"לקחת פעם קלונקס?" שואל אותי אדם בזמן שהוא מדליק עוד סיגריה בשרשרת. "מה זה?" אני שואל. "סוג של כדור הרגעה. לקחת פעם?" אני מניד בראשי לשלילה. "אני כן, ואני יכול להגיד לך שהאפקט של להניח תפילין עבורי הוא כמו האפקט הזה של עשר השניות אחרי שלוקחים קלונקס. פתאום יש מין אוויר לנשימה. פתאום זה... זה... זה...".
הוא עוצר את רצף המילים שהוא יורה בקלות לחלל האוויר, מניח יד על בית החזה, נושם נשימה ארוכה ואז פולט נשיפה מלווה באנחה "אההההה". הוא חוזר על הצליל הזה שוב ושוב, תוך עצימת עיניים. "אההההה... זה בדיוק האפקט שעושה לי להניח תפילין. בהתחלה התחושה הנעימה הזאת נמשכה ככה במשך עשר שניות, אחר כך 20 שניות, ובכל פעם פרק הזמן הזה הלך וגדל. יש משהו בהנחת תפילין שעושה לי דיגי?דיגי בנשמה, ואני אפילו לא יכול להסביר למה ואיך.
"זה כמו שמישהו יעשה לך דיגי?דיגי בגב ותרגיש נעים בכל הגוף. אפשר להיכנס להסברים פיזיולוגיים שיסבירו את המשמעות של הדגדוג שעולה למוח ומשחרר חומרים שעושים טוב לגוף ולנפש, אבל אני מוותר על זה. אני לא יודע איך זה קורה לי ולמה, אבל להניח תפילין פשוט עושה לי טוב על הנשמה".
"יהודי עם תפילין בבית"
זה קרה לפני כשנתיים, בגיל 51, כשאדם נפרד באופן סופי מהבנדנה האדומה שהיתה כרוכה סביב מפרק ידו בימים שבהם היה הדבר המוסיקלי הכי לוהט בסצנה המקומית, אי אז בשלהי שנות ה?80. את מקומה תפסו, באופן מפתיע אפילו עבורו, רצועות העור השחורות של התפילין ובית הקופסה עם הקלף המבורך.
"רק בשביל שתבין כמה הדת היתה זרה לי בבית אני אספר לך שביום הכיפורים היינו אוכלים ארוחת מפסקת, אבל גם את שאר הארוחות", הוא מחייך חיוך סמוק, "אבל אמא שלי תמיד הקפידה שזה ייעשה בדממה מוחלטת. שלא ישמעו אפילו צלחת אחת זזה מהבית שלנו. כיבדנו את האנשים מסביבנו, ובזה זה נגמר".
אז איך מצאת את עצמך, באמצע החיים, מתחיל להניח תפילין?
"יום בהיר אחד התקשר אלי השחקן גולן אזולאי ("טירונות", "השיר שלנו"; י"א), שיש לו תוכנית רדיו בתחנת 'גלי ישראל', ובמסגרתה הוא מצלצל לאמנים לברך אותם ביום ההולדת העברי שלהם. עליתי לשיחה, והוא שאל אותי: 'אחי, יש לך תפילין בבית?' צחקתי ועניתי שלא. הוא זעק: 'איך יכול להיות שליהודי לא יהיו בבית תפילין?' אחרי ארבע שעות היו לי בבית תפילין".
רצת לקנות? "לא, הוא שלח לי, עם מישהו שילמד אותי איך להניח אותן. בתוך ארבע שעות".
ואיך הגבת לזה? "בהתחלה בשעשוע קל. צילמתי את המדריך בווידיאו, כדי שאדע איך עושים את זה, הנחתי את התפילין בצד והסתכלתי עליהן במשך כמה ימים. בוקר אחד קמתי, הסתכלתי עליהן ואמרתי לעצמי: 'זה לא סתם פה. בוא תניח אותן. מה יקרה? מה יכול להיות רע? מקסימום ביזבזת עשר דקות מהחיים שלך'. היה ברור לי שהנחת תפילין לא תפתח לי ערוץ תקשורת עם מי שנמצא שם למעלה, אבל חשבתי שזה יכול להיות נחמד. אז שמתי את התפילין עלי, והפעם הראשונה היתה מצ'וקמקת להחריד. קשרתי את הרצועות חזק מדי וזה כאב לי, ובכלל לבשתי תחתוני בוקסר והתחלתי לשאול את עצמי: 'רגע, מותר עם בוקסר או שאני צריך להתלבש?".
"אחרי שסיימתי להניח את התפילין, הורדתי אותן והתחלתי לגלגל את הרצועות במהירות, כמו שאני אוכל ושותה מהר, וזה פשוט לא הסתדר לי ונראה כמו גוש חבלים מכוער. אז פרמתי את זה, ושוב גילגלתי, והפעם לאט לאט. ופתאום, בשתי הדקות האלה שהקדשתי לגלגול האיטי, המוח שלי התנקה והציף אותי מין אושר, והתחלתי לעשות חשבון נפש".
"בכל יום שהנחתי תפילין, פרק הזמן הזה הלך וגדל, ומצאתי את עצמי מקדיש זמן לחשבון נפש לא רק שנייה לפני שאני מנקר מעייפות, אלא גם במהלך היום. פחות עשר דקות של גלישה באינטרנט כנגד זמן איכות עם עצמי. מאז אני עושה את זה כבר כמעט שנתיים, ולא כי אני חושב שההוא למעלה יקשיב יותר, אלא כי זה עושה לי טוב עם עצמי ועם המחשבות שלי. זה מסדר לי את הראש על החיים שלי והבחירות שלי".
ראיתי את הנשמה שלי מבחוץ
לפני שתצמידו לו את התואר "חוזר בתשובה", אדם מבקש לחדד. "הייתי בצד הזה של המתרס וניסיתי להיות בצד השני של המתרס, וגיליתי ששום קיצוניות לא עושה לי טוב. אני פשוט נהנה מהמיזוג של הדברים". הוא אפילו לא החליט אם יצום היום ומחר צום מלא, או יעשה לעצמו הנחה בצורת סיגריות ובקבוק מים. פה ושם משתרבב לו למשפט איזה "בעזרת השם" או "ברוך השם", אבל שוב ושוב הוא מבקש להדגיש: זה מסע רוחני, לאו דווקא דתי.
הרבה אנשים שמגלים את הדת עושים זאת בתקופות של שפל נפשי.
"נכון שרוב החוזרים בתשובה הם אנשים שלא היה להם מדהים בחיים, וסבלו מאיזה כשל רוחני. במקרה שלי אני יכול לחבר את זה לשני אירועים משמעותיים, שקרו לי באותה תקופה. הראשון הוא הפרידה ממי שהיה בן זוגי במשך שמונה שנים, והשני היה היציאה לאור של הסרט התיעודי 'חיים ואדם', שעשתה הבמאית מירי פרלמן ושהציג את כל מה שעבר עלי בחיים, על הבמה ובעיקר מאחורי הקלעים".
"התוצאה של הדבר הזה שצולם במשך חמש שנים היתה הדבר העיקרי שהפך אותי לגמרי. זה היה כאילו יצאתי מתוך עצמי, דחפתי שתי ידיים לתוכי וראיתי את הנשמה שלי מבחוץ. הסרט עשה לי המון תיקונים עם עצמי, עם אמי ז"ל שסבלה ממאניה דפרסיה ובגלל זה גם אני סבלתי, עם הזהות המינית שלי, עם הבחירות המקצועיות שלי, המוצלחות יותר והמוצלחות פחות, ובכלל עם החיים שלי. זה הביא אותי למקום מאוד שקט עם עצמי".
למרות שבסרט מתועדים גם לא מעט רגעים לא מחמיאים, ובהם תקופת עבודתך כמנהל בידור באוניית נוסעים שנאלץ להתמודד עם נוסעים לא מרוצים.
"נכון, אבל זאת בדיוק היתה העוצמה של הסרט עבורי. לראות פתאום את כל תחנות החיים שלי, מפיסגה כזאת לאחרת או מפיסגה לשפל, ולהבין שיש מי שמנווט ויש מי שגורם לדברים לקרות. שוב, זה יותר בקטע רוחני ופחות בקטע דתי. אני לא באמת יודע אם יש אלוהים שמארגן את הדברים, אבל ברור לי עכשיו שהחיים שלנו עמוסים בשיעורים שאנחנו עוברים".
שאלת ה"למה?"
כשאדם נכנס לפני כשנה לבית "האח הגדול", שהוסב ל"היכל התהילה" וריכז בבית אחד אסופת זמרים מוכשרים שירדו ממסילת ההצלחה, הוא הביא איתו את ערכת התפילין. בסופו של דבר, כשראה איך האחרים בבית מנפנפים בטלית על מנת לגרוף אמפתיה ומסרונים, החליט להשאיר את התפילין ספונות בארון ולא לדבר על זה בקול רם. רק בתקופה האחרונה הוא מתחיל להרגיש נוח, גם כלפי חוץ, עם התהליך הרוחני?נפשי שעובר עליו. לפני כשבועיים אף שיחרר סינגל חדש, ובו גירסה משלו לשיר "ונתנה תוקף" שהלחין יאיר רוזנבלום למילות פיוט עתיק ליום הכיפורים. בקליפ של השיר, שמסתובב כבר באינטרנט, הוא מופיע וכיפה לראשו.
"הרעיון להקליט את השיר נולד לפני כשנתיים, כשמירי פרלמן, שהיא כמו נשמה תאומה שלי, הביאה לי את הטקסט לעיון וסיפרה לי שכשיאיר הלחין את המילים הוא חשב עלי כמבצע, ואמר לה שהיה רוצה לשמוע אותי שר את השיר הזה. איכשהו הדבר התגלגל ונשכח עם מותו של יאיר. לאחרונה מירי שלפה איזו הקלטה ישנה שהוקלטה לפני מותו, ושומעים בה את יאיר שר בקול חלוש את הטקסט הנפלא הזה, שנוגע בי במקומות הכי עמוקים".
"אני מכיר את הטקסט הזה מכל כך הרבה ביצועים קודמים, כולל של הגבעטרון, אבל פתאום הטקסט הרג אותי. הוצאתי אותו מהאינטרנט וקראתי אותו באיטיות 20 פעמים ברציפות. 'אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו, משול כחרס הנשבר... כמה יעברון וכמה יבראון, מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו'. יש בטקסט הזה הרבה מאוד שאלות פילוסופיות, שאני מוצא את עצמי מתעסק בהן בשנים האחרונות. למשל כשאני פותח עיתון ושומע על טרגדיה נוראית שפוקדת משפחה, ושואל 'למה זה מגיע להם?'
"שאלת ה'למה' מאוד מעסיקה אותי, אני תמיד תוהה מה נכתב מלמעלה, מה גורל, מה מקריות, והאם בעצם הכל נקבע. הטקסט הזה, באופן מפליא, אומר מילה במילה את המחשבות שלי בתקופה הזאת". זה לא מקרי שרצף השאלות הפילוסופיות על מהות החיים, העליות והמורדות, תופסות את אדם, שהספיק בכמעט 53 שנים לחיות כמה גלגולי חיים. סיפורו של הילד החיפאי היפה, שחלם להיות שחקן, פיזז מאחורי יזהר כהן באירוויזיון ב?1985 עם "עולה עולה" והתגלה בן לילה על ידי שלמה צח, כבר סופר. צח ויזהר אשדות הפכו את אדם לדבר הכי לוהט בסצנה המוסיקלית של שנות ה?80; שני אלבומים מצליחים, שורת להיטים ומראה נוטף סקס?אפיל פתחו בפניו את כל הדלתות.
הוא השתתף בסידרת הטלוויזיה "פלאי קלעים", שמשודרת עד היום בשידורים חוזרים בערוץ הראשון, הופיע בשלל מחזות זמר והפך לתעשייה שגילגלה הרבה מאוד כספים, בימים שתעשיית המוסיקה הישראלית עוד היתה נאיבית. ואז הגיע האלבום השלישי, בהפקתו של מתי כספי, שקיבל כתף קרה מבני הנוער: הם רצו להמשיך ולקבל מהאליל שלהם את מה שהתרגלו לקבל. התקשורת, כדרכה, מיהרה לסמן את הנפילה, וכדור השלג התחיל להתגלגל באותה מהירות עצומה שבה התרחשו הדברים הטובים.
בעולם של רייטינג
לא הרבה שנים אחרי שבקע מביצת הזהב, הדברים כבר נראו אחרת לאדם. הוא מצא את עצמו נפלט מהפיסגה לטובת ניהול מיזמי בידור ובהם מסעדות עם מלצרים מזמרים, הצגות ילדים, לימוד שירה, ובסופו של דבר, מנהל בידור באוניית שעשועים שמוציאה תיירים ישראלים לסיבוב בים התיכון. לא תמצאו אצלו מרמור, אלא בעיקר בגרות, תובנות והמון השלמה.
עברו שנים מאז שעמדת על במה כאליל נוער, והקול שלך עדיין נשמר. איך זה שאתה לא מצליח לייצר להיט חדש?
"כי הדברים השתנו. הרדיו השתנה. הכל נהיה יותר מסחרי ורייטינגי, ואם אתה לא מביא את השיר הנכון שיביא לרדיו האזנה, חשיפה, פרסום וכסף, אז אין לך מקום".
עובדה שיש כאלה שמצאו את הנוסחה ומושמעים ברדיו. אתי אנקרי, בת מחזור שלך, הוציאה עכשיו שיר שמושמע כל הזמן.
"גם ליהודית רביץ יש שיר מקסים ברדיו, של פעם כזה. בסוף יחזרו לסגנון של פעם. זה כמו עם בגדים ואופנה".
אתה עובד בלקדם את המוסיקה שלך?
"תגדיר 'עובד'".
מתקשר ליהודית רביץ ואומר לה: "תפיקי לי אלבום". או מתקשר לארקדי דוכין או עידן רייכל ומבקש מהם לחנים או טקסטים. אני מניח שאתה יכול להתקשר לכל יוצר בישראל, לבקש סיוע וגם לקבל אותו.
"גם אני מניח. לא יודע. לא עושה את זה. אבל זה לא מדויק שאני לא עובד או מקליט חומרים כל הזמן. עד היום הוצאתי בסך הכל שבעה דיסקים. זה שחלקם, שהיו נפלאים בעיניי, זכו להתעלמות - זה כבר סיפור אחר".
מתי היה השיר האחרון שלך שהושמע כל הזמן ברדיו?
"די מזמן", הוא משיב בכנות, אבל מייד ממהר לשלוף את האייפון ולהציג בפניי דוח השמעות יומיות מהשבוע האחרון, שהוא מקבל באמצעות תוכנה מיוחדת המיועדת למוסיקאים. "תראה: ערוץ 10, ערוץ 1, ערוץ 2, רשת ג', ערוץ 2, רדיו קול רגע, רדיוס. אין יום שלא משמיעים ברדיו את אחד מהשירים הישנים שלי".
זה מאוד מרשים. באמת. אבל כמו שאמרת, אלה השירים הישנים שלך.
"תבין, להוציא שיר החוצה זה עניין של לפחות 20 אלף שקלים, שאתה משלם לנגנים, אולפן, מפיק, קליפ, וכו'. אם אין לך ביד את הדבר הנכון, אין טעם לעשות את זה. עכשיו, למשל, התחברתי עם עופר בשן, שלדעתי הוא יוצר שכותב כמו פעם, במובן הטוב של המילה. הוא הגיע להצגת היחיד שלי ואמר לי: 'יש לי בבית על הפסנתר את הלהיט הבא שלך'. התחלנו לעבוד יחד בתקווה להוציא משהו.
"דברים השתנו. זה לא כמו פעם, כששלמה צח היה יושב במשרד, קורא עיתון, מזהה את הלך הרוח החברתי ואומר למזכירה שלו, 'תביאי לפה את אהוד מנור שיכתוב לי שיר על זה שבשנה הבאה יהיה יותר טוב ואת נורית הירש שתלחין', ומולידים בתוך שעתיים את 'בשנה הבאה'. דברים השתנו. המזל הוא שאני לא רק זמר אלא גם שחקן, ובכלל, יש לי בראש כל מיני רעיונות ואני פתוח לחיבורים.
"לא מזמן פנה אלי הרכב דאנס שעובד הרבה בחו"ל, עם הצעה להקליט יחד משהו. נפגשנו, ניסינו לעבוד, ולא הגענו למקום שהייתי מרוצה ממנו. העדפתי להגיד 'תודה ולהתראות', אבל מישהו אחר היה מתפשר וזורם עם זה רק בשביל לעשות. אני לא בנוי ככה".
מצד שני, צריך לשלם במכולת.
"נכון, וזה המקום להודות למנהל הבנק שלי, שמגלה לא פעם גמישות".
ממה אתה מתפרנס בשוטף?
"אני עושה כבר שנים הצגות ילדים, אני מלמד שירה בשיטה שפיתחתי ומעודדת למצוא את האישיות של הזמר, וכשאין עבודה, רוחב ליבו של מנהל הבנק שלי מסייע. אני גם מרשה לעצמי להגיד שזה תלוי לגמרי בבורא עולם. פרנסתנו לא תלויה בנו. זה נכתב בימים אלה וייחתם ביום רביעי. מה שארוויח עד יום הכיפורים הבא כבר כתוב וחתום".
אפשר גם לסייע לזה, לא?
"אמת, ועכשיו אני דווקא לפני תקופה מאוד עמוסה, שבה אני גם מרצה בפני בני נוער בעקבות הסרט 'חיים ואדם' ומדבר על המשמעות של להיות מפורסם. יש לי הצגת יחיד שמבוססת על חיי ועל הסרט וכוללת שירים, ואני מופיע איתה בקפה?תיאטרון של 'הקאמרי'. התחלתי גם לעשות מסיבות עבריות במועדונים כמו ה'גנקי', שבהן אני שר שירים שנכתבו מתקופת קום המדינה ועד היום.
"אתה מדבר איתי על להוציא שיר לרדיו, אבל אתה צריך להבין שזה באמת כבר לא כמו פעם. כמה זמן מחזיק היום להיט? חודש? חודשיים? שלושה במקרה הטוב? זה מחזיר למודעות לכמה דקות, וזהו. אי אפשר לחיות מזה. אפילו התוכנית 'היכל התהילה', שמשולה מבחינת החשיפה להוצאה של שלושה דיסקים, לא סיפקה שום תוצאה לאחר שהתוכנית הסתיימה. אנחנו בעידן לגמרי אחר. אני מבין את זה ומכבד את זה. אני גם לא הנער היפה שהייתי בגיל 25".
איך באמת אתה מתמודד עם ההתבגרות?
"עם הגיל שלי אני מסתדר מעולה ונהנה ממנו. הלוואי שהיתה לי לפני 30 שנים הנפש שיש לי היום. עם העניין הפיזי אני מסתדר הרבה פחות", הוא אומר ומעביר סיבוב על הכרס שמתחת לחולצת הטי שלו. "אני משמין במהירות הרבה יותר גדולה ולא מצליח להוריד את המשקל כמו פעם. יש עלי עשרה קילוגרמים עודפים. אני גם עצלן מכדי להתחיל ללכת לחדר כושר ולהתאמן. האמת, זה מבאס. אני מנסה לעבוד על עצמי גם בעניין הפיזי, כי ברור לי שהתפקיד של הגוף הוא להיות מקדש הנשמה. למרות שבינינו, גוף יפה עם נשמה מכוערת זה סידור הרבה יותר מפוקפק".
בדרך אל התכלית והאושר
אדם מודל 2012 מחפש את השקט הנפשי. אחרי שנים של עליות ומורדות, מיצוי של חיי הלילה התל?אביביים ומגורים במגדלי פאר נטש לפני כשנתיים את תל אביב ועבר לגור בשכונת נווה שאנן בחיפה.
"רוויתי את תל אביב בכל מובן אפשרי. בלילות, במועדונים, במסיבות, בסקס. מתוך המקום של חשבונות הנפש שלי החלטתי שאני רוצה שקט. בחצי השנה האחרונה בתל אביב מצאתי את עצמי יושב בבית ולא יוצא ממנו למעט פגישות ועבודה. אחרי שאמי נפטרה ואחרי שהבנתי כמה החמצתי, החלטתי שאני רוצה להיות קרוב לאבא שלי, שהוא בן 82 ואני מאחל לו עוד הרבה ימים ארוכים. יש לי גם אחות אחת ואחיינית שהתגייסה לאחרונה, וגם הן גרות בחיפה. ברגע שפתחו את מנהרות הכרמל והנסיעה לתל אביב ובחזרה הפכה מהירה יותר, הרגשתי שזה דבר שאני יכול לעשות".
היציאה המאוחרת שלך מהארון, לפני חמש שנים, השפיעה על השלמות העצמית שלך?
"היציאה שלי מהארון היתה בסך הכל אקט תקשורתי. מי שהכיר אותי כל השנים ידע עלי הכל, ובקהילה הרימו הרבה גבות בקשר ליציאה התקשורתית, כי תמיד ראו אותי במסיבות עם בני הזוג שלי. מעולם לא הכחשתי, אלא פשוט התעלמתי משאלות חודרניות. ההורים שלי, לדוגמה, ידעו עלי הכל כל השנים. אבא שלי היה מציע את המיטה לי ולבני זוגי כשהיינו מגיעים לישון בסופי שבוע".
אז למה חיכית עם הפומביות כל כך הרבה שנים?
"כי יש אלמנט נוסף שאנשים לא תמיד מבינים, וזה הרצון להקל על המשפחה, שצריכה להתמודד עם זה בחוץ. אבא שלי היה מנהל מפעל עם 1,000 עובדים, ואחותי היתה מחנכת של תלמידים בגיל של המעריצים שלי. לא רציתי להקשות עליהם עם מבטים ועם שאלות. זה שאני חי את חיי באופן שבו אני חי אותם, זה היה לגמרי עניין שלי. עם הזמן והשנים, זה הפך ליותר קל לכולם".
היום אתה בזוגיות?
"למצוא זוגיות טובה זה כמו למצוא שיר טוב. אני לא 'עובד' בלמצוא בן זוג, אולי כי אני לא באמת רוצה את זה כרגע. אולי טוב לי ככה עם הלבד שלי, אחרי כל כך הרבה שנים של זוגיות. אני גם נמצא בגיל שבו יש לי תכתיבים מאוד ברורים מה אני מחפש בזוגיות, והיא חייבת להיות אולטימטיבית. אולי אין לי כוח לחפש את האולטימטיבי כרגע. מצד שני, שמתי לי מטרה לשנה הקרובה: להביא לעולם ילד".
במודל של הורות משותפת, או באמצעות פונדקאות?
"אני עדיין לא יודע באיזה סידור, אבל אני יודע שזה מה שאני רוצה שיקרה לי השנה. אם יש משהו שאני יכול לצעוק ממרום גילי לצעירים, זה תעשו ילדים. אל תחכו לגיל מאוחר מדי, שבו זה נהיה מורכב ומסובך יותר. גם בלי לדעת מה זה ילדים, רק מהתבוננות בחברים שלי, ברור לי שזאת התכלית והאושר, והייתי רוצה שזה יקרה גם לי".
גיל 53 זה לא קצת מבוגר לכל הסיפור הזה?
"אמרתי לך שאני לא מושלם, וזה ברור שיש יותר מדי סיבות למה לא לעשות את זה, אבל אני מנסה להתמודד עם הפחד ועם המחשבות שאומרות לי 'לא'. מאז שהתחברתי לאזור הרוחני, המוח שלי הפך להיות פחות חרדתי. צימצמתי את ההשפעה של החרדות עלי, כי פשוט הבנתי שאין טעם להיות חרד. אז ברור שהחרדות קופצות מדי פעם לראש, וברור שיש קולות שאומרים לי לא לעשות ככה או לא ללכת בדרך הזאת, אבל אני משתדל להוריד את הווליום של הדברים בראש שלי. סימנתי לי יעדים ומטרות לשנה הקרובה, ואני אפעל כדי להוציא אותם לפועל".
בעזרת השם?
"גם בעזרתו".