פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כובשת

      התפיסות הרווחות לגבי גולדה מאיר גורסות שהיתה שמרנית, לא מבריקה, לא מושכת. ביוגרפיה חדשה מגלה אישה אחרת לגמרי: מקסימה, מטופחת, פמיניסטית, חכמה ובעלת ביטחון עצמי

      בימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים עישנה ראש הממשלה גולדה מאיר 90 סיגריות מדי יום, במקום 60 הסיגריות של ימי השיגרה. סיגריות תוקפניות, נטולות פילטר, שאליהן נלוו עשרות כוסות קפה שחור, חזק ומר, מעט אוכל, ושינה חטופה שהסתכמה בדקות ספורות. היא היתה בת 75, וסבלה מבריאות לקויה זה שנים; בדמה קינן הסרטן, ומיני מכאובים פקדו את גופה התשוש, למוד המחלות והאשפוזים.

      ההלם מעוצמת המכה שניחתה על מדינת ישראל בצהרי 6 באוקטובר 1973 היה מנת חלקו של הציבור כולו, ובוודאי של גולדה. היא היתה נתונה בלחץ נפשי קשה. לימים סיפרה שהיתה קרובה ליטול את חייה. "ביום השני למלחמה אני החלטתי להתאבד", התוודתה בפני תא"ל אבנר שלו, שהיה ראש לשכתו של הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו). שר הביטחון שלה, משה דיין, ראה לנגד עיניו תרחישים אפוקליפטיים ושקע במרה שחורה. הוא השמיע באוזני גולדה תחזיות אפוקליפטיות על גורל המדינה, ואלה גרמו לה להרגיש שאם יתממשו, יחרב עליה עולמה והיא לא תראה עוד טעם לחייה.

      אבל גולדה נלחמה בתחושות הייאוש, שלא יציפו אותה. כמו תמיד, היא הקפידה לשדר כלפי חוץ שליטה מוחלטת ולהשרות ביטחון על סובביה. "איני יכול לתאר לעצמי אוזן קשבת, ראש פתוח ולב אמיץ יותר מאלו של גולדה", העיד עליה דיין במהלך המלחמה. מקורבה, השר ישראל גלילי, הגדיר אותה כבעלת "תוקף של לוחם לבלי חת, שראשו קר וליבו חם".
      כשהסתיימה המלחמה הצליחה גולדה להיבחר שוב לראשות הממשלה, אבל מעומק בטנו של הרחוב הישראלי החלה לפרוץ ביקורת קשה על תפקודה, והכתם על שמה התפשט. מעל הניצחון במערכה התנוססו אלפי ההרוגים והפצועים, המחיר הכלכלי והצבאי הכבד שגבתה המלחמה, אכזבה וכעס.
      בין רבבות המתנגדים לגולדה היה גם יוסי גולדשטיין, סטודנט לתואר שני, ששירת כצנחן במלחמה, נפצע בה, ועכשיו התמרמר וראה בגולדה שטן. לא היה שמח ממנו כשפרשה מהחיים הפוליטיים.

      לפני שבע שנים, הפעם כפרופסור להיסטוריה במרכז האוניברסיטאי אריאל, החל גולדשטיין ללמוד את דמותה של גולדה, מתוך החלטה לפרסם עליה ביוגרפיה. הוא הניח בצד את תחושות הלב וצלל אל תוך עשרות אלפי מסמכים, פרוטוקולים, גזרי עיתונות, ספרים ומכתבים. התוצאה היא ביוגרפיה עבת כרס ושינוי חד בתפיסת דמותה.

      "כהיסטוריון אני מתייחס היום אל גולדה ביראת כבוד", אומר פרופ' גולדשטיין. "היא היתה אישיות מדהימה, וכשאני רואה את הדמוניזציה של דמותה, אני מתחלחל. מתייחסים אליה כאל ראש הממשלה הגרוע בתולדות ישראל, ואני טוען שזה לא נכון. היא היתה מצוינת. חיצי הרעל שיורים עליה מייצגים תפיסה מוטעית של תוצאות המלחמה. הסטודנטים שלי תמיד נדהמים כשאני אומר שלמעט מלחמת העצמאות, מלחמת יום כיפור היא הניצחון המזהיר ביותר שלנו. זהו ניצחון מדהים לגמרי, אם מביאים בחשבון את נקודת הפתיחה. התפיסה שהמלחמה הזאת היא כולה מחדל לא מקובלת עלי".

      גולדה מאיר (AP , Dennis Royle)
      90 סיגריות ביום במהלך מלחמת יום הכיפורים (צילום: Dennis Royle)

      עד לערב המלחמה אימצה גולדה את המנטרה של דיין, שאם המצרים רק ינסו לעבור את תעלת סואץ, "אנחנו נדפוק אותם". היא סמכה על כל ההערכות שמצרים לא תחדש את הלחימה נגד ישראל והתמקדה בנושאים אחרים, ובהם מערכת הבחירות הקרבה. בדיעבד היכתה על חטא שלא היתה עקשנית יותר, שלא שאלה יותר שאלות, שלא התעקשה על גיוס מילואים נרחב, שהיה עשוי לשנות את ימיה הראשונים והטרגיים של המלחמה.

      גולדשטיין טוען כי ממכלול הנתונים שגולדה קיבלה משר הביטחון, הרמטכ"ל וראש אמ"ן, ספק אם יכלה לקבל החלטות שונות. "לצד ראש הממשלה עמדו האישים המנוסים ביותר שמערכת הביטחון יכלה להעמיד. תפקידם היה לתת הערכות - והם נכשלו. מה היא יכלה לעשות? לחשוב במקומם? התפקיד שלה היה לשאול שאלות, להקשות, לבקש הסברים, וחברי ועדת אגרנט קבעו נחרצות שהיא אכן עשתה זאת".

      אבל הרי עוד לפני ה"קונספציה" שמצרים לא תפתח במלחמה, היא הפגינה זלזול וסירבה לכל הבהוב של יוזמת שלום שיכלה למנוע את המלחמה.
      "גולדה לא יכלה לעשות שלום. היא היתה המייצגת הנאמנה ביותר של שיכרון הכוח הישראלי באותם ימים. לזכותה ייאמר שהיא מעולם לא השלתה אף אחד שהיא מאמינה לערבים ומאמינה בשלום. היה צריך כנראה את מלחמת יום הכיפורים כדי שייווצר שינוי דרמטי בדעת הקהל. בכל מקרה אני חושב שלמרות שעשתה טעויות, גולדה ניצחה.

      "הניצחון ביום כיפור הוא שלנו, באופן ברור וחד?משמעי. והתפיסה של אנשי המודיעין שמצרים לא תפתח במלחמה היתה רציונלית ונכונה. אני לא רוצה להמעיט בגודל הפאשלה - המודיעין לא הביא בחשבון את האפשרות שמצרים תצא למלחמה למרות הנחיתות שלה. אבל אותי מקומם שהפכו את הטעות המודיעינית לעיקר, ולא עשו את ההבדלה עם הניצחון הגדול של ישראל. האמת ההיסטורית היא הניצחון".

      איך היה התפקוד שלה בימי המלחמה?
      "מדהים. היא היתה שקטה, לא נתנה לשום דבר לחמוק מבין הידיים שלה, כל הזמן בעניינים, מקבלת החלטות, מאשרת צעדים, שומרת על ערנות גבוהה. בפורומים קטנים הכוח שלה היה הכי משמעותי. היא כינסה ישיבות רבות ואמרה לרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) ולדיין לדווח לשרים בדיוק מה המצב. כולם היו שותפים, והיא המחליטה. הפרוטוקולים של הדיונים מראים עד כמה היה ברור לכולם שיש מישהי למעלה ששולטת במצב. יש בעלת בית.

      "היא הופיעה בכל פורום והשרתה ביטחון מוחלט שאנחנו ננצח, והיא עשתה את זה בצורה משכנעת. אנשים הלכו אחריה. האיש הכי חזק והכי ביטחוניסט באותה תקופה, משה דיין, התגלה פתאום כשבר כלי מבחינה מנטלית, ושלוש פעמים הגיש את התפטרותו ונדחה. גולדה, לעומתו, נשארה חזקה כמו ברזל".

      ילדה אמריקנית

      ככל שגולדשטיין נבר בחומר, עלתה לנגד עיניו דמות של אישה שפיה וליבה שווים. ישירה, קשוחה, נמרצת ותקיפה, וגם רכה, סתגלנית ואמפתית. אישה צנועה, כובשת. אל מול התפיסות הרווחות לגביה, שהיתה שמרנית עד גיחוך, לא מבריקה, דוגמטית, גברית וגזענית, עולה אישה אחרת לגמרי: מטופחת, פמיניסטית, חכמה, כריזמתית ומלאת ביטחון עצמי. אישה שידעה להקסים ולסחוף את סובביה.

      "אני חושב שבן?גוריון היה הראשון שבאמת הבחין באיכויותיה כשמינה אותה לשרת חוץ במקום משה שרת", אומר גולדשטיין. "הוא בחר דווקא בה מבין כולם. שרת כותב ביומנים שלו שהיא לא יודעת לכתוב, ממעיט מאוד בערכה ומתייחס אליה כאל חסרת השכלה ומוגבלת מחשבה. אבל בן?גוריון לחלוטין לא הסכים איתו, וראה בגולדה אישיות משכמה ומעלה.
      "ב?17 במאי 1948, שלושה ימים אחרי הכרזת העצמאות, בן?גוריון אמר לגולדה: 'טוסי לאמריקה, אין לנו כסף להמשך הלחימה'. התקווה היתה שתגייס 5 מיליון דולר. היא חזרה עם 50 מיליון דולר בתוך מזוודות, בשטרות של דולר אחד וחמישה דולרים. ככה קנו נשק. זאת גולדה, אלה הכוח והמומחיות שלה. באה לאמריקה, מארגנת כנסים וסוחפת אחריה את כולם. בן?גוריון אמר אז: 'יאמרו שהיתה אישה יהודייה שהשיגה את הכסף שאיפשר את הקמת המדינה'".

      הכל היה ברור כבר מילדות. גולדה נולדה ברוסיה של שנת 1898 וגדלה בבית שהמחסור והמוות שררו בו. אביה, משה?יצחק, היה נגר לא יוצלח, שנכשל בעסקיו וטילטל את משפחתו בין דירות מעופשות ברבעים המוזנחים של קייב ופינסק. אמה, בלומה, ילדה שמונה ילדים, חמישה מהם מתו בגיל צעיר. בגלל השלומיאליות של האב נאלצה גם האם לצאת לעבוד. היא עבדה כעוזרת בית וכאופה, מכרה חפצי סדקית מדלת לדלת, ובמשך שנה היניקה תמורת תשלום תינוק של אישה זרה. כל זה בקושי מנע מהמשפחה להגיע לחרפת רעב.
      לגולדה נותרו מעט מאוד זיכרונות מאושרים משנות חייה הראשונות ברוסיה. תחושת המחסור היום?יומי עיצבה אותה לאדם המסתפק במועט ולא מחפש מותרות. הפוגרומים וגילויי האנטישמיות הפכו לזיכרונות, ששימשו בעתיד בסיס להצדקת אמונותיה הפוליטיות.

      שיינה, אחותה הגדולה, היתה מעורבת בפעילות של תא פוליטי ציוני?סוציאליסטי, שחבריו היו מתכנסים בחשאי במקומות מסתור ביערות פינסק ובבתי כנסת. גולדה השתתפה כילדה בכמה מההתכנסויות המהפכניות, ושם החלה להתעצב תפיסת עולמה. בניסיון להציל את משפחתו היגר האב לארה"ב, ולאחר שלוש שנים הצליח למצוא עבודה בחברה שהקימה מסילות ברזל בוויסקונסין. בנות המשפחה הצטרפו אליו, וגולדה הפכה במהירות לילדה אמריקנית. היא אימצה את האנגלית, נפטרה מהיידיש, היתה תלמידה מעולה ונמשכה להובלת מאבקים חברתיים.

      קן האהבים של גולדה

      בגיל 15 היא ברחה מהבית, לאחר שהוריה כפו עליה שידוך עם גבר שגילו כפול משלה והתנגדו שתלמד בתיכון. הם העדיפו שתלמד להיות מזכירה או כתבנית. גולדה נסעה לדנוור, לאחותה הגדולה, ושם הכירה את מוריס מאירסון, שחוכמתו וחוש ההומור שלו חיפו על כך שהיה "לא יפה תואר במיוחד", כפי שהודתה לימים בספרה האוטוביוגרפי "חיי". היא היתה בת 16 ומאירסון בן 21. ברומן שהתפתח בין השניים לבשה גולדה את המכנסיים, והוא קיבל בהשלמה את כל הכללים שקבעה אהובתו. היא היתה אנרגטית וחברותית. מוריס שקט ומופנם.

      לאחר נישואיהם הפכה לשליחה של "פועלי ציון", עסקנית פוליטית נמרצת ומוצלחת, ונהגה לנטוש את מוריס למשך שבועות ארוכים לטובת שליחויות ברחבי ארה"ב וקנדה. היא היתה מכורה לפעלתנות והרוויחה כסף יפה מעשייתה הפוליטית, בעוד מוריס העביר את זמנו בקריאה ובהאזנה למוסיקה קלאסית.

      בגיל 23 עלתה גולדה לארץ ישראל, ומוריס אחריה. החיים בקיבוץ ייצגו עבורה את האידיאל הציוני, ולכן התעקשה להצטרף לקבוצת מרחביה שבעמק יזרעאל. הצעירה האמריקנית, שחשבה שהכל "כל כך פרימיטיבי", הסתגלה במהירות לחיים שכללו השכמה בארבע לפנות בוקר, עבודה ברפת, בלול ובנטיעת עצים והתמודדות יום?יומית עם יתושי אנופלס מפיצי מלריה. "התעקשתי לעשות כל עבודה שעשו הבחורים", סיפרה לימים. ועם זאת דאגה תמיד להישאר מטופחת, בניגוד מוחלט ליתר בנות הקבוצה, שחשבו שלהיות חלוצה פירושו להזניח את הנשיות.

      בד בבד נבחרה גולדה לחברת מועצת ההסתדרות, עם הבולטים שבמנהיגי תנועת הפועלים, דוגמת בן?גוריון וברל כצנלסון. שם גילו אותה, והיא הפכה לאשת ציבור מוכרת ומוערכת, מלאה אושר ותחושת מימוש עצמי.
      ומוריס? הוא חש שנגזלה ממנו פרטיותו, ושחיי הקיבוץ היו נטולי תרבות. הוא התקשה לחיות בחדרון שבו התגוררו והפך אומלל ומריר. גולדה נאלצה לעקור איתו ממרחביה לטובת העיר תל אביב. לאחר מכן עברו לירושלים, שם נולדו שני ילדיה, מנחם ושרה, בפער של שנתיים זה מזה. היא היתה מאושרת מהילדים, אבל מיואשת מהבידוד החברתי ומהכורח להישאר בבית. לימים סיפרה כי שנותיה בירושלים באמצע שנות ה?20 היו "המרות שידעתי מעודי".

      מצבה הכלכלי של המשפחה היה גרוע, וגידול התינוקות מנע ממנה להתמסר לפעילות ציבורית. היא הרגישה אסירה, ושילמה את המחיר כדי להגן על נישואיה ועל ילדיה.
      דוד רמז, האדם השני בכוחו בהסתדרות לאחר בן?גוריון, היה זה שהשליך לעברה חבל הצלה, כשהציע לה לשמש מזכירת מועצת הפועלות. בנה מנחם היה בן 3, בתה שרה בת שנה. הנישואים למוריס כבר הוכתרו ככישלון, וגולדה הלכה אחרי ליבה ושבה להסתדרות. לא היתה זאת הפעם היחידה שרמז תפר לה ג'וב. היא הכירה אותו עוד קודם במסגרת ההסתדרות, ורמז הנשוי פרש עליה את חסותו, הפך לידיד קרוב וגם למאהב, במערכת יחסים מורכבת וסוערת שנמשכה שני עשורים.

      "אין ספק שרמז סייע לה וטיפח אותה בתחילת הדרך הפוליטית", אומר גולדשטיין, "אבל לומר שהיא התקדמה דרך המיטה זה לזלזל בגולדה. רמז הבין עד כמה היא חכמה וחזקה, ולכן קידם אותה. היו לו ארבע אהובות, ורק גולדה הפכה להיות מה שהפכה. הוא דאג לה לתפקידים כי העריץ את התכונות שלה, לא כי היה מאוהב בה. גם ללא הרומן עם רמז היא היתה מצליחה להתקדם".

      היחסים עם רמז נוהלו הרחק מעיני הציבור והיו מלאי תשוקה, קנאה, וגם חברות. הוא השתמש בדירה שהיתה שייכת להסתדרות והפך אותה בסתר לקן האהבים שלו ושל גולדה.
      ממוריס מעולם לא התגרשה: הוא לא הסכים לתת לה גט עד יום מותו. את ילדיה מסרה, מלאת ייסורי מצפון, לידי מטפלת, והקדישה את כל מרצה לעבודה, נעדרת מהבית חודשים שלמים, לפעמים כמעט שנה, לטובת שליחויות בחו"ל.
      הניתוק מהילדים ייסר אותה, אבל גולדה לא יכלה אחרת. "לא הייתי פטורה מההרגשה שבאיזשהו אופן אני פוגעת בהם", כתבה בזיכרונותיה. "יש גם אישה מסוג זה שאינה יכולה להישאר בבית, שעל אף המקום שילדיה ומשפחתה תופסים בחייה, טבעה וישותה דורשים משהו יותר. היא אינה יכולה לנתק את עצמה מחיי חברה רחבים יותר. היא אינה יכולה להניח לילדיה לצמצם את אופקיה. ואישה כזאת לא תמצא לה מנוח"

      מכורה לפעילות הפוליטית

      למרות שגולדה ויתרה במידה רבה על חיי משפחה, היא לא ויתרה על רומנטיקה ועל אינטימיות. היא היתה מוקפת במחזרים: הבולט שבהם, על פי גולדשטיין, היה זלמן שז"ר, שניהל איתה מערכת יחסים אינטימית לאורך שנים, אף שהיה נשוי לרחל כצנלסון, ממנהיגות היישוב, ועל פי השמועות ניהל גם רומן סוער עם המשוררת רחל. גולדה ניהלה בו בזמן רומנים עם שז"ר ועם דוד רמז - לעיתים נוטה לכיוונו של שז"ר, ובזמנים אחרים מעדיפה את רמז.

      והיו לה עוד קשרים רומנטיים רבים. ביישוב היהודי נפוצו שמועות על רומנים עם זלמן ארן, לימים מזכ"ל מפא"י ובהמשך חבר כנסת ושר מטעמה; ועם יעקב חזן, מנהיג השומר הצעיר. אבל למחזריה היא הקדישה זמן מועט מאוד משעותיה. הימים, הלילות, השבתות והחגים הוקדשו לשירות המפלגה וההסתדרות, מוסדותיהן וצורכיהן. "היא היתה מכורה", כותב גולדשטיין בספרו, "אובססיבית לפעילות הפוליטית שמילאה את כל ישותה".

      מאוחר יותר ניהלה גולדה מערכת יחסים עם הנרי מונטור הקנדי, גבר נאה ומרשים, ששימש מנכ"ל המגבית הארץ?ישראלית המאוחדת והיה צעיר ממנה בשבע שנים. על פי רכילויות, היה לה קשר מסוים גם עם ברל כצנלסון, ובזמנו דובר אפילו על בן?גוריון.

      "היתה בה הערצה עצומה לבן?גוריון", מציין גולדשטיין. "הוא היה עבורה האדם הנערץ עלי אדמות, גם כשהסתכסכה איתו בזמן כהונתו של אשכול. אני קורא את המכתבים שבן?גוריון כתב לה ומוצא בהם הרבה רגש והרבה אהבה. הוא לא קרא לה 'אהובתי', כמו שקרא לאחרות, אבל ברור היה שהוא אוהב אותה מאוד".

      למשל במכתב ניחומים ששלח לה לאחר מות אמה, עטף בן?גוריון את גולדה במילים מהלב: "א?ם היא הדבר האינטימי ביותר, יחידה ואין שנייה", כתב ראש הממשלה לשרת העבודה שלו. "איני יודע אם יש לאדם משהו יותר יקר מאם. אני נתייתמתי מאמי בהיותי בן 10, ועד היום אני מרגיש יתמות זו. ואין א?ם צעירה או באה בימים. יש אם, וכשהיא מסתלקת נחשך חלק גדול מהעולם, העולם של היחיד. מה שאין כמוהו לאהבה, לנאמנות, לקירבה אינטימית ביותר - נעקר באכזריות מהנפש, מהלב, ונשמט לנצח אוצר יקר שאין לו תחליף ואין לו שילומין. זה גורל החיים".

      בין גולדה לבן?גוריון נוצר מתח כשאשכול כיהן כראש הממשלה. בן?גוריון יצא נגד אשכול, ואילו גולדה עמדה לצידו בנאמנות וחיזקה את רוחו. מ?1965 ועד יום מותה, ב?8 בדצמבר 1978, היא לא באמת סלחה לבן?גוריון, אבל המשיכה להעריץ אותו.
      כראש ממשלה נהגה גולדה להתרועע עם המיליונר היהודי?אמריקני לואיס (לו) בויאר. השמועות גרסו שרומן התלהט בין השניים, וגולדה לא טרחה להכחישן. היא אף ערכה לכבודו של בויאר מסיבת יום הולדת, שבה נכחו מקורביה ובני משפחתה.

      על פי ספרו של הסופר הצרפתי היהודי סלים נסיב, "המאהב הפלשתיני", היתה לגולדה מערכת יחסים רומנטית גם עם אלברט פרעון - בנקאי ואריסטוקרט לבנוני נוצרי שהתגורר בחיפה. לנוכח חוסר אמונה המוחלט בערבים, רומן כזה מעיד שהתשוקה גברה על האידאולוגיה, מה שאינו תואם את אופיה העיקש של גולדה. נסיב טען בעבר שמרבית הרומן הוא פרי דמיונו אבל התבסס על גרעין מוצק של אמת, שאותו קשה לאשש היום.

      שלוש מכוניות תופת

      "גולדה נחשבת בעיני רבים לאישה מכוערת", אומר גולדשטיין. "אז כדי לגבור על החיסרון ביופי ועדיין להקסים את כל סובביה היא היתה צריכה להיות עם נשמה וכריזמה חזקה, הרבה יותר מאשר אישה יפה. אז הנה באה אישה מכוערת, עם ארסנל של 300 מילים, ומקסימה את כולם. העובדה שדמויות כמו דוד רמז וזלמן שז"ר, אנשים שהאינטלקט היה הדבר הכי חשוב עבורם, היו כרוכים אחריה, מסבירה את עוצמתה. הם ידעו להעריך את החוכמה שלה.

      "בעיניי היא כן היתה יפה. במהלך העבודה על הביוגרפיה ניגשתי יום אחד לאורה אשתי, הראיתי לה תמונות של גולדה בצעירותה, ואמרתי 'תראי כמה שהיא יפה'. אשתי נפלה מהכיסא, עד היום היא צוחקת עלי. אולי אין לי טעם, אבל כמוני, גם גדולי ישראל נשבו בקסמה.

      "היא כונתה 'הגבר של הממשלה' ואולי היה לה נוח שחושבים שהיא גברית, אבל היא לא היתה כזאת. בישיבות הרות הגורל שהיתה מקיימת במטבח הקטן בביתה (זה גם מקור השם 'המטבח' כפורום קבלת החלטות, שהפך מאוחר יותר ל'מטבחון'; נ"ל) היא היתה מאכילה את הנוכחים בגפילטע פיש מעשה ידיה, בבלינצ'ס ובמרק עוף". את המתכון למרק - "מרק גולדה" - ניתן למצוא עד היום באתרי מתכונים אמריקניים.
      ובכל זאת, הזיכרון הקולקטיבי ממנה לא ממש חיובי.
      "אני יכול להסביר את הדברים רק מפרספקטיבה היסטורית. כשרת העבודה, כשרת החוץ, כמזכירת מפלגת העבודה וכראש הממשלה, הציבור אהב והעריך אותה. היא היתה שרת עבודה מצוינת.

      "המציאות אז היתה בלתי אפשרית: קלטו 30 אלף עולים בכל חודש, על אדמה חרוכה, בלי כסף ובלי אוכל. במסגרת המגבלות הקשות, היא הצליחה. היא גם קידמה מערכת של חוקים סוציאליים, ובמרכזם חוק הביטוח הלאומי".

      גולדה היתה כנראה מענה מושלם לתזוזה של דעת הקהל ימינה לאחר מלחמת ששת הימים. היא התמידה בהתנגדותה לסגת מהשטחים שנכבשו וטענה שאסור לישראל לשוב לגבולותיה הקודמים ולהיחשף לסכנות קיומיות. היא ציוותה על שריה לא להשתמש במילה "לסגת", ואל הצעות השלום האמריקניות לא התייחסה, כיוון שהיו בעיניה "חזרה לגיאוגרפיה של 1967 ולדמוגרפיה של 1947". זה לא שהיתה מחסידי ארץ ישראל השלמה או שראתה בשטחים קדושה כלשהי; היא פשוט לא קיבלה את הרעיון שהחזרת השטחים תביא שלום. המוטו המדיני שלה, עד יום מותה, היה כי עמי ערב רוצים בהשמדת ישראל, ולכן שליטיהם לעולם לא ירצו בשלום.

      בתוך זמן קצר מרגע שנבחרה לראשות הממשלה, ב?1969, זכתה גולדה לפופולריות רבה. משאלי דעת קהל הצביעו על יותר מ?60 אחוזי תמיכה בה. ככל שהציבור למד יותר על נוקשותה המדינית, כך אהבו אותה יותר. גולדשטיין מצא שבמשך ארבע שנים וחצי הביעו יותר מ?50 אחוז מהציבור שביעות רצון מיכולותיה של גולדה כמעט בכל פרמטר, ובתקופות שונות היא זכתה ל?70 ואף 90 אחוזי תמיכה. בניגוד לאשכול לפניה ולרבין ובגין אחריה, היא לא סבלה מסינדרום אמצע הקדנציה - ירידה בתמיכה הציבורית בחלוף מחצית משנות הכהונה, תופעה שמתרחשת כמעט בכל משטר דמוקרטי.

      בו בזמן, היא זכתה לפופולריות גבוהה בארה"ב. למשל במשאל דעת קהל שערך ה"ניו יורק טיימס" היא נבחרה לאישה הנערצת ביותר על האמריקנים לשנת 1973, שנת המלחמה.
      באופן פרדוקסלי, ביטוי נוסף לפופולריות הזאת היה תוכניות של ארגוני טרור לחסל אותה. אחת מהן כמעט התממשה בזמן ביקור של גולדה בוושינגטון, במארס 1973. מחבל של ארגון "ספטמבר השחור" הציב שלוש מכוניות תופת במסלול של השיירה שלה ותיכנן לפוצץ אותן.

      הסכם השלום עם מצרים, שחתם מנחם בגין בקמפ דיוויד, היה מבחינת רבים ההוכחה לכישלונה ולאשמתה של גולדה. לדידם, היה בכוחה למנוע מראש את המלחמה הארורה באמצעות שלום. אבל גולדה נותרה בשלה. בראיון עיתונאי אמרה על שיחות השלום: "כולנו חולמים על זה - אבל זה רציני? זה אפשרי? יש שר או אזרח עם אינטליגנציה נורמלית שמאמין בזה? זה דבר לא רציני".

      לאחר שנחתמו ההסכמים היא השתדלה לא לקלקל את השמחה, אבל המשיכה להאמין שהערבים לא מוכנים לשלום, ושישראל אינה יכולה לחיות בגבולות שקדמו למלחמת ששת הימים.

      "ייתכן שזיכרון המלחמה והביקורת שלאחריה טישטשו את הדברים, אבל גולדה מאיר היתה ראש הממשלה הפופולרי ביותר בתולדות המדינה", מסכם פרופ' גולדשטיין. "בן?גוריון היה אולי פופולרי ממנה, אבל רק בתקופות מסוימות. מעציב אותי, כהיסטוריון, שהיא נתפסת כאחת מראשי הממשלה הגרועים בתולדות המדינה. זה לא הוגן כלפיה".