלבד להמשיך לרוץ ולהתפלל שנגיע לבית. כשהגענו הוא נשם את נשימותיו האחרונות. הבנתי שהוא מת. סימנתי על הקיר מגן דוד, כתבתי פינת חללים, חזרתי לנגמ"ש וחילצתי משם קצין בשם אבי פרץ בו הספקתי לטפל".

      לא הרחק משם, כמעט במקביל, נכנסו הצנחנים לעיר באוטובוסים "כאילו היו בטיול שנתי" מספר גלבוע בתסכול שניכר בו גם היום. "האש שניתכה עליהם לא הותירה להם כל סיכוי. פינינו משם 64 הרוגים, בגל האש הראשון. אני זוכר אותי מעמיס אותם לנגמ"שים, יוצא ונכנס, אחד על השני, כאילו היו תרנגולות... המקלעים המצריים פלחו את המשוריינים כאילו היו עשויים פלסטלינה ופגעו בלוחמים. העברתי פצועים, שחלקם חטפו כדורים נוספים בדרך ונהרגו לי ממש בידיים. החרחורים שלהם לא יוצאים לי מהראש עד היום".

      צילומי מלחמת יום כיפור (ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון, צלמי במחנה)
      "המקלעים המצריים פלחו את המשוריינים כאילו היו עשויים פלסטלינה ופגעו בלוחמים" (צילום: ארכיון צה”ל ומערכת הבטחון, צלמי במחנה)

      לוחמי הסיירת שלא נפגעו המשיכו במעבר מבית לבית, עד אשר חצו את העיר והגיעו לים. לאחר יומיים וחצי של לחימה, נגד כל הסיכויים, כבשה סיירת חרוב את העיר, אך לא הצליחה לטהר אותה. בפיקוד הבינו כי הכוח המצרי עדיף בהרבה והורו על נסיגה. היציאה, כך מתברר, הייתה קשה אף יותר מהכניסה. "חטפנו אש מכל הכיוונים, הגלגלים התפוצצו ושעטנו החוצה על הג'אנטים. נתקענו בבית שקרס עלינו ומשם יצאנו רגלית. איבדתי כ-34 לוחמים בימי הלחימה שם".

      שנים לאחר תום הקרבות פנה גלבוע לארכיון צה"ל ועיין בתרשימים – "סיירת חרוב לא הייתה מיועדת להיכנס לעיר, לא בתכניות חירום ולא בשום תכנית אחרת", הוא אומר בכעס. "לא היו לנו מפות ולא ידענו דבר וחצי דבר על מתאר העיר או כוחות האויב ששהו בה. מישהו רצה להשיג הישגים לפני הפסקת האש ונתן פקודה להיכנס, אז נכנסו ו-98 בחורים לא חזרו הביתה".

      בנסיגת שארית הכוחות החוצה נתקלו לוחמי הסיירת בשריון ישראלי שהכין להם הפתעה לא צפויה. "אף אחד לא ידע על קיומנו והטנקים התחילו לטווח אותנו במקלעים ופגזים. לא רציתי לקבל אפשרות שיצאתי חי מכל התופת הזו ובסוף איהרג מאש כוחותינו. מצאנו תלולית סמוכה, לקחנו חולצה של חבר ולאט לאט הנפנו אותה כסימן לכניעה. מישהו בקשר הבין את הטעות והפגזים הפכו לחיבוקים ונשיקות".

      "גלעד שליט היה צריך לחזור. בכל מחיר"

      39 שנים אחר כך ונדמה שקולות התותחים עודם רועמים בראשו של גלבוע. "שבוע לפני כל יום כיפור הקולות, הפרצופים והמראות חוזרים אליי", הוא אומר. "אצלי מלחמת יום כיפור פורצת בכל שנה מחדש".

      גלבוע המשיך בחייו, מתגורר כעת במודיעין, נשוי באושר ליעל ואב לארבעה בנים ושתי בנות. לגלבוע שלושה בנים המשרתים בצבא – דרור (22) סגן מפקד פלוגה ביחידה מיוחדת, דן (19) שממשיך את מסורת האב כלוחם בגדוד חרוב ויוצא בימים אלה לקורס קצינים, ואלעזר (32) שסיים את שירותו בדרגת סרן ומשמש בשירות המילואים מפקד צוות מוביל ביחידת מודיעין מיוחדת. בתו הצעירה – ליהי (22) שירתה כחובשת קרבית. את שירותו הצבאי סיים לפני כ-11 שנים והוא בדרגת סגן אלוף.

      כיום מתמקד גלבוע בפעילות חברתית התנדבותית. בין היתר כיהן כיו"ר תנועת "אנשים בכחול לבן", מכהן כיו"ר עמותת "חממה", יו"ר "הוועד למען החייל במודיעין" וחבר לשעבר במה שהיה "המטה למען גלעד שליט". עד ששוחרר שליט היה גלבוע אחד ממובילי המאבק לשחרורו וארגן עשרות הפגנות ועצרות, בין היתר פשיטה על אוטובוסים של משפחות אסירי חמאס וחסימתם כדי למנוע מהם לראות את קרוביהם בכלא הישראלי.

      "חייל שהולך לקרב חייב לדעת שלא ישאירוהו פצוע, הרוג או שבוי בשטח. שמדינת ישראל תעשה כל שביכולתה להחזירו בכל מחיר הביתה. התנאים ההכרחיים האלה הם שנותנים את המוטיבציה להילחם עד כלות הנשימה, מבלי לפחד מה יקרה אחר כך. כשאני מעמיד את הדבר הערכי הזה מול שחרור מחבלים כאלו או אחרים אין כאן שאלה. אם לא יעשו כך, אנו שומטים את הבסיס עליו בנוי צה"ל, האימהות יפסיקו לעודד חיילים לשירות קרבי ובסופו של דבר נצטרך לקיים כאן לגיון זרים. ניתן לטפל בכל מחבל שישוחרר ויחזור לפעילות עוינת, ומניסיון אישי אני יכול לספר שידה הארוכה של מערכת הביטחון תגיע בסופו של דבר לכל אחד מהם. היינו חייבים להחזיר את גלעד. בכל מחיר, גם במחיר הנורא ששולם".

      דודו גלבוע מבקר את חבריו ליחדה בבית הקברות בהר הרצל (נמרוד סונדרס)
      "אצלי מלחמת יום כיפור פורצת בכל שנה מחדש". דודו גלבוע (צילום: נמרוד סונדרס)