איפה ישנם עוד אנשים

לא קל לראיין אותם. הם סגורים, נוקשים, לא מבינים מה פתאום ראיון בעיתון. בחוץ, בחום של 40 מעלות, מתחיל היום הגדיד במטע התמרים, והעצים קוראים ליהושע.
השמש החזקה של בקעת הירדן חרצה בעורו קמטים של חקלאים. ואולי אלה קמטים של חיים דחוסים מאוד, נעדרי הפוגה, עמוסי תחושת שליחות. בסלון, שהפך לבית אריזה זמני, ארגזי פלסטיק עמוסי תמרים. רחל מגישה לנו תמרים מהשנה שעברה, מתוקים ורכים.

על מה ולמה רוצים לראיין אותנו, שואלים רחל ויהושע משולמי בעקשנות, מה כבר עשינו. זה שנים שאמצעי התקשורת מבקשים מהם להתראיין, עוד מהתקופה שגרו בגוש קטיף והיו משפחה מיוחדת עם סיפור מיוחד, ואחר כך, כשעמי נפל. הם מעולם לא הסכימו.

נתחיל בזה שיש לכם 16 ילדים, אני אומרת. 17, הם מתקנים. לא הפסקנו לספור את עמי ולא נפסיק לעולם. ונמשיך בזה שיש לכם שבעה ילדים במדים, אני אומרת, בתפקידים קרביים, ביחידות מובחרות. וחוץ מזה, אני ממשיכה, כמה אנשים בעשור השביעי לחייהם נוטעים מטע של 40 דונם פרי ומעבדים אותו לבד, ומחפשים על המפה את החור הכי נידח בארץ כדי ליישב אותו. ואיך זה שכל 17 הילדים כאילו נורו מקנה של תותח אל שליחות כלשהי: ההיא שגרה באילת כדי להשתתף במשימות חברתיות, וההוא שעובר לרמלה כדי לסייע שם בחינוך, וההוא שבחר בחקלאות כדי לשמור על אדמות מדינה. איפה ישנם עוד אנשים כמו האנשים האלה.
זה בזבוז זמן לדבר איתנו, הם אומרים. בזבוז בשבילנו, ובזבוז בשביל העצים הממתינים בחוץ. אבל שיהיה. תשאלי.

אני פוגשת אותם בבית שהקימו במבואות יריחו, יישוב חדש בדרום בקעת הירדן. בני 65. היא בוגרת מכללה לחינוך, שעבדה כמנהלת בית ספר. הוא בוגר ישיבת מרכז הרב והכולל של הרב גורן, שעבד כל חייו כחקלאי. בנצרים החזיק לול ענקי. היום הוא מטפח מטע תמרים גדול. הטקסטים שלהם אינם מנוסחים בישראלית מדוברת. הם תלמידי הרב קוק, ולאורו הולכים. גם אם לא תסכימו איתם, מדובר בהצצה אל שדרת המחשבה של החלקים המרכזיים בציונות הדתית. הם צנועים. מראם פשוט, שפתם מדודה, ביתם מצומצם, נטול קישוטים. החפץ היקר היחיד בבית הוא זוג פמוטות כסף, עשרה קנים בכל אחד. בכל ערב שבת מדליקה רחל 20 נרות: שלושה נרות התחילה להדליק מייד אחרי חתונתה, ונר נוסף על כל ילד שנולד. הפמוטות הללו הם הדבר היחיד שלקחה בידיה כשעזבה את ביתה בנצרים בהתנתקות.

הם ישובים על ספה שראתה ימים טובים יותר, עטופה בסדין נקי. על השולחן פירות. כשאני שואלת אותם, למשל, איך יצאו לחופשה משפחתית, משפחה בת 19 נפשות, הם עונים בפשטות שמעולם לא יצאו לחופשה. "נולדנו לעמל. לא מכירים מושג כזה, נופש".

יהושע: "אנחנו חיים בצניעות. לא רוצים מה שאין לנו. מעולם לא נכנסנו לחובות או לאוברדרפט, מגיל צעיר חסכנו לילדים לחתונות. אנחנו מקפידים לא להוציא פרוטה שלא לצורך, כפי שהורו חז"ל. לא משנה אם יש לך כסף או אין לך כסף, אל תוציא אגורה אם לא מדובר בצורך אמיתי. ואם יש לך אגורה מיותרת - תן אותה לצדקה".

"על שני דברים לא עונים: בן כמה אתה, וכמה ילדים יש לך", אומרת רחל. "כמה נכדים יש לי? אני לא יודעת ולא רוצה לדעת. יכול להיות שעוד מעט יהיו גם נינים. גם אותם לא נספור. המשפחות של אבי ואמי נכחדו בשואה. אמא שלי, ניצולת שואה, רואה בילדים את הנקמה שלנו בנאצים, צורך להיבנות אחרי דור של חורבן, להרבות נשמות בישראל. אני התחתנתי בגיל 20, ולא דמיינתי שיהיה לי כזה מספר של ילדים.

"ליהושע היה תפקיד מרכזי בגידול הילדים. לפעמים רציתי להפסיק, לעצור, והוא אמר לי: 'עלי, אני אטפל בהם'. וכך אכן היה. הוא היה שר לי 'את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק'. היום אני קוצרת את הפירות, רואה את המתנה הגדולה. למשל, הקשר החזק בין האחים".

היא לא מסכימה לנקוב ברשימה הארוכה של יוצאי רחמה - 17 ילדים שנולדו ב?15 לידות, בלידה השישית התברכו בשלישייה - אבל יהושע נעתר, מתבלבל לא אחת בסדר הגילים, מתלבט מי בא לפני מי. לפני כמה חודשים פגש ברחוב בירושלים את בנו יהודה, וחשב שזהו בן אחר, עובדיה.

נשימה ארוכה והנה הם - מהגדולה, בת 40, ועד הצעירה, בת 17: שלומית, מיכאל, אליהו, אמונה, תחיה, עמי ז"ל, תפארת, תושיה, עטרת, תהילה, חיים, עובדיה, יהודה, צופיה, מתניה, פלאיה, רות. כולם, מלבד שני האחרונים, נשואים והורים לילדים. 16 דתיים, אחת חזרה בשאלה. הבנים שירתו ומשרתים בצה"ל, הבנות עשו שירות לאומי. למרות סירובה של רחל לנקוב במספר הנכדים, אני מגלה כי יש להם יותר מ?60 כאלה. הגדול בן 18.

הילדים מפוזרים, כמעט כמאמר הביטוי, ממטולה עד אילת: בת בראש פינה, בת באילת, בת במצפה רמון, שלושה בגבעות איתמר, אחד בבני נצרים שבחבל שלום, עוד אחת בבקעת הירדן, אחרים בחבל לכיש, בדרום הר חברון, ברמלה, בשומרון. מרביתם עוסקים בחינוך או בתורה. "המימוש העצמי הוא רק מתוך התחברות לעם ישראל, לפעול למען העם", קובעת רחל. "זה סל הערכים שהעברנו לילדים. הכל יוצא מאותו בית מדרש".

"מספר הילדים הוא סתם קוריוז", אומר יהושע. "השאלה היא לא כמה לידות היו, אלא כמה עבודה הושקעה פה. עבדנו קשה. הילדים הם לא זכייה בפיס, אראלה לא מתקשרת. זה עומס גדול מאוד, עמל אינסופי. כשנולדה לנו השלישייה באה העובדת הסוציאלית לנחם אותנו, אמרה שהולך להיות קשה. חשבנו לעצמנו שזה בדיוק מה שחיפשנו. אנחנו לא מפחדים מעבודה קשה. זה טעם החיים. נחים בקבר. עד אז, זמן עשייה.

"הביטוי 'לשרוף זמן' הוא ה?פך החיים, ה?פך המושגים שאנחנו חיים על פיהם. המילים הן עמל, שקידה, יגיעה, חריצות. אלה המילים וזה הצליל. 'אשר ברא אלוהים לעשות'. לעשות, לעשות, לעשות. זהו עולם של עשייה".
והמילים האלה, שמתהלכות בשקט מפיו של יהושע, מסבירות גם את בחירות המגורים שלהם: בגיל 60 ומשהו, אחרי שפונו מנצרים בהתנתקות, עברו ליישוב יבול שבגבול ישראל?מצרים. היום הם גרים במבואות יריחו שבדרום בקעת הירדן, 40 דקות נסיעה רק כדי לקנות לחם וחלב. הכביש לשם, בירידות מירושלים דרך כביש אלון, נמשך כמעט ללא סוף, מתחפר ויורד מהמדרונות המדבריים של גב ההר לכיוון הגבעות החשופות של עבר הירדן המזרחי. בשקט מפחיד, בלי שום שכנים לכביש - לא יהודים ולא ערבים - אתה נוסע ונוסע בשממה מוחלטת. הנוף יפה, מפתיע, עירום מאוד, חום?צהוב. עד שפתאום כתם ירוק כהה באופק: המטע של משפחת משולמי, שאותו נטעו בידיהם ממש, לזכרו של עמי.

בחצר, בחום המדברי של הבקעה, חבלי הכביסה עמוסי מדים. אחרי 20 שנה ושמונה ילדים בצבא, החבלים רגילים לצבע החאקי. חמישה מהם במילואים: מיכאל (שם בדוי) הוא טייס מסוקי קרב; אליהו לוחם בשריון; חיים שירת בסדיר בסיירת גולני ובמילואים בהגנה המרחבית באיו"ש; עובדיה סגן מפקד פלוגה בשריון; יהודה בסיירת אגוז. שניים בסדיר: מתניה הוא לוחם בגדס"ר גולני, ופלאיה באימון מתקדם בגולני. עמי (עמשא), שריונר, נפל בקרב בסלוקי במלחמת לבנון השנייה.

אני מנסה לדמיין את הרגע הזה, שהלוואי שלא יגיע לעולם, שבו יגויסו כל השבעה לחזית במלחמה. מנסה לדמיין איך זה להגיע לבקו"ם, עם חייל קרבי, שמונה פעמים. יש לך שבעה ילדים שיגויסו כשתישמע כאן אזעקה עולה ויורדת, אני אומרת לרחל, ויש לך לא מעט חתנים קרביים, גם ביחידות מובחרות, וגם נכד שעוד מעט מתגייס. את מפחדת?

היא מסתכלת בי כאילו שאלתי משהו מוזר. "פחד? אין אצלי מושג של פחד. אני אדם מאמין, וכשהילד שלי מתגייס, אני שמחה שהוא הולך להוציא לפועל את התפקיד שלו. צועד למשימה הבאה שלו בחיים. אני מלווה אותו לבקו"ם כמו שאני מלווה ילד לחתונה, כמו שאני מלווה ילד לכיתה א'. אין שום הבדל בין כיתה א' לבין גיוס לצה"ל. אני שמחה שהוא הגיע למקום הזה, שאני גידלתי אותו לקראתו. יש גאווה, שמחה, סיפוק. פחד לא. לפעמים, כשנופל בן, שומעים את האמא אומרת 'ידעתי, הרגשתי'. למה היא אומרת את זה? כי היא כל הזמן חשבה על האפשרות שיקרה לו הנורא מכל. אצלי זה לא חלק מאוצר המילים.

"כמו כל אמא, אני מחוברת לילדים, רוצה לשמוע את קולם, מתגעגעת. כששיחת טלפון עם אחד הילדים נפסקת בפתאומיות, אז לשנייה אחת אני חוששת, אולי קרה משהו. אבל את הדאגה הקטנה הזאת אני דואגת להשאיר במקום שלה. זה לא נובע ממקום אמיתי. כשעמי יצא לקרב, אני הייתי גאה. לא היה לי שבריר של מחשבה שיקרה לו משהו.

"כל אדם נמצא בכל רגע במקום שבו הוא צריך להיות. אני לא יושבת כל היום וחושבת מה קורה עם כל אחד מהם. פעם, כשמיכאל נכנס ללבנון כטייס מסוק קרב, שמענו ברדיו שנפל מסוק. ואנחנו יודעים שמיכאל שם, בפנים. אמרתי ליהושע, יש לי הרגשה שזה הוא. יהושע הסתכל עלי ושאל: ואם זה לא מיכאל אלא חייל אחר, אז אנחנו לא נצטער? הצער גדול בכל מקרה. אני מאמינה שדאגת יתר ופחד לא מאפשרים לאדם לצמוח, אלא חונקים אותו. ככה שרדתי בנצרים. אמרתי לאדון פחד צא החוצה. הכל יקרה לפי מה שמיועד לנו".

שניהם בנים לחלוצי ההתיישבות העובדת. הוריו של יהושע היו ממייסדי מושב נחלים המקורי - היום קיבוץ הגושרים שבאצבע הגליל, ומאוחר יותר ממקימי מושב נחלים שליד פתח תקווה. הוריה של רחל הקימו את משגב דב, ביישובי גדרות. "הם עזבו את רמת גן כדי להיות חקלאים, מתוך אידיאל של עבודת אדמה. לא היה להם שום ידע והם נחלו כישלון אחר כישלון, אבל לא הירפו. הבית שגדלתי בו היה בית של חסד. ההורים היו לוקחים הלוואות כדי לתת צדקה".

יהושע ורחל נישאו בגיל צעיר. הרב צבי טאו, מראשי הציונות הדתית, היה זה ששידך ביניהם. בשני העשורים הראשונים לאחר החתונה התגוררו במושב בית מאיר שבהרי ירושלים, שם גם נולדו מרבית ילדיהם. יהושע החזיק לול תרנגולות גדול. ב?1993 הלכו לחזק את ההתיישבות בגוש קטיף. "תמיד רצינו להתיישב במקום משמעותי, אבל התעכבנו רק בגלל חינוך הילדים, רצינו שהשלישייה יסיימו את כיתה ח' לפני שנמשיך באתגרים. הצורך ההתיישבותי הוביל אותנו לנצרים. הגענו בדיוק כשקיבוץ נצרים התפרק, וקם גרעין חדש. היינו המשפחה ה?23.

"הקמנו שם לול פיטום בגודל שני דונם וחצי. ביום שבו הגענו ופרקנו את הארגזים היתה התרעה על מחבל שאמור להגיע ליישוב על גלשן. בשנים הראשונות היו אבנים. אחר כך התחילו היריות. חבר מהיישוב איבד עין מפיצוץ של מטען, חבר אחר נפצע מירי".

הלכתם לשם עם ילדים קטנים, מתוך ידיעה שמדובר במקום מסוכן.
יהושע: "היהודי הראשון שהגיע לארץ, זרקו עליו אבנים. מאבקים היו, וישנם, ועוד יהיו. העמים סביבנו לא רוצים לראות בגאולת ישראל. מי שיש לו זהות יהודית חזקה, הוא לא חת מפני הגויים ומוכן גם למלחמה. אוזר ישראל בגבורה. צריך עוצמה צבאית, עוצמה כלכלית, אבל בלי עוצמה רוחנית כל קושי נראה כמו הר".

הם מראים לי את שלט העץ שהביאו איתם מנצרים: "משולמי" כתוב עליו, ובין האותיות חורים, רסיסים של פצצות המרגמה שנפלו סביב הבית במהלך השנים. "נפלו פצמ"רים סביב הבית שלנו שם, אבל לא בתוכו. אחד נפל ליד חלון חדר השינה של הבת הקטנה, אחד פגע במכונת הכביסה. שרדנו הכל. ואז הגיעה ההתנתקות".

עמשא, עמי בפי חבריו, היה אז חייל בחטיבה 401 של השריון. בימי ההתנתקות הוחלט לפתע לעצור אותו, מחשש שישתמש בנשקו האישי כדי לסכל את הפינוי. העלבון של המשפחה היה צורב: איך העלו בדעתם שלטונות צה"ל שבנם יעז להפנות את נשקו אל אחים.
"הוא נעצר יומיים לפני הגירוש", מספרת רחל. "ניסו לשבור אותו, לשבור אותנו. הם הגזימו. זו היתה התעללות. הוא היה מאוד פגוע. החוויה היתה שיד ימין מרביצה ליד שמאל. הבן שלנו מיכאל השתתף בהפגנה הגדולה בכפר מימון, ומהצד השני של הגדר היו חברים שלו מהטייסת, במעגלי הפינוי. במצב כזה, על מי אתה כועס, בעצם? זה היה יותר עצב מאשר כעס".
"אמרו לעמי במעצר שיש להם מידע מודיעיני על כך שהוא ראש הצבא הכתום", מוסיף יהושע. "להטיח בבחור, שבדיוק שנה לאחר מכן נפל בקרב בלבנון, שהוא מסוכן לחיילים אחרים? זה צורם".

סיפור השנה הזאת בחייו של עמי משולמי, בין פינוי ביתו לבין נפילתו, הוא במידה רבה סיפורה של הציונות הדתית: בין קו השבר מול המדינה לבין החזרה אל חיקה. לא מעט צעירים שמשפחותיהם נעקרו מביתן בהתנתקות משרתים היום ביחידות עילית בצה"ל.

עמי שוחרר מהמעצר לאחר יומיים וקיבל כמה ימי חופשה כדי לסייע להוריו. בסיומם הוא התייצב ביחידה כרגיל.
"אחרי הגירוש היה קשה לו ללבוש מדים", מספר יהושע. "הוא לקח את זה קשה. הרגיש שהוא שותף לצבא שמגרש את ההורים שלו מהבית. אמרתי לו שהבחירה בין אהבת המדינה לאהבת הארץ זה כמו לבחור בין אבא לאמא - כאשר הם מתנגשים, האם אפשר לבחור באחד מהם? לא. אין תחליף למדינה, ואין תחליף לעם הזה. מי שחושב שהוא יתנתק ממדינת ישראל, הוא חסר אמונה באופן יסודי".

"נצרים היתה אי של ודאות, ודאות במצוות יישוב הארץ. היינו שם במלוא הנוכחות, במלוא ההוויה, המשכנו לחיות כרגיל עד הסוף", ממשיכה רחל, "אחד הבנים שלנו, עובדיה, בנה שם בית חדש והמשיך לבנות עד הרגע האחרון. כך חיינו בכל המישורים. יש מצווה ליישב את הארץ, אז בכל רגע שאני גרה במקום, אני מקיימת אותה. אנחנו לא משיחיסטים, לא שואלים מה יהיה מחר".

מה קרה ביום הפינוי?
"לא ארזנו כלום. לא היינו מסוגלים. ביום האחרון הגיעו הכלות שלי והתחילו לארוז. הדבר היחיד שלקחתי איתי היו שני הפמוטות. למה לדבר על זה? בשביל מה להיזכר בזה? הצער רק מתעצם. עכשיו, כשאת שואלת, אני מרגישה כזה כאב בחזה, שלא חוויתי ביום של הגירוש. הלב נשבר לרסיסים. כאב שאי אפשר להתחיל להביע במילים. ההוויה של נצרים היתה שליחות, כשבכל פעולה יומיומית יש ערך מוסף של יישוב הארץ. כשעקרו אותנו, בחרתי לחפש מה השליחות הבאה. עד היום לא התפניתי להתאבל על הבית הפרטי שלי".

"אותי ציער שבאותו יום ראיתי קבוצות גדולות של חיילים ושוטרים שצעדו ברחובות היישוב מחייכים, צוהלים אפילו. קייטנה. האחים שלכם נעקרים מביתם, מה אתם כל כך שמחים? זה היה קשה", נזכר יהושע בכאב. "העם תמך ברעיון או לפחות לא התקומם נגדו. מה יכולנו לעשות? בתל אביב אנשים ישבו בחוף הים באותו זמן. לא היה להם אכפת. הווטרינר שטיפל בלול שלנו, מישהו מקריית גת, תמיד אמר שצריך לפנות אותנו משם. כשהייתי עונה לו שאם יפנו אותנו הטילים יגיעו לקריית גת, הוא תמיד היה צוחק".

מלכתחילה הגעתם למקום שהיה בסיכון לפינוי.
"נכון. הגענו למקום שידענו שהוא בעייתי, שנתון במצוקה. זו היתה משימה. עוד כשהגענו דובר על תוכנית להעתיק את נצרים לתוך גוש קטיף. היו יישובים יותר מבוססים ושקטים, כמו נצר חזני, שם הופתעו מההתנתקות. אנחנו לא הופתענו. גם פה, במבואות יריחו, זה לא ירושלים ולא תל אביב. באנו כדי לחזק את המקום. זה יישוב שחי בנסים".

שנה בדיוק חלפה מאז שהוצאו מביתם בנצרים ועד נפילתו של עמי במלחמת לבנון השנייה. רחל: "גם ההתנתקות וגם המלחמה הם צירים במהלך של לידה. נפילות לצורך עליות. ככל שהלידה מתקרבת, הצירים מתגברים".
כשרחל מדברת על לידה, היא מתכוונת לגאולה.

עמי היה הילד ה?12 במשפחה. ילד מלא שמחה, שובבות וחיים. בגיל 18 הכיר את יונת, בת ירושלים, ובגיל 19 נישאו. מסיבת הגיוס ומסיבת האירוסים נערכו יחד. הוא התגייס לשריון ושירת כטען?קשר. עמי ויונת עברו לגור בעפרה, משמרים את חלומם להקים יישוב חדש לימים שאחרי השחרור.

כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, יונת היתה בחודש השמיני להריונה. המ"פ של עמי אמר לו "לך תהיה עם אשתך", אבל הוא סירב. בשיחה האחרונה עם יונת הוא נשמע נחוש להילחם, גאה בחלקו בהגנה על הארץ. פחות מיממה אחר כך הוא נהרג מפגיעת טיל בטנק שלו בקרב העקוב מדם בסלוקי, קרב שסיים את המלחמה בלבנון.

על חלקו בקרב, בחילוץ טנקים פגועים תחת אש נ"ט של חיזבאללה, קיבל עמי ז"ל את צל"ש מפקד האוגדה. שלושה שבועות לאחר מותו נולדה בתו, טוהר אביגיל. "זה היה בדיוק יום השנה לפינוי נצרים, י"ח באב", נזכרת רחל. "גרנו ביבול, בקרוואנים. ראיתי רכב עם שלושה בעלי מדים מסתובב בין שורות הקרוואנים. חשבתי שהם הולכים למשפחה אחרת. "ואז אני רואה אותם מתקדמים, משורה לשורה, ושואלת את עצמי מי שם מגויס למלחמה, למי באו להודיע. לא חיברתי אותם אלי. כשהם עצרו ליד הבית שלנו, ברחתי לתוך הבית. אחרי כמה דקות חזרתי אליהם. אמרתי להם: 'אני אמא של עמי, אני מבינה שהוא נהרג'. זה היה כמו לצנוח לתוך התהום".

הם מכירים את כל התחקירים על הקרב השנוי במחלוקת. איך נסעו הטנקים בטור, במעבר הצר של הסלוקי, איך נקלעו למטווח - היה מי שאמר מטווח ברווזים - של טילי "קורנט" חודרי שריון, איך יצאו לשיירת המוות ללא ציוד, ללא מידע, ללא מפות, בלי ריכוך ארטילרי קודם, בלי להכיר את תנאי השטח. איך ניתנו הוראות סותרות. איך הובלו אל עומק השטח, אף על פי שבאותו זמן כבר התקבלה החלטה 1701 של האו"ם שהביאה לסיום הלחימה.

הם יודעים הכל, אבל מסרבים לעסוק בהאשמות. "אנחנו לא ועדת חקירה. באופן מעשי, עמי היה מיותר שם, ממש לפני היציאה לקרב הסמג"ד אמר לו ללכת הביתה, להיות עם אשתו שמצפה ללידה. אבל זו היתה המשימה שלו, מסירות הנפש שלו".

בימי השבעה על עמי, אמרו יהושע ורחל ליונת שהנחמה הגדולה ביותר שלהם תהיה כשהיא תינשא ותקים את ביתה מחדש. היא נישאה לאחר שנה, ועברה לגור בחוות יישוב הדעת, ליד שילה. מאז נולדו לה עוד שתי בנות, שהצטרפו לטוהר אביגיל, בתו של עמי. "יונת היא כמו בת שלנו, ובעלה החדש הוא החתן שלנו", אומרת רחל.

מעולם, כך נדמה, לא לקחו האנשים הללו דבר מהמדינה. רק נתנו. אפילו גמלת משרד הביטחון, שהם מקבלים באופן קבוע מאז נפילתו של עמי, מרגיזה אותם. "משרד הביטחון תומך בכסף במשפחות החללים. מאיפה זה בא?", אומר יהושע בכעס. "חובת השירות הצבאי מוטלת על כל אחד מישראל. אם יש צורך לתמוך ביתומים, אלמנה, משפחה במצב כלכלי חריג - אני מבין. אבל יש מצבים שאין איזה צורך כלכלי, והתשלומים האלה רק גורמים למסחור בשכול. זה לא צודק מבחינה לאומית. אני לא צריך שישלמו לי".

איבדתם בן. המדינה מבקשת להוקיר לכם תודה.
"אומרים 'איבדתם בן'. אבל זה לא אנחנו שאיבדנו, זה עם ישראל שאיבד. זה לא אובדן פרטי. הוא הלך בשליחות האומה. יש במלחמה הרוגים, זו עובדה. אי אפשר אחרת. אדם יוצא למלחמה על דעת כן, ושולח את בניו לצבא על דעת כן. עמי חי למען עם ישראל ולחם למען עם ישראל, והנחמה היא שעם ישראל ממשיך להתקיים. חייו צרורים בצרור החיים של כל העם. יש גבולות לבכי. אני יודע, יש הורים שכולים שסדר היום שלהם זה לעלות כל יום לקבר הבן, לבכות, להשקות את הפרחים. זאת לא התפיסה שלנו".
"די להגיד שעמי נפל", מבקשת רחל בשקט. "הוא לא נפל, אלא עלה. ואני, כל יום אני עולה איתו. כל יום אני שואלת איזה מעשה טוב עשיתי היום".

דגל ישראל, המתנופף על גג הבית מבחוץ, אינו מובן מאליו עבור מי שלתחושתו המדינה הפנתה לו גב. יהושע שב וממשיל את המדינה להורים: "אנחנו מחויבים במצוות כיבוד אב ואם, גם אם ההורים מתנהגים לא כראוי. זה ערך מוחלט, לא יחסי. אנחנו מכבדים את המדינה ואת הממשלה, גם אם הן טועות".
רחל מדברת באותן מילים, אך המשל הוא לילדים. "המדינה היא ערך שלא ייפגע גם במצב של חסר. אפילו אם יש
לי ילד שלא נוהג בדרך הנכונה, הוא עדיין הילד שלי".

מנצרים הם עברו למושב יבול בחבל שלום, בגבול ישראל?מצרים. "נוצרו קשרים מדהימים בינינו לבין התושבים בחבל אשכול. לפני הגירוש היתה בינינו גדר. הקיבוצניקים ציפו לפינוי שלנו, אירחו את העיתונאים בהתנתקות. הקדוש ברוך הוא הוציא אותנו בציציות ראשנו מהבועה שלנו כדי להתחבר גם לצד השני של הגדר. נוצרו קשרים אמיתיים וחמים".

רחל, שהיתה מנהלת בית הספר היסודי בנצרים, ניהלה את בית הספר החדש ביבול. יהושע לא מצא מה לעשות: לא היה אפשר להקים מחדש את הלולים, בגלל מגבלות תב"ע. "אדם זקן כמוני לא הצליח להתגבר על המסגרות הביורוקרטיות של משרד החקלאות והחטיבה להתיישבות". יום אחד, כשזמנו ריק, הוא נסע למוצב נועם בבקעת הירדן, בסיס תעסוקה של חיל השריון, שממנו יצא בנו עמי אל מלחמת לבנון השנייה. הוא גילה שהמוצב פורק בינתיים, ולצידו קם היישוב מבואות יריחו, על אדמות מדינה.

הוא עבר לגור שם בקרוואן, לבדו. רק בימי חמישי חזר הביתה ליבול. בגיל 62 החל לטעת באדמות המוצב השומם, 40 דונם, תמרים, לזכרו של עמי. אחרי שנה הצליח להביא גם את רחל.
בתחילה התגוררו בשני קרוואנים מחוברים. היום הם כבר בבית הקבע שלהם. רק 20 משפחות גרות במבואות יריחו, כולם צעירים משוחררי צבא. והמשולמים. "הם צריכים כאן מבוגר אחראי", מחייכת רחל, "אבל אני לא מרגישה זקנה. יש לי חברות פה".

מאין הכוחות להתחיל הכל מחדש?
יהושע: "נחום תקום. אנחנו לא מצווים להצליח, אלא לנסות. שוב ושוב. גם אם נופלים, לקום.
"גם עמי נתן כוחות, כמו מין רצון להמשיך אותו", הוא מסכם. "הוא היה ילד רב פעלים. היו לו חלומות להקים יישוב חדש, להקים חווה חקלאית. המסירות שלו עזרה לנו להתנער מהקושי של הגירוש ולהמשיך לאתגר הבא. לא מעניין אותי הרווח הכלכלי מהמטע. אלה אדמות מדינה, ואם אני לא הייתי נוטע את העצים האלה, הבדואים היו משתלטים עליהן. מי שפועל מתוך אמונה, כל עוד נשמה באפו הוא יוסיף לחתור אל היעד. כמה גירושים, צרות, סבל, עבר עם ישראל במהלך ההיסטוריה. בגלל זה ניעצר?".