הפגנות המחאה בגדה הן תחילת האביב הפלסטיני?

בתום הפגנת עובדי המגזר הציבורי שנערכה ביום שלישי מול משרד ראש הממשלה ברמאללה, ניגשו אלינו שני גברים פלסטינים, אחמד כילאני ובילאל זיד. "הגענו לכאן במיוחד מכפר יעבד שליד ג'נין כי המצב באמת כבר בלתי נסבל", אמרו. "עבדנו במשך שנים בישראל ונוכחנו לדעת שהכלבים בישראל חיים טוב יותר מהילדים שלנו. אין לנו שום יכולת להביא להם לחם הביתה. בקושי יש עבודה, ולנו, כמי שמתגוררים בכפר, עוד יותר קשה למצוא עבודה".

בילאל שמע שאנחנו מתכוונים להיכנס למסיבת העיתונאים של ראש הממשלה, סלאם פיאד, וכמעט התחנן שנשאל אותו איך אפשר למצוא פתרון למצב כה אנוש, או כפי שהוא ניסח זאת בשפתו הציורית: "שאל אותו איך אפשר להצמיח צמח על אדמה שרופה".

בערב, כילאני התקשר. "רציתי לספר לך קצת על החיים שלי", הוא אמר. "אני נשוי ויש לי שבעה ילדים. אני גר בבית קטן עם שני חדרים ששייך למשפחה שלי. עד לפני כמה חודשים התפרנסתי בכבוד בישראל. הרווחתי בערך 200 שקל ביום", סיפר, "אבל מאז שבנו את גדר ההפרדה הרבה יותר קשה לקבל אישורי עבודה בישראל. היום אני עובד כמלצר באירועים ובחתונות באזור ג'נין. אני מקבל 60 שקל ליום עבודה. לפעמים כשאני צריך לנסוע באוטובוס לג'נין אני מחליט לוותר כי נסיעה הלוך-חזור עולה 20 שקל. זה הרבה".

כילאני המשיך להסביר כי "אנחנו בקושי אוכלים בשר ודגים כי זה יקר. היו גם ימים שלא נשאר לנו כסף לקנות לחם. קונים רק את מה שצריך. מה בסך הכול ביקשתי? לחיות בכבוד. אני רוצה שהממשלה תעזור לאנשים קשי-יום, חולים, נכים, מובטלים. בדיוק כמו אצלכם".

בילאל ואחמד לא לבד. מאות אלפי אזרחים פלסטינים נמצאים במצוקה כלכלית חריפה, עד כדי עוני משווע וחרפת רעב. רבים מהם מרוויחים בקושי 1,000-1,500 שקל בחודש, ובעזרתם הם צריכים לפרנס משפחה שלמה. עובדי המגזר הציבורי ברשות הפלסטינית, שמרוויחים סכומים מעט גבוהים מאלו אך גם לא מאוד רחוקים מהם, נאלצים להתמודד מזה חודשים ארוכים עם דחיות חוזרות ונשנות בתשלום המשכורות. אין חודש שבו הם מקבלים את מלוא המשכורת שלהם בזמן. לעיתים הם מקבלים אותה באיחור של חודש, ולעיתים הם מקבלים רק חלק ממנה. החלק השני משולם להם כעבור מספר שבועות ולכן רבים מהם נמצאים במצב של חוסר ודאות תמידית.

"אני אף פעם לא יודע מתי אני אמור לקבל משכורת", מספר לוואלה! חדשות ערפאת אבו ראס, עובד משרד הרווחה ברמאללה. "זה כבר שנים נמשך ככה. בתקופת שלטון חמאס בכלל לא קיבלנו משכורות, ובשנים האחרונות הן משולמות לנו באיחור", הסביר. "אם למשל אני משלם בצ'ק למישהו, אני אף פעם לא יודע אם תיכנס לי משכורת לפני ירידת הצ'ק. לכן, אני לא יודע איזה תאריך לחתום על הצ'ק. אין שום ביטחון. השבוע, לדוגמא, קיבלתי חצי ממשכורתי. חצי ממנה הלך לכיסוי הלוואה שלקחתי מהבנק. המצב הזה הוא לא נורמלי, אנשים בלחץ אטומי בכל חודש מחדש. איך אפשר להסתמך על משכורת, בלי שאתה יודע מתי היא נכנסת?".

זה תקופה ארוכה שהרחוב הפלסטיני מתוסכל מעליות המחירים, אלא שלפני כשבוע וחצי הפך התסכול למחאה עממית. הקש ששבר את גב הגמל היה עליית מחירי הדלק. בתחילה, יצאו לרחובות נהגי המוניות שזעמו על עליית מחירי הדלק ואליהם הצטרפו גם נהגי המשאיות ונהגי התחבורה הציבורית – שאף השביתו את התחבורה הציבורית ליום אחד.

בהמשך הצטרפו למחאה גם אלפי צעירים שיצאו לרחובות הערים הגדולות בגדה והפגינו נגד יוקר המחיה ברשות. רוב הזעם הופנה לעברו של ראש הממשלה פיאד, ולראשונה בהיסטוריה של הרשות השליכו מפגינים פלסטינים אבנים ובקבוקים לעבר שוטרים פלסטינים. רוב ההפגנות האלימות התקיימו בחברון ובשכם, בעוד שביתר הערים נקטו המפגינים בקו בלתי אלים.

פיאד, שחזה במהלך אותו שבוע בסרטונים שכאילו נלקחו מסוריה ואשר בהם השליכו עשרות מפגינים נעליים לעבר תמונתו, ניסה ללא הצלחה יתרה להסיט את האש לעבר ישראל והמדינות הערביות שלא עמדו בהתחייבויותיהן להעביר כספים לקופת הרשות. משהבין שהרחוב עדיין כועס עליו ורואה בו את מי שנושא באחריות למשבר הכלכלי הנוכחי, הורה פיאד – בגיבוי יושב ראש הרשות אבו מאזן, על שורת צעדים מידיים: הורדת המע"מ ל-15%, תשלום משכורות אוגוסט לעובדי המגזר הציבורי, הורדת מחירי הדלק והבנזין לרמה שהייתה בחודש שעבר, הגברת הפיקוח על עליית מחירים במוצרי היסוד וקיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה.

פיאד לא המתין עד שהמחאה תתפשט והחליט להכות בברזל בעודו חם. הוא הבין שהמחאה פרצה בגלל שלוש סיבות עיקריות: מחירי הדלק, מחירי מוצרי היסוד ואי-תשלום המשכורות למגזר הציבורי. לפיכך, נקט בכל האמצעים העומדים לרשותו על מנת לפתור את הנושאים הללו ובכך לנטרל את רוב המפגינים שיצאו לרחובות. הוא קיבל גם חיזוק מכיוון ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שהורה להעביר רבע מיליארד שקלים כמקדמה מכספי המסים שישראל גובה עבור הרשות.

כל הצעדים האלה אכן הצליחו לבלום כמעט לגמרי את המחאה החברתית בגדה, ובימים שלאחריה אנשים שבו לעבודה כרגיל וההפגנות הפכו קטנות הרבה יותר. עם זאת, כולם מבינים שהמשכורות עלולות להתאחר שוב ומחירי הדלק והעגבניות עלולים להתייקר, ואז הרחוב עלול לבעור פעם נוספת. על כן, השאלה שנשאלת כיום היא: האם זו מחאה קיצית חולפת, או שמא תחילתו של אביב פלסטיני?

באופן מפתיע, מי שעושה בימים האחרונים שימוש תדיר בביטוי "אביב פלסטיני" הוא לא אחר מאשר אבו מאזן בכבודו ובעצמו. הוא מבין שעליו לאפשר לציבור להוציא קיטור, אולם במקביל הוא דואג להבהיר להם שהוא "אחד מהם" ושמי שאחראית למשבר הכלכלי החריף ברשות היא ישראל. "האביב הפלסטיני התחיל ואנחנו תומכים בדברים שהעם אומר ורוצה", אמר במסיבת עיתונאים שכינס עם תחילת המחאה. "לאנשים יש זכות להביע את דעתם על מנת שקולם יישמע בכל עבר, אך בדרכי שלום. אמרו לי שאני עודדתי את הציבור לצאת להפגין ואני אומר 'נכון. אני לא נגדם. אני כאן למען העם בסופו של דבר'".

אבו מאזן הסביר כי "לא יהיו פתרונות שורשיים ללא הסרת הכיבוש. אני כבול בגלל הכיבוש. נבחן את הבקשות של העם ונעשה ככל שנוכל למענו". חבר הפרלמנט הפלסטיני העצמאי, ד"ר מוסטפא ברגותי, משוכנע ללא ספק שזהו "תחילתו של האביב הפלסטיני", כלשונו. ברגותי, רופא במקצועו, עומד בראש מפלגת "היוזמה הלאומית הפלסטינית" שחרתה על דגלה קידום רפורמות ודמוקרטיזציה ברשות, במקביל למאבק עיקש בכיבוש.

ספק מתוך קריאת המציאות וספק מתוך משאלת לב, הוא מדגיש בשיחה עם וואלה! חדשות: "כשמדברים על האביב הערבי, מדברים על אנשים שנלחמים למען צדק. בין אם זה במצרים, בטוניסיה או בכל מדינה אחרת. אני מאמין שמה שאנו רואים בימים האחרונים בשטחים זו התחלה של מאבק למען צדק. הפלסטינים דורשים את הזכויות שלהם". הוא סבור שלמרות דעיכתה היחסית של המחאה בעקבות דברי פיאד, היא צפויה להימשך: "זה ממש לא נגמר. צפויות עוד פעילויות רבות".

רוב הציבור הפלסטיני לא חושב כמו ד"ר ברגותי, ופלסטינים רבים מעריכים שהמחאה היא זמנית. ראש מועצת קדום, סאקר עובייד, טוען בשיחה עם וואלה! חדשות כי העובדה שרוב האזרחים הפלסטינים הם עובדי ממשלה פוגעת בסיכויי המחאה להתרומם. "לעם הפלסטיני אין כרגע מספיק עוצמה שבעזרתה הוא יוכל להמשיך בהפגנות בסגנון 'האביב הפלסטיני'. רוב האנשים לא מעוניינים להמשיך בהפגנות הללו משום שהם יודעים שהם אלו שייפגעו".

הוא הסביר כי "רוב הפלסטינים עובדים במשרדי הממשלה ברשות ואם הם מחליטים להפגין נגד הממשלה ונגד הרשות – לא תהיה להם משכורת בסופו של דבר. הם חוששים לשנות את המצב הקיים וחוששים מקריסת הרשות, שכן אז לא תהיה להם משכורת". לדברי עובייד, ההבטחות שנתן ראש הממשלה פיאד במסיבת העיתונאים שלו ביום שלישי, "כמו הורדת מחירי הדלק ומוצרי היסוד, היו חשובות ומשמעותיות, ועובדה שהן הצליחו להחזיר הביתה את המפגינים".

בכיר פתח וראש הממשלה הפלסטיני לשעבר, אבו עלא, מודה שהמצב הכלכלי של העם הפלסטיני אכן קשה מאוד אך מסרב להאמין שההפגנות יתפתחו לכדי מאבק נגד ההנהגה הפלסטינית. "הכאב מובן. איך אפשר לחיות ממשכורת מינימום של 1,300 שקל?! הרי צריך לשלם על אוכל, חשמל, מים. מה נשאר בסופו של דבר? כלום. עם זאת, לא הממשלה הפלסטינית אחראית על מה שקורה, אלא הכיבוש הישראלי".

"המפתח ללחם הפלסטיני נמצא ביד הכיבוש. כמובן שגם לנו יש אחריות למחאה. אבל מה שבטוח הוא שאם תפרוץ אינתיפאדה – היא תופנה קודם כל נגד ישראל. רק לאחר מכן נגדנו". שר האסירים לשעבר, אשרף עג'רמי, פרסם עם תחילת המחאה מאמר בעיתון הפלסטיני "אל-איאם" שבו כתב כי המחאה עדיין לא מגיעה לרמה של מחאות האביב הערבי לא משום שהמצב טוב יותר ממדינות אלו, אלא בעיקר משום שהאזרחים הפלסטינים עדיין מאמינים שיש אפשרות לשנות משהו. למרות זאת הזהיר כי אם דרישות המחאה לא יענו בהקדם, הדברים עלולים להתהפך.

ברחוב הפלסטיני מנסים גם כן להנמיך את הלהבות שנוצרו בימים האחרונים ולהעביר מסר מרגיע לכולם: "מה שקרה ברחוב הפלסטיני שונה לגמרי מכל הפגנות 'האביב הערבי' שאירעו במזרח התיכון", אומר אבו ראס. "זה לא שיש לנו מדינה ואנחנו רוצים לבצע מהפכה. המהפכה היא לא נגד פיאד אישית אלא נגד המדיניות שלו. לכולם ברור שהוא הביא שקט וביטחון לרשות ואנחנו מעריכים אותו על כך. הוא רק צריך לשנות את המדיניות שלו".

אבו ראס הוסיף כי "לכולם ברור שיש גורמים אינטרסנטים שרוצים להמשיך בהפגנות כדי לפגוע בפיאד אישית, אבל לנו חשוב להבהיר שאנו מתנגדים להפגנות אלימות. ההפגנות שהיו בחברון ובשכם לא מקובלות עלינו. אנו מכבדים את המנהיגים שלנו". כילאני מסכים עם הדברים: "אף אחד לא רוצה יותר אלימות והפגנות. רוצים לחיות בשקט. הצעדים של פיאד עזרו והרחוב יירגע".

לא מעט פלסטינים מצביעים על קווי דמיון בין המחאה בישראל לבין המחאה ברשות. בדומה למחאה החברתית הישראלית, שחטפה ביקורת על כך שהיא אינה ממוקדת מספיק, גם זו הפלסטינית מפריחה סיסמאות נגד כולם. בהפגנה אחת ניתן למצוא מפגינים נגד יוקר המחיה, בעד העלאת שכר המינימום, נגד ייקור הדלק, נגד ניפוח תקציב הביטחון, נגד ראש הממשלה פיאד, נגד הכיבוש, נגד הסכמי אוסלו, נגד הסכם פריז ואפילו נגד הסכמי קמפ דיוויד בין ישראל למצרים.

חלק קוראים לפיאד להתפטר ולהקים ממשלת חירום לאומית, חלק קוראים לפיאד להמשיך בתפקידו ולקדם רפורמות, וחלק באים כדי לראות קצת אקשן ברחובות. צעירה פלסטינית מבולבלת, שהגיעה לאחת מהפגנות המחאה ברמאללה, מצאה את עצמה נבוכה למדי אל מול מבול "קוקטייל הדרישות", כלשון העיתון הפלסטיני אל-קודס. "האמת שעד עכשיו אני לא ממש מבינה מה רוצים", אמרה לכתב העיתון.

טענה נוספת שנשמעה כלפי מובילי המחאה החברתית בישראל הייתה שהם מונחים על ידי גורמים פוליטיים. באופן לא מפתיע, טענה דומה נשמעה גם ברשות: אשרף עג'רמי, פרסם השבוע מאמר שבו כתב שלצד מפגינים שהביעו מחאה כנה ורצו שדרישותיהם ייענו, פעלו מפגינים רבים מתוך שיקולים זרים, ביניהם מתוך רצון "לנקום בפיאד ולהביא לפיטוריו", כמו גם מתוך רצון לגרור את הגדה לאנרכיה. "יש גם מי שרצו לחסל את רעיון הרשות הפלסטינית ואכן היה לא קל להבחין בין כל האג'נדות הללו במהלך ההפגנות", הוסיף. העיתון "אל-קודס" ציטט אף הוא צעירה פלסטינית שתהתה מי מרוויח מכל זה: "זו בדיוק הבעיה. אנו חוששים מכך שגורמים פוליטיים ינצלו את הפעילות שלנו למען המפלגות שלהם".

תהיינה הסיבות לכך אשר תהיינה, המחאה החברתית בישראל לא הצליחה להתרומם שוב, ובקיץ האחרון נותרו שדרות רוטשילד ריקות מאוהלים. ברשות הפלסטינית חלוקים, כאמור, לגבי ההערכה אם המחאה תתעורר מחדש. פלסטינים רבים חוששים שבדומה לישראל, גם ברשות המחאה תגווע בגלל סיבות שונות ומגוונות. עם זאת, יש רבים שמזהירים מפני אפשרות שהסיבוב הבא במחאה – אם אכן יבוא - ישנה מעט צורה ויהפוך להתפרצות אלימה שתופנה דווקא נגד ישראל.

"במחאה הנוכחית הבינו פלסטינים רבים שמי שנושאת ברוב האחריות למצבנו הכלכלי הקשה היא ישראל", מציין סאקר עובייד. "על כן, אני לא פוסל אפשרות שבפעם הבאה יפרצו הפגנות נגד ישראל ולא נגד הרשות. הן עלולות אולי להתפתח אפילו לאינתיפאדה עממית".

ברגותי מסכים, ואומר שההתפרצות נגד ישראל היא בלתי נמנעת: "אני חושב שהפלסטינים הבינו בימים האחרונים שאי אפשר להפריד בין כלכלה לכיבוש, בין כלכלה לפוליטיקה. הפלסטינים מבינים שמערכת האפרטהייד שבה הם חיים מפלה אותם מבחינה כלכלית".

ברגותי מסכם את הדברים בכך ש"אי אפשר לנהל כלכלה בלי מים, בלי שטחים, תחת כיבוש. מי שחושב שהמצב יוכל להימשך רגוע ושקט שוגה באשליות. ההפגנות ימשיכו להתקיים בצורה בלתי אלימה ואני מאמין שהן עלולות להפוך לאינתיפאדה – נגד הכיבוש, נגד אי-הצדק. גם נתניהו מבין זאת. אנשים כאן במצוקה. אני יודע שגם בישראל הייתה מחאה חברתית, אבל אתם שוכחים שהחברה בישראל חיה בשגשוג. אנחנו חיים בעוני מתמיד".

לקריאה נוספת
נותן כתף: נתניהו יקדים העברת רבע מיליארד ש"ח לפלסטינים
מאות הפגינו ברמאללה נגד פיאד: "הורד מחירים"
בשל המחאה: פיאד הוריד המע"מ ועצר התייקרות הדלק

לפניות לכתב nir_yah@walla.com