ברשות לא יעזו לבטל את אוסלו

"הלאה פושעי אוסלו". לא, הקריאה הזאת טרם נשמעה בחוצות רמאללה ושכם, אבל אפילו אבו מאזן בעצמו מעלה את האפשרות לבטל את ההסכם. איך הגלגל מסתובב לו. פעם ההפגנות והמחאות היו בצד הישראלי ולא בכדי; ההיסטוריונית הידועה ברברה טוכמן הגדירה אותו כמתאים לספרה "מצעד האיוולת", ורה"מ יצחק רבין, אף ששוכנע בסופו של דבר לחתום עליו, התייחס אליו כמקח טעות. כל מי שעיניו ושכלו היו בראשו היה צריך להבין כבר אז שמדובר בעיסקה בלתי מאוזנת לטובת הפלסטינים ויאסר ערפאת, שהכריז בעצמו כי לא היתה לו כל כוונה לקיימו הלכה למעשה (הוא הישווה את הסכם אוסלו להסכם עם שבט קורייש שמוחמד הפר בכוונה תחילה - ונקב במילה הצרפתית Caduque, כלומר שאפשר להפוך כל התחייבות לבטלה ולמבוטלת).

ההסכם אושר בדרכי רמייה בכנסת, אך העדויות בשטח למקח הטעות של ישראל לא איחרו לבוא: אף שערפאת הודיע בכתב על נטישת הטרור והאלימות, בתוך זמן קצר התפוצצו אוטובוסים ברחוב דיזנגוף, ארגוני הטרור הפלסטיניים לא התפרקו ונשק המשיך לזרום לידיהם ביתר שאת, ואף שהרשות התחייבה "להכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון", אמצעי התקשורת הרשמיים וספרי הלימוד בבתי הספר הפלסטיניים המשיכו להפיץ בכל יום תעמולה אנטי ישראלית ואנטישמית קיצונית.

מנגד, ישראל, ובעקבותיה כל העולם, הכירה באש"ף כנציגו הלגיטימי של העם הפלסטיני ואיפשרה להנהגתה להגיע לשטחים, ובכך סתמה את הגולל על כל אפשרות לצמיחת הנהגה פלסטינית מקומית לגיטימית יותר. הגם שרבין הודיע בכנסת שאין המדובר בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית, אלא ב"ישות שהיא פחות ממדינה". הפרשנות הכמעט אוניברסלית להסכמי אוסלו היתה, בניגוד לדברי רה"מ, שאכן מדובר בהסכם שמטרתו מדינה פלסטינית לכל דבר, אך בלי שהנושאים ונותנים מצד ישראל אפילו ניסו להתנות את המשך התהליך בקביעת תנאים חיוניים בנושאי הביטחון, הגבולות, היישובים, המים וכיו"ב.

גם ההתחייבות הפלסטינית לסיים את הסכסוך בדרכי שלום היתה במציאות ריקה מתוכן, לנוכח הסרבנות בפועל של ההנהגה הפלסטינית להגיע עם ישראל לפשרות אמיתיות, כפי שהתברר לאורך כל המסלול המפותל והממוקש מ"תהליך השלום" - ראשיתו ב-1993, דרך ועידת וואי של נתניהו, ועידת קמפ דיוויד של ברק וקלינטון (שבעקבותיה באה אינתיפאדת אל-אקצא), ה"ההנתקות" של שרון ו"אנאפוליס" של אולמרט ולבני. היוזמה הפלסטינית הנוכחית לעקוף את המו"מ על ידי פנייה לאו"ם היא לא רק הפרה של "אוסלו", אלא גם אישור נוסף לעמדה הפלסטינית הבסיסית להימנע מכל אפשרות שעלולה לחייב אותם לוויתורים ובייחוד להכרה מלאה וסופית במדינת ישראל.

חרף כל אלה ממשלות ישראל השונות לא ביטלו את הסכמי אוסלו (אף על פי שמבחינת המשפט הבינלאומי היו רשאיות לעשות זאת) - הן בגלל ההשלכות השליליות במישור הבינלאומי, אך גם מפני שבהפוך על הפוך, דווקא ה"רקורד" השלילי של "אוסלו" מחזק את הנחישות הישראלית לעמוד על דרישותיה הבסיסיות בכל הסדר עתידי.

אז מדוע ההנהגה הפלסטינית משתעשעת, לפחות כלפי חוץ, ברעיון "לבטל את ההסכמים", או לפחות את החלקים הכלכליים שבהם (הסכמי פאריס)? מפני שהמצב הכלכלי בשטחי הרשות הגיע לעברי פי פחת ומה נוח יותר מלהדוף את הזעם הציבורי נגד ההנהגה ומהפנייתו כלפי ישראל וההסכמים שנחתמו עימה? יש להניח שאבו מאזן, ובוודאי רה"מ שלו סלאם פיאד, יודעים את האמת, לרבות שישראל העבירה לרשות בשבועות האחרונים מקדמה בסך כ-100 מיליון דולר כדי להקל את מצוקתה, ולכן הם אינם מתכוונים באמת "לבטל את הסכמי אוסלו".

הם גם בוודאי מבינים שביטול ההסכמים באורח חד-צדדי יביא לפשיטת רגל כלכלית מוחלטת שלהם. ברם, אם בכל זאת יבקשו לבטלם, יהיה אפשר לדון בכך, אך בד בבד תוכל ישראל לדרוש לבטל סעיפים רבים אחרים בהסכמים.