בספרו "התנגשות הציביליזציות" מתייחס פרופ' סמואל הנטינגטון לקריאת התיגר של הציביליזציה האיסלאמית והסינית כלפי המערב. הנטינגטון ניבא כי הזהות התרבותית והדתית תהיה המקור העיקרי של הסכסוכים בעולם שלאחר המלחמה הקרה. אירועי הימים האחרונים במזרח התיכון ובמרחב האוקיינוס השקט מצביעים על כך שהנטינגטון ראה צעד אחד קדימה. בתחילת 2009 נכנס לבית הלבן נשיא חדש שסבר כי דיבורים יפים וכוונות טובות יהפכו את ההתנגשות הצפויה לחיבוק עולמי אחד גדול. הספר של הנטינגטון לא השפיע, מן הסתם, על עיצוב מדיניות החוץ של ברק אובאמה.
המהומות בעולם הערבי (הטריגר, הסרט הפוגעני על הנביא מוחמד) ובסין (המחלוקת בין סין ליפן על השליטה בקבוצת איים, שהפכה לסכסוך של ממש בין המדינות) הופכת את ספרו של הנטינגטון לאקטואלי יותר מתמיד. המעצמה מספר אחת בעולם, ארה"ב, הורידה פרופיל מרצון בעידן אובאמה. התוצאות לא איחרו לבוא: בקדנציה אחת הצליח אובאמה להתסיס רחוב ערבי שלא התרשם מחיזוריו ומהתנצלויותיו. הוא אף הצליח להרעיש את האוקיינוס השקט. לא סתם ניבאו לו ב-2008 יכולות מופלאות.
גם איראן מריחה את החולשה האמריקנית
אובאמה ירש, כך הוא מאמין, מקודמו, ג'ורג' בוש, אמריקה מנותקת מהעולם ולא פופולרית. אובאמה ראה את אמריקה כמו רכבת שדוהרת בתוך מנהרה. אבל אובאמה טען שהוא רואה את האור. הוא לא הבין שזה לא אור אלא רכבת שדוהרת ממול, זו שעליה דיבר הנטינגטון. אובאמה האמין כי הסגנון האישי והלבבי שלו ואכילת המבורגרים עם מנהיגים ישנו את מהלך ההיסטוריה. עם רוטב אלף האיים לא פותרים מחלוקות גיאו-פוליטיות ולא מוחקים פצעים פתוחים כמו אלה הקיימים בין סין ליפן. אימפריות קמות ונופלות לאורך כל ההיסטוריה. אבל המשותף לאימפריה הפרסית, הרומית, המונגולית ועוד רבות הוא התקופה הארוכה בת מאות השנים שבה הן היו אימפריות. אמריקה, אם תמשיך בקצב הזה, תיכנס להיסטוריה כאימפריה ששלטה בעולמנו בפרק הזמן הקצר ביותר. דומה שאובאמה עושה זאת מרצון. הנשיא האמריקני מאמין כי בדרך זו יהיה לנו עולם שוויוני יותר, הוגן יותר, מתחשב יותר, שקט יותר. האם בתום ארבע שנים של ממשל אובאמה העולם רגוע או בטוח יותר?
נתחיל בשכונה שלנו, המזרח התיכון. במצרים של עידן האחים המוסלמים היה אמור להתנהל רומן לפחות בטווח הקצר-בינוני בין הממשל האמריקני לממשלת מוחמד מורסי שבה תמך. ה"וושינגטון פוסט" חשף בסוף השבוע כי ממשל אובאמה הקפיא זמנית את השיחות על הסיוע הכלכלי למצרים כי הממשל כועס על התנהלות ממשלת מצרים לנוכח המהומות שהיו בקהיר בעקבות הסרט על מוחמד. "כיצד זה קרה?" אולי סוף סוף שואלים את עצמם בבית הלבן. בלוב צריך הממשל לחזק את אבטחת הנתינים האמריקנים לאחר הפיגוע הרצחני נגד השגריר, בלבנון משמידים חומר מסווג מחשש כי ההמון הזועם והאנטי אמריקני יפלוש לבניין השגרירות כמו בטהרן ב-1979 בעידן קרטר, ובאיראן ראינו השבוע את אותן הסיסמאות מ-1979 בגנות ארה"ב, בלי כל התחשבות לאיחולים לשנה החדשה האיראנית ששיגר אובאמה.
אותנו בישראל כמובן מטרידה איראן, אבל את וושינגטון מסורתית מטריד יותר הנעשה במרחב האוקיינוס השקט. מזכיר ההגנה האמריקני, ליאון פאנטה, לא אהב מן הסתם לשמוע במהלך ביקורו בסין איומים ששיגר עמיתו הסיני כלפי יפן, בעלת ברית של ארה"ב, בעקבות משבר האיים. היו"ר מאו מתענג בקברו. הידרדרות יחסי סין-יפן מסוכנת ויכולה לגרור את האמריקנים לעימות צבאי. המזל הגדול של אובאמה הוא שבית החרושת הגדול ביותר בעולם, סין, זקוק לעוד כמה שנים של שקט כדי להמשיך למכור ולהתבסס - עד למהפך.
"הפיאסקו בלוב משקף את המציאות העצובה של המדיניות האמריקנית", נכתב בעיתון הסיני הרשמי "גלובאל טיימס" לפני כמה ימים. הסינים מריחים את החולשה האמריקנית. אבל לא רק הם. גם צפון קוריאה וגם מדינה באזורנו בשם איראן. וזו כבר הבעיה שלנו.