ערב יום הכיפורים תשע"ג. שנה חדשה החלה. אלפי צעירים התפקדו לאחרונה לבית היהודי. רבים מהם אינם דתיים מוצהרים. מולם נשמעת הדרישה המפד"לית הישנה למנות למפלגת הבית היהודי רק נציגים דתיים, שכן "רק מנהיגים ציונים דתיים מובהקים יכולים לייצג את הציונות הדתית".
הדרישה שבה ועלתה לאחרונה, עם הצטרפותה של איילת שקד לבית היהודי. הדבר הקפיץ אגף מסוים בציונות הדתית שחש כי הוא עומד "לראשונה בפני אפשרות של הפניית עורף לדרכה ההיסטורית, ממפלגה דתית-לאומית למפלגה 'שורשית יהודית וציונית' תוך השמטה מודעת ומכוונת של הגדרתה כדתית".
ואני שואל, מיהו דתי? הקריטריון הציבורי היחיד לדתיות הוא הכיפה שעל הראש במקרה של גברים; במקרה הנשי, אם היא תצהיר על חילוניותה, לא ברור מה יהיה הקריטריון; רבות מנשות הציונות הדתית מתהלכות במכנסיים וללא כיסוי ראש. אבל הכיפה כבר מזמן אינה סמן תיאולוגי אלא סוציולוגי בלבד. היא מעידה על השתייכותו לכאורה של חובש הכיפה למגזר חברתי מסוים. היא כאילו מצביעה על השקפותיו אבל רק כאילו, משום שמתחת לכיפה רוחשים ותוססים עולמות רבים ושונים ומגוונים שקשה יהיה להכניסם לקטגוריה המסורתית של דתיות.
אני בטוח שרבים מהקוראים מכירים לפחות חובש כיפה אחד או שניים, שאינם נכנסים בדיוק לתוך המגירות הרגילות של ה"דתיים", ואינני מתכוון לפתיחות, אלא לאי שמירת מצוות בסיס חרף חבישת הכיפה. מנגד, רבים מאלה שאינם חובשים כיפה, מקיימים פרקטיקה מסורתית עד דתית ותפיסתם הלאומית כוללת בתוכה רכיבים דתיים.
אז מיהו דתי? עצם ההגדרה "דתי" מצמצמת את נוכחות האל בחיים לקטגוריות מסוימות בלבד. הדתיות היא תוספת על אנושיות האדם, סעיף באישיות, רטייה. חכמינו אמרו ש"מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה". האל, כמסמן של מרחב רוחני מקיף ושלם, "הושם בכלא".
הרעיון הרוחני המקיף שביקש לגאול את האדם ולחלצו מיום קטנות, צומצם והוקטן לפרקטיקה "דתית". הנה הפרדוקס: המקרא מזהיר את העם שלא לעזוב את אלוהיו, אחרת ייצאו לגלות. אלא שיציאה לגלות אינה מענישה רק את העם, אלא מוציאה לגלות גם את מושג-האלוהים כפי שהוא נתפס בחיי האדם. "שכינתא בגלותא" - לא רק העם נמצא מחוץ למקומו הטבעי, גם השכינה נמצאת בגלות.
אפשר להבין את השינוי: עם ללא ארץ אינו אמור לשרוד; במקום שבו הפעילות הלאומית המלאה יורדת כמעט לאפס ומתמקדת בהישרדות, כל שאפשר לעשות הוא לשמר את הגרעין הבסיסי של הקיום הרוחני והלאומי עד שנשוב הביתה. הדת כקטגוריה של צמצום רוחני היא אפוא עניין לגלו?ת.
אמונה במינונים שונים
במאתיים השנים האחרונות, עם חזרתנו ארצה, החל תהליך עמוק של שידוד מערכות לא רק ביחס לרעיון הלאומי, אלא גם ביחס לצד השני במטבע הזהות שלנו: המסורת הדתית. אפשר לקרוא את תהליך החילון כהתפשטות מבגדי הדת הישנים לקראת התעטפות בבגדים חדשים, כאלה שישלבו וימזגו גם את הרעיון הדתי במשמעותו הרוחנית המקיפה בתוך הרעיון הלאומי.
היחס של החברה הישראלית כלפי הדת היהודית השתנה מאוד בעשור האחרון. לאחר שנות נתק רבות מתחולל לנגד עינינו תהליך פיוס עמוק של חלקים ניכרים בחברה עם עברם, עם רעיון האמונה באופן כללי. אין כאן "תשובה" במובן הפופולרי שלה. רוב היהודים המתעניינים כיום במסורת הדתית אינם מאמצים את מלוא סל המצוות והאמונות שבה אלא רק במינונים שונים.
הווקטורים הרעיוניים, החברתיים והאינטלקטואליים השונים בעם, המתנגשים ומתחככים זה בזה, עושים את פעולתם כ"מ?י השילוח ההולכים לאט", לא במהפכות גדולות אלא תוך התפתחות מתמדת ובטוחה. בפרספקטיבה של ע?ם זקן, מדובר בתחילתו של תהליך חשוב ומכריע בדרך לגיבוש זהות רוחנית ולאומית חדשה, שתתאים לחיינו כעם עצמאי היושב על אדמתו ומבקש לחדש את חייו בה.
ההתנתקות כעונש
המפד"ל היתה צורך לשעה; לא לדורות. הציבור הדתי והמסורתי בחר מזמן שלא לבחור במפלגות סקטוריאליות. הדאגה למוסדות החינוך הדתי או לסוגיות דתיות סקטוריאליות אחרות היא עניין כמעט אנכרוניסטי. גם חברי כנסת שאינם חובשי כיפה יכולים לעשות זאת. עם זאת, חשוב שבצד הליכוד תעמוד מפלגה כלל ישראלית שתאתגר אותו גם מימין. זה טוב לשני הצדדים.
אבל לא זה עצם העניין, כמו העמדה העקרונית בסוגיית מיהו דתי. מפלגה ציונית שתתעקש לשלב בתוכה רק נציגים "דתיים" תהיה לא רלוונטית לעתיד ההנהגה של העם בישראל. בשבוע שעבר נחשפתי לקהילה דתית אידיאליסטית בלב תל אביב. חלק מחבריה עזב את ההתיישבות ביהודה ושומרון לאחר ההתנתקות וחזר לתל אביב.
לראייתם, ההתנתקות היתה עונש על ההתנתקות של הציבור הדתי-ציוני מהחברה הישראלית - התנתקות גיאוגרפית עם השלכות חברתיות ורוחניות ולבסוף גם פוליטיות. לחרפתנו, חלקים גדולים בציבור היו אדישים לדרמה בגוש קטיף. שבע שנים אחרי, מי שממשיך לדבר במונחים הסקטוריאליים הישנים של התנתקות והתבדלות ודאגה למוסדות הציבור הדתי-ציוני, שייך לעבר ואינו ראוי להנהגה פוליטית.
סליחה ומחילה
וקטנה בנושא השבת שלפני יום הכיפורים: פעם, בשבת שובה, עמד ר' אברהם אבוש מפרנקפורט בבית הכנסת והכין דרשתו. לבד ממנו, היה בבית הכנסת עני אחד שאיבד את מקלו. העני לא הכיר את הרב, ומכיוון שרק שניהם שהו באותה עת בבית הכנסת - חשד ברב שהוא גנב את המקל. התנפל עליו והחל להכותו בדרישה שישיב לו את מקלו. המקל לא נמצא. כשהגיע זמן המנחה והציבור התאסף שוב בבית הכנסת, עלה הרב לדרוש. אז הבין העני במי חשד ואת מי היכה. נבהל ונרעש רץ אליו לבקש ממנו סליחה ומחילה. הרב, שעמד לדרוש, הבחין במרוצתו אליו וסבר שהנה שוב הוא רוצה להכותו. החל להתחנן אליו ואמר: "האמן לי, שאני לא נטלתי את מקלך" (עפ"י "ימים נוראים" לעגנון).