בקשות של הרגע האחרון לתשע"ג

שלא ניקח על עצמנו סיכונים בלתי מחושבים. שלא נחשוף את העורף אל הבלתי נודע. שדרך הסנקציות וההרתעה תמנע את השימוש באלימות, העלולה לשוב אלינו כבומרנג - עכשיו או בעתיד. שלא נהפוך את האיום על שלום העולם לאיום בלעדי נגדנו. שלא נעניק תירוץ להזדרז ולייצר נשק שישנה את פני המזרח התיכון.

שנשכיל לנצל את הפרגמטיות של המנהיגות הפלשתינית בגדה כדי להגיע איתה להסכם לפני שתוחלף בהנהגה קיצונית שלא תרצה בכך. שנבין כי הדבקות של ישראל בהמשך ההתנחלות בגדה המערבית תעמיד בסכנה את הסיכוי למדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי יציב. שנבין כי הגשמת הציונות אינה רק שיבה לארץ אבותינו אלא, בראש ובראשונה, הקמת מדינה יהודית שתפתח את שעריה בפני כל יהודי שירצה בכך.

שנבין כי איננו מוקפים רק באיומים אלא גם בסיכויים חדשים. שבמקום להתקפד בתוכנו עד "יעבור זעם", ננסה לנצל את התחזקות קול הכיכר בעולם הערבי ולממש את המחויבות של מדינות הליגה הערבית ליוזמה הערבית. יוזמה זו הבטיחה לפני עשור כי שלום עם הפלשתינים יוביל להכרה של מדינות ערב בישראל ולבניית יחסים נורמליים איתה.

שהיחסים בין הנהגת המדינה לבין ההנהגה האמריקנית ישובו להיות קרובים. יחסים מתוחים - גם כאשר ב"דרגי העבודה" הכל בסדר והסיוע נמשך ואף מתגבר - עלולים לבוא לידי ביטוי דווקא ברגע שבו ייווצר צורך דחוף בעזרה אמריקנית כספית, ביטחונית או מדינית.

שלא תתרגש עלינו צרה כלכלית, ושגם אם נצטרך להדק את החגורה, שלא נפטור מכך את מי שיש להם ואשר איכשהו מצליחים תמיד להתחמק.

שלא נתמודד על שיא הפערים הכלכליים ב-OECD, שנשתפר בציון שלנו בחינוך, שנעלה כמה מקומות במדד הדמוקרטיה, ושהספורטאים שלנו יתחילו כבר עכשיו להתכונן לאולימפיאדה בברזיל כדי שלא נצטרך להסתפק בכך שנברך אותם על ההשקעה ועל המאמצים.

שפוטין יוותר לנו על הצורך להעניק חותמת כשרות על הבחירות בארצו.

שסין תרשה לנו להתראות עם הדלאי לאמה.

שטורקיה תקבל את ההתנצלות-לא-התנצלות שלנו, ושנוכל לבנות איתה קואליציה אל מול הרעים האמיתיים.

שההתפרצות האנטישמית בהונגריה תתפוגג כחלום רע ממאה אחרת, ושבגרמניה ירשו ליהודים לקיים ברית מילה.