"איראן היא הכישלון הגדול ביותר של מדיניות החוץ של אובאמה", אומר מיט רומני. אולי - אך לכישלון אבות רבים. ממשל קלינטון העלים עין משיתוף הפעולה הגרעיני בין רוסיה לאיראן, השאה הפרסי הופקר על ידי הנשיא קרטר, רייגן ביצע עיסקה בעייתית של "נשק תמורת בני ערובה", ובוש הבן - אף שייחד לטהרן מקום של כבוד ב"ציר הרשע" - לא ניצל את הניצחון הצבאי בעיראק כדי להעמיד את איראן על מקומה, אף שזו כבר היתה בשלבים מתקדמים במירוץ לגרעין.
יריעת הטעויות האמריקניות בעניין איראן רחבה הרבה יותר, ובשלב מסוים ארה"ב אפילו סיפקה נשק בו בזמן הן לסדאם חוסיין והן לחומייני. כל זה לא מנע מאיראן להמשיך ביתר שאת במאמץ הגרעיני ובהרחבת רשתות הטרור האזוריות (ובמידה מסוימת העולמיות) שכפופות למרותה, דוגמת חיזבאללה והג'יהאד האיסלאמי.
ניסיון העבר היה חייב לערער את הביטחון המוחלט שמפגינים ידידינו האמריקנים בתובנותיהם בנוגע למצב. דוברים אמריקנים בכירים חוזרים ומדגישים שלישראל ולארה"ב אותו מודיעין, אך שהמסקנות לגביו הן שונות, וזה בדיוק העניין: לא הידיעות עצמן הן שקובעות, אלא ניתוחן והמסקנות - הנכונות או השגויות - שנובעות מהן. ב-1973, למשל, קבע אמ"ן שעל פי המודיעין שבידיו, ההיערכות המצרית מצביעה על "תרגיל". ראש אמ"ן אימץ את העמדה וקבע "תרגיל". הרמטכ"ל שוכנע ואמר "תרגיל". רק משה דיין דרש לראות את החומר הגולמי ואמר: "לא תרגיל, אלא מלחמה", וצדק.
האם בוושינגטון יוכלו לחיות בשלום עם פצצה?
האמריקנים (והאירופאים) מפרשים היום את הנקודה שהאיראנים הגיעו אליה, בדרך לפצצה, כמרוחקת מתחנתם הסופית. ישראל אומרת שהמרחק קצר הרבה יותר ושבכל מקרה, אין להסתכן בטעות כי את המחיר העיקרי, לפחות בשלב ראשון, נשלם אנחנו.
דוברי הממשל, כולל גברת קלינטון, אינם מכחישים שהאיום על ישראל חמור יותר, מה שמעורר שאלות שהן לא רק בתחום הצבאי, אלא גם במישור המוסרי: וושינגטון מצהירה השכם והערב כי לא תאפשר לטהרן להגיע לנשק גרעיני, ואנחנו רוצים להאמין לה, אז מדוע היא מסרבת לנקוט את האמצעי היחיד שיש לו סיכוי ממשי לעצור אותה, וכנראה זה שגם יאפשר להימנע מהצורך בפעולה מלחמתית, דהיינו, לקבוע "קווים אדומים" ברורים? מדוע אין היא מגישה אולטימטום חד-משמעי לטהרן, שאם זו תחצה נקודות מסוימות, אמריקה תפעל נגדה במלוא כוחה הצבאי? הלוא גם הממשל אינו יכול להתעלם מכך שהסנקציות וה"הידברות הדיפלומטית" אינן יעילות עוד.
האם הסיבה לרתיעת הממשל קשורה במערכת הבחירות, כפי שאחדים סוברים, או שמא הסיבה יסודית ומדאיגה יותר, כלומר יש בממשל מי שגורס שהעולם יוכל לחיות עם פצצה איראנית חרף הסיכונים למעמדה של אמריקה וחרף האיום החמור על ישראל?
נתניהו כמנהיג ישראל והעם היהודי חייב להביע את דאגותיו מכך, לעיתים גם בפומבי, אך יש לברך על שהנשיא אובאמה נטל יוזמה ומיהר לקיים עימו בשבוע שעבר שיחה ממושכת ומפורטת בנדון, והבין, כנראה, שאחדות מהתבטאויותיהם של עוזריו לא הועילו לא לליבון העניין עצמו, לא ליחסי אמריקה-ישראל וגם לא למערכת הבחירות שלו.