יום כיפור כיום לחשבון נפש ציבורי

במרוצת השנים התקבע יום הכיפורים בחברה ובתודעה כיום של הפרט; יום שבו כל איש ואישה עורכים חשבון נפש אישי, כדי להתכפר ולהיטהר. אופיו של היום, כפי הנהוג והמוכר בימינו, בהחלט מעודד הסתכלות זו. תפילות היום אינטנסיביות וארוכות, כך שלא נותר זמן רב לאינטרקציה בין-אישית. נוסף לכך, האיסור לאכול ולשתות מנטרל את המפגשים החברתיים המצויים לרוב בשעת הסעודה. כלומר, ביום כיפור האדם שרוי בתוך עצמו, בתוך נבכי נפשו.

ואולם, ממבט על יום הכיפורים ה"מקורי", זה שעולה מן הפסוקים, מתקבלת תמונה שונה. כפרת הפרט אמנם נחוצה – אך רק כאמצעי, ולא כמטרה בפני עצמה: "וכפר על הקדש מטמאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם" (ויקרא ט"ז, טז). על בני ישראל לכפר על פשעיהם וחטאותם כדי לכפר על ה"קודש", על המקדש – ובהשאלה, על המרחב הציבורי, על רשות הרבים. במילים אחרות, על הפרט להתכפר כדי לייצור חברה מתפקדת, חברה ראויה, חברה צודקת.

הגיוני, אפוא, שיום הכיפורים בולט בהקשר ציבורי אחר: שנת היובל. מדי חמישים שנה, החברה הייתה "מתאפסת" – עבדים שוחררו, חובות בוטלו – כדי לאפשר שוויון לכל, כדי לרפא את החברה מעיוותיה: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה... ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (שם כ"ה, י). ומתי התחילה שנת היובל? "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם" (שם, ט) – ביום כיפור, יום תיקון החברה.

לתורה מסר ברור: האדם אינו פועל בתוך ריק. האדם הוא יצור חברתי, ועליו לפעול לקידום החברה שבה הוא נמצא. האדם אינו יכול להסתגר בתוך ביתו, בתוך עיסוקיו האישיים, ולהתנתק מן הסביבה. אי-אפשר להתכפר ברמה האישית, מבלי לתת את הדעת על צרכי הכלל, על המצוקות הציבוריות והלאומיות שאף הן דורשות תהליך של כפרה והיטהרות. מוטלת על האדם אחריות כלפי עצמו – שחייבת להיתרגם גם לאחריות כלפי הציבור כולו.

כמדומה, התמורה שעבר יום הכיפורים נובעת מתהליכים היסטוריים. כבר שנים רבות שאין מקדש, ששנת היובל אינה נוהגת – וממילא, הפן החברתי של יום כיפור הלך והצטמצם. ברם, קשה להניח שנסיבות אלה פוטרות אותנו לחלוטין מאחריותנו הציבורית, מן הצורך בחשבון נפש כללי. עלינו למצוא את הדרכים לתת ביטוי הולם להיבט החברתי של יום הכיפורים – ביטוי הולם למגמה הראשונית של היום. במהלך יום הכיפורים, עלינו להרים את עינינו לזמן-מה מעניינינו הפרטיים, ולתת את דעתנו בשאלות ציבוריות - האם עשינו מספיק לתיקון החברה בשנה שחלפה, במה ניתן להשתפר וכיצד עלינו לפעול בעתיד.

מבחינה זו, אירוע מרכזי שהתרחש בדור האחרון משקף היטב את המאפיין הציבורי של היום: ביום הכיפורים בשנת תשל"ד (1973), נקראו רבבות חיילים בסדיר ובמילואים להגן על מולדתם עם פרוצה של לחימה קשה בשתי חזיתות. כמדומה, שאין התגלמות של אחריות ציבורית, של שליחות – של ערכי יום הכיפורים – גדולה מזו, מן היציאה לקרב למען העם והמדינה. בנימה אישית, להערכתי, תחושת האחריות שהתלוותה למלחמת יום הכיפורים משפיעה רבות על חיי. נולדתי בדצמבר 1973, בתקופה שעוד התנהלו קרבות בחזית הסורית; הוריי קראו לי שרון על שמו של מפקד אוגדה 143 דאז, אלוף (מיל') אריאל שרון. מתבקש, אם כן, שערכי השליחות והאחריות קיבלו דגש חזק בבית שנולדתי לתוכו, במשפחה שגדלתי בקרבה – ואלו הובילו אותי לשירות צבאי משמעותי.

והמדהים הוא, שכל זה כמעט ולא קרה. הייתי יכול לגדול במקום אחר, באווירה שונה לחלוטין. עובדי בית החולים שבו נולדתי התבלבלו, ורשמו שאמי הולידה תינוקת(!) אבל אמי זכרה שנולד לה תינוק, שהאחיות איחלו לה מזל טוב על הולדת הבן. לאחר שהתעקשה רבות, הסכימו הרופאים לערוך מספר מבחנים – ואכן התגלה, שאמי הולידה אותי.

יום הכיפורים מלווה את חיי. לא רק בשל הנסיבות שבהן נולדתי, אלא אף לאור הערכים החשובים המאפיינים את היום. והדברים שייכים לכולנו. כחיילים בצבא ההגנה לישראל, אנו פועלים יום-יום, שעה-שעה, למען הציבור. עלינו לוודא כי תחושת השליחות שלנו לא תעומעם, שבל נשכח מהי מגמת עשייתנו, עבור אלו ערכים אנו עומדים על משמרתנו יומם ולילה.