"לקחתי את האבנים המגואלות בדמו והנחתי בהר הרצל בו נטמן", מספר עובדיה ישראלי, אחיו של סא"ל דודו ישראלי, סגן מפקד חטיבה 188 של חיל השריון, שנפל במלחמת יום הכיפורים. 39 שנים חלפו מאז אותו קרב קשה על ציר הנפט המרכזי ברמת הגולן, בו נהרג ישראלי יחד עם מפקד החטיבה, אל"מ יצחק בן שוהם, וקצין אגף המבצעים, רס"ן בני קצין, בזמן שניסו לבלום בגופם את החטיבה הסורית שהחלה לכתר את הטנקים שנשאו חיילי צה"ל, כמו גם כ-80 חיילים נוספים מהחטיבה, ובציר הנפט לא נותר זכר מאותם זוועות ורגעי אימה בלחימה המתישה.
לאחר כמעט ארבעה עשורים ארוכים, החליטו אחיהם של בן שוהם וישראלי לסגור מעגל, ולהיפגש עם מפקד החטיבה הנוכחי, אל"מ שמוליק אולנסקי, באנדרטה לזכר יקירהם ברמת הגולן. בלילה לפני המפגש, שוחחו האחות הגדולה של איציק, יהודית תג'ר, ואחיו של דוד, עובדיה, בטלפון. השניים, שביקרו כבר כמה פעמים באנדרטה, הבינו לפתע כי הם חוזרים אל אותו ציון דרך ששינה את חייהם מקצה לקצה. לדבריהם, הרגע הנורא בו נודע להם על נפילת אחיהם היה רק קצה הקרחון למה שחיכה להם מעבר לפינה.
תג'ר, בשנות ה-80 לחייה, חייכה באדיבות אל המח"ט אולנסקי, שקיבל את פניהם באנדרטה שהוקמה לזכרו של אחיה. עובדיה, בשנות ה-60 לחייו ובעל מבנה גוף צנום ורזה, ניסה להסתיר את ההתרגשות הגדולה שמגיעה כל פעם מחדש, כשהוא דורך במקום בו נפל אחיו.
כדי להפיג את המתח, סיפר אולנסקי לשני האחים הנרגשים כי מורשת הקרב של חטיבת 188 במלחמת יום הכיפורים מלווה את החטיבה עד עצם היום הזה. לחץ הזמנים הצפוף כמפקד החטיבה לא אפשר לו זמן רב איתם, אך בזמן שהוקצב, הוא דאג להקשיב בתשומת לב רבה לשני האחים, שסיפרו כל אחד בתורו על אחיהם. לפני שנפרד, דאג אולנסקי לקבוע איתם מפגש נוסף והבטיח להיות בקשר.
עובדיה, שנראה מתוח, סחב עימו תיק גב בצבע ירוק. הוא מתקרב בזהירות אל האנדרטה של אחיו, לפתע נעצר והוציא מתיק הגב הירוק אסופה של מכתבים ותמונות בהם מופיע דוד מחויך ומאושר במדי צה"ל. "לאחר נפילתו של דוד, שתלתי יחד עם אחי שישה עצים באנדרטה בצורה של האות ד'. רק אחד מהם הצליח לצמוח". מבטו התעכב זמן ממושך על עץ הברוש ששתל לזכר אחיו הגדול.
המשפחה עלתה בשנות ה-50 מעירק, ודוד (דודו) היה האח הבכור שהנחיל לכולם את ערכי הציונות והאהבה למולדת. "גם בקרב האחרון של חייו, דודו הנהיג והוביל את כולם", מספר עובדיה בהתרגשות, ועדיין מבטו לא מש מעץ הברוש האיתן. "הוא היה איש ספר שאהב לכתוב שירים ומכתבים. בשנת 58', שנה לאחר גיוסו, כתב את צוואתו כפי שהוא חשב שייראה המצב".
קטע מתוך מכתב שכתב דוד בתום שנה לגיוסו לצה"ל:
"אם לא אשוב חלילה, ולא אוכל לחזות בניצחון, אל נא תבכו אותי. כי אדום בשלווה ומנוחה, אשכב לעולמים ולא אשוב עוד. כגודל הנצח בו אדום, כן יהיה גודל שמחתי. כי ידוע אדע כי לא לשווא אשכבה לי. אשמע את רינתכם אשר תגיע עד אזני ואשבע נחת. לא אדרוש תפילה ותחינה, אף לא דמעה אחת למעני. כי זה יהיה חלקי, בהקריבי את דמי, את גופי, על מזבח ארצי ואדמתי, עמי ומשפחתי".
"חשבתי להיות אב לילדיו"
עובדיה שימש במהלך המלחמה כסגן מפקד פלוגה בגדוד 74 בחטיבה 188. הוא הראשון שקיבל את הבשורה המרה על נפילתו של אחיו. במשך שבעה ימים, הוא שמר זאת בסוד ממשפחתו, שניסתה בכל פעם מחדש לברר מה שלומו של דודו. "אחרי שהוא נהרג, חשבתי לעלות על טנק ולצאת להילחם, אך לא הסכימו לי. מיד חשבתי לעצמי 'למה אני לא הייתי במקומו'. הייתי רווק והוא היה נשוי עם שלושה ילדים בני 11, 9 ושנה". עובדיה, שניסה למלא את החלל העצום שנוצר עם לכתו של דודו, אף חשב להתחתן עם אשתו אתי ולשמש להם כאבא חורג. "חשבתי להיות אב לילדיו היתומים. היה לי מאוד קשה לעכל את לכתו של דודו. פחדתי להשאיר אותם לבד, כל כך רציתי לעזור להם עד שחשבתי להתחתן עם אשתו. הייתי מוכן לעשות הכול".
24 שנים מנפילתו של דודו אירע הנורא מכל. בן הזקונים של דודו, עוז, שנקרא על שם החטיבה עליה פיקד אביו, נהרג בתאונת דרכים קטלנית בארצות הברית. "כשזה קרה כבר לא יכולתי להרים את הראש. לא האמנו שניפגש שוב עם המוות בכזו אכזריות. הייתי מאוד מחובר לעוז. כתינוק הוא היה קורא לי אבא. אני לא ממלא את מקומו של אחיו, אלא מנסה למלא את החלל בכך שאני מנסה להמשיך את הווייתו, את הדרך שלו. יש בי צער וכאב, אבל החיים ממשיכים".
יהודית ועובדיה לא יודעים לספר על איזו חברות הייתה בין איציק לדודו. הם רק מציינים כי שניהם התחתנו קודם כל עם צה"ל ורק לאחר מכן עם נשותיהם. "איציק היה בן הזקונים, מפונק, הילד הכי יפה. בילדותו בטורקיה הוא היה מזמר ושר כל כך יפה", מספרת יהודית, תוך שהיא מלטפת את סלעי האנדרטה של אחיה. "אני הבטחתי לעצמי שלא אבכה. עברו כל כך הרבה שנים מאז, ואני התמודדתי עם לא מעט פרידות מאנשים שהיו הכי קרובים אליי".
יהודית מספרת שלעולם לא תשכח את הרגע בו נודע לה על נפילתו של איציק. "נכנסו לביתי כמה קצינים, שהציגו עצמם כקצינים מקצין העיר. אני ואימא שלי שהייתה לצידי הבנו שהנורא מכול קרה. אז לא באמת הבנתי מה עוד צופן לי העתיד".
"בשש שנים נפרדתי מאחי, אמי ובעלי"
תוך פחות משש שנים, איבדה יהודית את אחיה הקטן, איציק, את אמה קרן, שלא הצליחה לשאת את העצב הגדול, ואת בעלה עזרא, שחלה ומת תוך זמן קצר. לאחר למעלה מעשור, קיבל אחיה רפי התקף לב בערב יום הכיפורים ומת.
"כבר לא נותרו לי דמעות לבכות", היא מוסיפה בכאב. "באותן שנים, כולם לא האמינו איך אני שורדת את רצף הטרגדיות הזה. אני מנסה להיות חזקה ולא להישבר. בשש שנים נפרדתי מאחי, אמי ובעלי. בשבוע שעבר שמעתי מוזיקה של יהודה פוליקר ביוונית ובלטינית ונזכרתי במשפחה ובילדות המאושרת שהייתה לנו בטורקיה".
יהודית, שהבטיחה לעצמה לא לבכות, לפתע נשברת. "הדבר שהכי קשה לי שזה הנתק מבנו היחיד של איציק, מתן. כבר עשר שנים שלא נפגשנו. אני ניסיתי ליצור איתו קשר, אבל זה לא יצא לפועל". יהודית לא מצליחה לעצור את הדמעות, ופונה למתן: "הגיע הזמן שניפגש. אנחנו משפחה אחת. אתה הזיכרון הכי גדול מאחי הקטן איציק. אני מאוד אוהבת משפחה, ורוצה להיפגש איתך יחד".
המח"ט הנוכחי: "עכשיו זה תורו של הדור שלנו"
"התפקיד שלנו, של הצבא, הוא להגן על המדינה כמו שעשו קודמינו וכמו שהנחילו לנו. בדומה לסיפור הגבורה של חטיבת 188 במהלך מלחמת יום הכיפורים. עכשיו זה תורו של הדור שלנו", אמר אל"מ אולנסקי, שקיבל את הפיקוד על החטיבה. הוא מבין את גודל האחריות המונחת על כתפיו, בייחוד שהמצב בסוריה הולך ומחריף. "כיום המזרח התיכון בלתי יציב, לכן קשה לדעת מה בדיוק יהיה האתגר הבא".
"סוג האירוע פחות ברור לנו ממה שהורגלנו עד כה לאורך השנים. אנחנו ערוכים לכל תרחיש, בכלל הגזרות, כך שאנחנו יודעים שהנדרש מאתנו בזמן אמת הוא לפעול מהר, בכל משימה ובכל גזרה שנצטרך", אומר אולנסקי. לדבריו, תושבי הצפון יכולים לישון בשקט. "אני צופה בצפון ורואה כי התיירות פורחת ומתקיימים חיים רגועים ושלווים. בעיני, התפקיד של עם ישראל הוא ליהנות".
לפניות לכתב: davidkobi@walla.com