זקני צפת נוהגים לומר שהעיר ניצלה בזמן מלחמת השחרור בזכות המעשה ובזכות הנס: המעשה היה אמירת תהילים, והנס - שהפלמ"ח הגיע. כולנו מגחכים למשמע הסיפור הנושן הזה. אבל לפעמים אני מוצא את עצמי מייחל למצוא בחברה הישראלית קורטוב - לא יותר מזה - מהצפתיו?ת של אז. הלוואי שהיינו קצת פחות בטוחים ביעילות פעולותינו, וקצת יותר פנויים נפשית לתפילה.
אנחנו מעריצים אנשי מעשה, שמציעים פתרונות לכל בעיה. למעשה, כולנו מתיימרים להיות אנשי מעשה מעין אלו. כל ישראלי יכול הרי להחליף בקלות את מאמן הנבחרת הלאומית בכדורגל, את שר הביטחון, את נגיד בנק ישראל ואת מנכ"ל רשות השידור. כל ישראלי יודע איך יוכל לפתור במחי-יד את מצוקותיהם הנצחיות של הגופים הנ"ל (ואת כל שאר בעיות היקום).
לפני כ-60 שנה שלח בן גוריון מכתבים ל-50 חכמי ישראל, ושאל לדעתם בשאלת "מיהו יהודי". שני משיבים סירבו לענות, בטענה שזה אינו תחום המומחיות שלהם. שניהם היו אמריקנים. לעומתם, אף אחד מהנשאלים הישראלים לא חשב שאינו ראוי להשיב, כולל אחד שקיבל את המכתב בטעות. הוא הביע את הפתעתו מפנייתו הנרגשת של ראש הממשלה, שכן תחום התמחותו רחוק מאוד משאלות כאלו, ואף על פי כן לא נמנע מלחוות את דעתו.
כל ישראלי תמיד יודע הכול. ואם במקרה יש משהו שהוא עדיין אינו יודע, הוא יכול להיכנס לכל חנות ספרים ולקנות כמה ספרי הדרכה, שיסבירו לו איך לפתור את כל בעיותיו בשבעה צעדים פשוטים. מרוב פתרונות, איבדנו את היכולת לשתוק - ולהתפלל. כי בשביל להתפלל צריך קצת יותר ענווה וקצת פחות ביטחון עצמי.
מה אנחנו באמת יודעים על הגרעין האירני?
השיח הציבורי האינסופי בעניין הגרעין האירני הוא דוגמה מובהקת לקו הזה באופי הלאומי שלנו. מה אנחנו, האזרחים מן השורה, באמת יודעים על תכנית הגרעין האירנית? למעשה, כמעט כלום. מה אנחנו יודעים על יכולותיו של חיל האוויר הישראלי? לא הרבה יותר. אז על מה יש לנו לדבר כל כך הרבה?
לפעמים מתעורר אצלי הרושם שאנחנו מדברים משום שאנחנו פוחדים מהשקט. כי אם נשתוק ניאלץ להכיר בכך שלא הכול בידינו, שאין לנו פתרון לכל הבעיות. למעשה, בני אדם אינם יכולים לפתור באופן מוחלט שום בעיה משמעותית. אפילו את הנזלת לא הצלחנו למגר, אז מה מביא אותנו לחשוב שנצליח לפתור בצעד מחוכם את כל בעיות הכלכלה העולמית?
יום הכיפורים הוא יום אחד בשנה שבו אנו מרפים מעט מלהט העשייה והדיון. כלי התקשורת סגורים, המכוניות כבויות, את הוויכוחים על מדיניות הביטחון נשאיר ליום אחר. זהו יום של התכנסות פנימית וחשבון נפש. ביום הזה עלינו להודות שגם בנושא האירני איננו יכולים להיות בטוחים איזו דרך תצלח. אפשר רק לנחש. יש לשער שגם מנהיגינו, החלוקים ביניהם בנוגע לתגובה הנכונה, גם הם אינם בטוחים לחלוטין מהי הדרך הנכונה.
מתוך הספקות והחששות הללו אפשר לפנות לאלוהים. העמדה הזו - של ענווה ושל כנות, ואפילו של פגיעו?ת - היא תנאי הכרחי לתפילה. מתוך הכרת מגבלותינו אנו פונים לאלוהים, ומבקשים ישועה. בתפילת הימים הנוראים נכתב שאלו ימי דין לא רק ליחידים, אלא גם למדינות: "ועל המדינות בו ייאמר: איזו לחרב איזו לשלום". אנא התפללו ביום הכיפורים לא רק עליכם ועל בני משפחתכם, אלא גם עבור כולנו. יהי רצון שיחתום אלוהים את דיננו לטובה, ויושיענו ממבקשי רעתנו.
הכותב הוא רב קהילת השמשוני במודיעין, ומחבר הספר "חוה לא אכלה תפוח - 101 טעויות נפוצות בענייני יהדות"