אשכבה בסינית

בגיל 24 נתקלה דן?דן ויליס, תושבת בייג'ין, בחנוך לוין. כלומר, לא בחנוך לוין עצמו, שכבר לא היה בין החיים, אלא בהצגה שלו, "אשכבה", שהעלה תיאטרון הקאמרי, והגיעה עם שחקניה הישראלים לסיבוב הופעות בבירה הסינית.

זה קרה ב?2007. ויליס היתה אז קופירייטרית צעירה במשרד פרסום נחשק, אבל המפגש עם הטקסט של לוין שינה את חייה. "מצאתי את עצמי חושבת על ההצגה הזו חודשים ארוכים אחרי שראיתי אותה", היא מספרת באנגלית שוטפת. "בראש עוד התנגן לי מדי פעם הלחן של השיר 'כשתחשכנה עיניי' מתוך ההצגה. יום אחד ישבתי במשרד שלי, הסתכלתי בשמיים שהיו קודרים, מלאים בעננים כתומים ובשמש עצובה, חשבתי על ההצגה והבנתי שאני חייבת לבצע שינוי מיידי בחיים שלי. החלטתי שאני חייבת לעבוד בתיאטרון ולהשפיע על אנשים באופן אחר, בדיוק כמו שההצגה ההיא השפיעה עלי.

"הלכתי לבוסים שלי והודעתי להם שאני עוזבת כדי למצוא את עצמי בעולם התיאטרון. אנשים לא הבינו על מה אני מדברת, ואיך אני זורקת לפח את הלימודים ואת המשרה שלי. גם האנשים הקרובים אלי, ששיתפתי בחוויה שעברתי במהלך הצפייה בהצגה, לא הבינו על מה אני מדברת.

"בעיניי זאת היתה הצגה כל כך מרגשת. למרות שלא הבנתי את השפה אלא קראתי את הכתוביות שרצו בסינית, הרגשתי נפעמת מהמראות שראיתי על הבמה: מדמות הזקן, מהעץ שמשיל עלים, ומהטקסט הכל כך פיוטי. הטקסט של חנוך לוין הוא כמו שירה, ועם המשחק של השחקנים, קיבלתי חוויה תיאטרונית נדירה. אני חושבת, בלי להגזים, שזאת ההצגה הכי טובה שראיתי אי פעם".

חמש שנים מאוחר יותר, ויליס היא המנהלת האמנותית של תיאטרון פנגחאו, תיאטרון הפרינג' הראשון שנפתח בסין. ועדיין, כשהיא נזכרת בהיתקלות שלה ב"אשכבה", עיניה מתמלאות דמעות של התרגשות. "ההצגה הזו גרמה לי להבין שאני לא רוצה לחיות את החיים שלי בתחושת פספוס, אף על פי שבאותה תקופה הייתי במקום הכי נכון מקצועית וכלכלית. המשפחה שלי לא הבינה מה עובר עלי".

את ויליס פגשתי בבייג'ין, כשבאה לצפות שוב בהצגה ששינתה את חייה. "אשכבה" הוזמנה שוב, בפעם השלישית, להציג בבירה הסינית - הפעם במסגרת חגיגות 20 שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לסין.

במשך ארבעה ימים אינטנסיביים התלוויתי לשחקני הקאמרי בבייג'ין. ערב אחר ערב, שלושה ערבים ברציפות, הם עלו על במת אולם תיאטרון "הביצה" המפואר, שהוקם לקראת האולימפיאדה ב?2008, ודיקלמו את מילותיו הכואבות של חנוך לוין מול אולם מלא עד אפס מקום בסינים נרגשים. רבים בקהל מחו דמעה.

צוות השחקנים הוותיק - גבי עמרני, יצחק חזקיה, סיגלית פוקס, פלורנס בלוך, שמעון מימרן, יוסף כרמון ורבקה גור (שמחליפה את זהרירה חריפאי החולה) - כבר הספיק לבקר עם ההצגה ביוון, בגרמניה, בפולין, ברומניה ובטורקיה. איתם נמצאים כאן גם שחקנים צעירים, שלא זכו להכיר את לוין, אבל מבינים את הזכות הגדולה שנפלה בחלקם להשתתף בהצגה הזאת, ובהם יובל סגל (לא ההוא מהפרסומות של ויזה, אל תתבלבלו), רונה?לי שמעון ("נולד לרקוד"), שירי גדני ("פולישוק"), אסף פריינטא ("קאמבק").

הוותיקים הכירו את לוין מקרוב, והוא מלווה אותם לאורך כל המסע - במטוס, באוטובוס בדרך לאולם, בחזרה האחרונה, אפילו במהלך הסיור על החומה הסינית הם נזכרים בו. משחזרים את ההומור שלו, את ארוחות השישי שאירגן, את הדג המלוח שאהב, את משחקי הכדורגל ששיחק, את האהבה העצומה והנאמנות שלו לשחקניו, שאותם היה בוחר בפינצטה ומטפח. וגם את המחלה הארורה, שהביאה למותו ב?1999, בגיל 56. "אשכבה" היתה ההצגה האחרונה שכתב, והוא התעקש לסיים אותה.

"אם חנוך היה בחיים, הוא היה מאוד מאוד אוהב אותך", היה אחד המשפטים שנאמרו לא פעם לאנשים שליוו את הצוות במסע, חלקם אנשי השגרירות הישראלית. חותמת "חנוך לוין" רשמית ניתנה לכל בעלי האנרגיות החיוביות.
סדר היום בבייג'ין כולל בקרים חופשיים, שבהם מטיילים בשווקים ומבקרים באתרי תיירות, ובערבים הם מגיעים לאולם התיאטרון, להעלות את ההצגה. בבוקר מתעסקים בחיים, ובערב - במתים. האווירה המשוחררת והצחוקים של הבוקר מתחלפים ברגע שהשחקנים עוטים על גופם את הלבוש הלויני המורבידי, שעיצבה רקפת לוי.

יוסף כרמון בן ה?80 (שמועמד לפרס אופיר על תפקידו הראשי בסרט "חיותה וברל") מחזיק, באנרגיות יוצאות דופן, את התפקיד הראשי בהצגה. הוא מגלם קשיש שמאבד את אשתו בתחילת ההצגה, פוגש במהלכה אנשים גוססים, אם שאיבדה את בנה, עגלון שאיבד את בנו - ובסוף ההצגה מחזיר גם הוא את נשמתו לבורא עולם. הקהל הסיני עומד בתור ארוך כדי להצטלם איתו ולבקש את חתימתו, וכרמון לא יכול להסתיר את התרגשותו.

בכל פעם שהמילים "חנוך לוין" עולות לחלל האוויר, כרמון פורץ בבכי חרישי. הוא הכיר היטב את לוין ועבד צמוד אליו במהלך הקריירה הענפה שלו. "חנוך מאוד חסר לי", אומר כרמון, והאיפור הלבן והכבד שמכסה את פניו בהצגה נרטב מדמעותיו. "הוא היה אדם נפלא וידיד אישי, היו לנו המון פגישות עם הומור וצחוקים. מבחינה אמנותית, הוא העריך אותי יותר מכל אדם אחר שביים אותי בתיאטרון הישראלי, ועובדה שמאז מותו אני משחק פחות ופחות. הוא תמיד דאג לי. אני כל כך מתגעגע אליו, לשיחות איתו וגם לעבודה המשותפת שלנו. את התפקיד הזה הוא כאילו הותיר לי בירושה.

"מי היה מאמין, כשיצאנו לדרך לפני 13 שנים, שההצגה הזאת תמשיך לרוץ אחרי כל כך הרבה שנים ועוד תגיע לכל מיני נקודות נידחות על פני כדור הארץ. אפילו חנוך לא היה יכול לדמיין את זה. אני חושש שיעבור עוד הרבה זמן עד שמישהו יעשה הפקה אמנותית בסדר גודל כזה".

מה היה סוד הקסם שלו?
"הוא עבד תמיד כמו ילד סקרן. התחושה ב'אשכבה' היא כמו בהצגת ילדים - הכל ראשוני ובתולי ומלא בהמצאות ורעיונות. אין בהצגה שום אלמנט טכני, את הכל מבצעים השחקנים: הם מגלמים ציפור עפה, עץ נושר, שלג שיורד, עגלה או סוס. הוא היה קוסם של ויזואליות וקוסם של מילים".

שאלת קסמו של חנוך לוין מעסיקה גם את נעם סמל, מנכ"ל הקאמרי. בבייג'ין, סמל הוא הפנים של התיאטרון. מבוקר עד לילה הוא מתראיין לעשרות גופי תקשורת מקומיים, ועובר מפגישה לפגישה בתיאטראות המובילים בסין. כולם מתעניינים באפשרות להביא את "אשכבה" למחוזות נוספים במדינה עצומת הממדים.

"זה פשוט מטורף מה שקורה כאן", הוא אומר. "אני מוזמן לארוחות פאר, ומנהלי תיאטראות הופכים עולמות כדי לגרום לי להביא את ההצגה הזאת לתיאטרון שלהם. זה מחמיא ונחמד, אבל לא תמיד זה משתלם כלכלית. מדובר במסע יקר מאוד, שמצריך הטסת צוות גדול מאוד. מצד שני, אני מבין את החשיבות העצומה בחשיפה של מורשת לוין לעולם. בעוד כמה חודשים אנחנו נעמוד על אחת הבמות הנחשבות במוסקבה".

ברחבי בייג'ין קשה לא להבחין בכרזות הענק, המכריזות על בואה של "אשכבה". גם מסכי הלד המתקדמים, שנמצאים בחלק מהמוניות הצהובות בבירה, מבשרים לנוסעים בעיר הפקוקה על בואה של ההצגה הישראלית.

להצגה הבכורה מגיעים בכירים רבים, ובהם השגריר היוצא של ישראל בסין, עמוס נדאי, שורה של דיפלומטים זרים, אנשי תיאטרון סינים ומבקרי תיאטרון מקומיים. סמל מחלק הוראות לסינים ("נעשה חזרה גנרלית לפני ההצגה ותזמינו אליה את כל הצלמים. אני לא רוצה פלאשים במהלך הצגת הבכורה, זה יהרוס את האסתטיקה"); מתעצבן שמסך הכתוביות באנגלית נמצא בצידי האולם ולא במרכזו ("יהיו הערב לא מעט דיפלומטים שלא מדברים עברית ולא קוראים סינית. למה זה כל כך קטן ונסתר?); מזהיר את צוות ההפקה והשחקנים מהבעיות על הבמה העצומה ("שימו לב, חבר'ה! יש חור בקצה הבמה. שלא תיפלו למטה); מתחנן בפני מתאמת ההפקה המקומית להתחיל את ההצגה באיחור ("אני יודע שאצלכם זה מתחיל בדיוק בזמן אבל אצלנו מתחילים את ההצגה תמיד בכמה דקות איחור. נותנים למאחרים להיכנס. אני לא רוצה שבאמצע ההצגה אנשים יתחילו להזיז אנשים כדי להתיישב"); וחושש שהאולם לא יהיה מלא ("זה ערב שחצי מהקהל הוא מוזמנים, ומההיכרות שלי עם מוזמנים בארץ, רבע מאשרים ולא מגיעים").

מהר מאוד מתברר שהדאגות שלו מיותרות. בשעה 19:30 בדיוק, חצי דקה אחרי שנשמע מאחורי הקלעים הצלצול השלישי, שמבשר לשחקנים על פתיחת המסך, האולם מלא עד אפס מקום, כולל כמה צופים שמוצאים את עצמם יושבים בשולי המדרגות, בשל הביקוש הרב לכרטיסים.
למחרת, לפני ההצגה השנייה, סמל כבר רגוע יותר. "למרות שזאת הפעם השלישית שאנחנו מגיעים לסין עם ההצגה הזאת, אני עדיין מתרגש", הוא מודה. "זה מרגש אותי לדעת ש?13 שנים אחרי שההצגה הזו עלתה, ועוד ביום השנה ה?13 למותו של לוין - היא הצליחה להגיע לאן שהגיעה".

האמנת אז שההצגה תהפוך להיות הצגת הדגל של התיאטרון?
"בקושי האמנתי שההצגה הזאת תגיע לבמה. המצב של חנוך במהלך החזרות הידרדר מיום ליום, עד כדי כך שהוא היה נעלם לימים שלמים לצורך טיפולים בבית חולים. אנחנו מדברים על עידן שלפני הטלפונים הסלולריים והאי?מיילים, כך שהשחקנים היו מגיעים לחזרות, שנערכו בקולנוע תל אביב הישן, והיו מחכים לו, שיגיע מתי שיגיע.

"לפעמים הוא היה מגיע, ולפעמים הוא לא היה מגיע. לפעמים הם היו מחכים לו שמונה שעות בשביל חזרה של שעה. הם מעולם לא קיטרו על זה. הם הבינו היטב את רגישות המצב ואת משמעותה של ההצגה האחרונה של חנוך.
"באותם ימים, התפללתי רק שההצגה תגיע לבמה. מי בכלל חשב קדימה או דמיין שנגיע לסין. כל מה שחשבנו עליו היה היום של הפרמיירה, ב?19 במארס 1999, והזמנו אליה, בלי ידיעתו של חנוך, את כל מי שעבד איתו לאורך השנים - כל השחקנים, עובדי הבמה, התפאורנים, החשמלאים, המוסיקאים, עוזרי הבמאי, 900 אנשים שבאו למעשה להיפרד ממנו. אני זוכר שאמרתי למזכירה שלי: 'זה יום היסטורי, היום הזה'.
"חמישה חודשים לאחר מכן הוא נפטר. לא חשבתי שהרגע המיוחד הזה יימשך 13 שנים".

זו החלטה יוצאת דופן להמשיך להריץ הצגה במשך 13 שנים, כשהיא עולה רק פעם בכמה זמן.
"אני חייב לתת את הקרדיט גם לעמרי ניצן, המנהל האמנותי של התיאטרון, שחשב איתי שמכיוון שזאת ההצגה האחרונה שחנוך כתב וביים, וגם משום שהיא קשורה לצוות שחקנים שחלקם הם שחקנים 'לויניים' שעבדו איתו שנים - רצוי לשמר את ההצגה למען הדורות הבאים. ההצגה הזאת משמעותית לתיאטרון לא פחות מ'הדיבוק' המיתולוגי של הבימה, מ'עוץ לי גוץ לי' שלנו או מההצגה האחרונה של ברכט בברלין.

"ביום השנה למותו של חנוך החלטנו לעשות מרתון הצגות חנוך לוין והזמנו אנשי תיאטרון מכל העולם. זה גם מה שפתח את הצוהר להופעות בעולם, ומאז זרם הפניות לא מפסיק להגיע. אנחנו מקפידים להעלות את ההצגה בארץ אחת לשלושה חודשים, ובין לבין לנסוע עם ההפקה בעולם, למרות שזה מסע לוגיסטי מורכב שדורש תיאומי יומנים של השחקנים שעסוקים בהצגות אחרות. הרבה פעמים זאת נסיעה שמבחינה כלכלית אין בה שום רווחיות לתיאטרון".

העוצמה של לוין היא במשחקי המילים ובשימוש שלו בעברית. איך מצליחים להעביר את זה בסינית או בטורקית?
"נאבקים על תרגום נכון ומדויק, ונותנים לסיפור ולקסם הבימתי לעשות את שלו. לחנוך לא היו חלומות גדולים על פריצה מעבר לים, ולא מעט מהניסיונות של במאים ישראלים ותיאטראות להעלות חומרים שלו בחו"ל לא צלחו. בהצגה הזאת יש כנראה משהו אמיתי מחנוך. בלי שהתכוון, זאת הצוואה התרבותית שלו".

מרבית העיתונאים הסינים שמגיעים להצגה לא שמעו מעולם על חנוך לוין. "לא הבנתי הכל, אבל המסר של ההצגה עבר בעוצמה", אומר לי עיתונאי מקומי, "הייתי שמח לראיין את לוין. אתה מזהה אותו בצוות?"
"הוא הלך לעולמו", אני משיב. "זאת ההצגה האחרונה שהוא כתב וביים".
העיתונאי מסמיק. "זה אפילו מעצים עוד יותר את החוויה", הוא אומר.

למחרת, הביקורות בתקשורת המקומית משבחות ומהללות. "הצופים העידו שנהנו לשמוע את השפה העברית על בימת התיאטרון", כתב אחד העיתונים בכותרת מדור התרבות. "לא רק שהיא נשמעה טוב, אלא היתה בעיקר מלאת תשוקה".

סוכנות הידיעות הסינית הכריזה ש"אשכבה מצליחה לקרב את הצופים לעומק הנשמה של החברה הישראלית", ואילו עיתון אחר כתב: "המחזה חושף את הכאב הפנימי של נפש האדם, ובכך מצליח להיות אוניברסלי ולחצות את גבולות השפה והמקום". "בייג'ין דיילי" חרץ בהתלהבות: "זאת הצגה שגורמת לאנשים לבכות, לחשוב על חייהם, ובעיקר לבצע שינויים בחייהם".

שירי גדני ורונה?לי שמעון משמשות בהצגה תפאורה אנושית, ותפקידן מסתכם בהחזקת ציפור, ירח ואביזרים נוספים. למרות זאת הן מתייחסות לתפקידן ביראת כבוד של ממש. בתום הצגת הבכורה פורצת רונה?לי בבכי במהלך הקידה המסורתית לקהל.

"איך אני יכולה להישאר אדישה למה שקרה על הבמה", היא תאמר לי מאחורי הקלעים. "הלכתי ללמוד משחק כי חלמתי להשתתף בהצגות של חנוך לוין, והנה, קצת אחרי שסיימתי ללמוד משחק אני עומדת בסין עם צוות שחקנים אגדי, בהצגה האחרונה של לוין. עבורי זאת התגשמות של חלום, ולא משנה מה גודל התפקיד. מבחינתי, אני דורכת במקום הכי קדוש בתיאטרון".

סגל הוקפץ לבייג'ין בדקה ה?90 כדי להחליף את השחקן דרור קרן, שאמו נפטרה זמן קצר לפני הנסיעה. הוא מגלם את אחד המלאכים, שמגיעים לאסוף את המתים מן האדמה.
"כשעמרי ניצן צילצל לשאול אותי אם אני פנוי להחליף את דרור ב'אשכבה', הרגשתי שהלב שלי דופק כמו משוגע וגימגמתי שאני צריך לבדוק ביומן. ניתקתי את הטלפון, צרחתי, ואז התקשרתי להגיד שאני בפנים. כבר הוקפצתי במהלך הקריירה להחליף בהצגות, אבל מעולם לא חוויתי דבר כל כך מרגש.

"שלחו לי את הדי.וי.די של ההצגה שצולמה לפני 13 שנים, והתקשיתי לצפות בזה מרוב שהדמעות כיסו לי את העיניים. זה מדהים שאפילו דרך מצלמת וידיאו, שבדרך כלל לא מחמיאה להצגות תיאטרון, ההצגה עוברת.

"כל מה שקורה כאן, גם מאחורי הקלעים, הוא פשוט נדיר. האחווה של הצוות הוותיק וההתעקשות שכל מחליף יהיה הכי מדויק שיש הן פשוט יוצאות דופן. דרור דאג לדבר איתי כמה פעמים ולתת לי טיפים והנחיות, למרות שהיה בתוך האבל על אמו. כל שחקן ושחקנית ניגשו אלי כדי לספר לי מה חנוך חשב על הדמות, באיזה מקום על הבמה הכי כדאי ללכת, מה לא".

ואיך נכנסים לתפקיד בתוך 24 שעות?
"במקרה של לוין, בקלות. הטקסט שלו כל כך עוצמתי וכל כך מדויק, שפשוט אי אפשר להיכשל. זה כמו לטעום את הפרי הכי טעים שיש. כל האווירה מאחורי הקלעים היא חמה ומחבקת, אני חושב שהדבר הכי יוצא דופן כאן הוא ההיעדר המוחלט של האגו. אין שחקן ראשי, שחקן משני, ניצב או תפאורה אנושית. כולם שווים בעיני כולם, ולכן זה מרגיש כמו משהו דתי".

ערב החזרה הביתה, אחרי שלוש הצגות מוצלחות בפני אולם מלא, שגריר ישראל בסין ומנהל תיאטרון "הביצה" הסיני מבקשים לכנס את צוות ההפקה הישראלית כדי להודות להם על הבאת הבשורה לצופים הסינים.

הצוות הטכני מפרק בתוך דקות את התפאורה, שתחזור בעוד כמה שעות בטיסה ישירה לתל אביב. השחקנים עולים לאוטובוס שאוסף אותם לבילוי לילי אחרון בשוק האוכל הסיני, עמוס מעדני הנחשים, הצרצרים, החרגולים ופירות הים המטוגנים. לפתע נפתחות ארובות השמיים, וגשם מונסוני מגיע משום מקום ושוטף את העיר החמה. "גם השמיים בוכים על חנוך", אומרת אחת השחקניות בשקט.