פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אלי ישי, גם אני בן אדם

      לאחר שנמלט ממלחמת האזרחים בארצו, הגיע לישראל דירי, פליט בן 19 מדרפור. למרות הקשיים, הוא רכש השכלה, ואף ביקש להתגייס לצה"ל - אך סורב. כעת הוא מבקש סיכוי לעתיד

      שנה חדשה בפתח, ואתם חוגגים, מחליפים מתנות, מתכננים את ארוחת חג, מאחלים "שנה טובה" ומייחלים לבריאות ואושר. ואני? אני לא יודע מה צפוי לי השנה. שנה? אני לא יודע מה צפוי לי מחר.

      נעים מאוד, אני דירי, בן 19, פליט מדרפור. חלקכם מכירים אותי. אני פה כבר ארבע שנים. נכון, זה אומר שהגעתי לארץ כשהייתי רק בן 15 - בודד ופצוע מירי של חיילים מצרים ברגל ובבטן. בדרפור השארתי את אמי ואת אחי הקטן. אבי נהרג על ידי הצבא הסודני, ואני ברחתי כדי למצוא לעצמי עתיד טוב יותר, כדי לקבל השכלה, כדי לשרוד.

      מתקן הכליאה בקציעות (יח"צ , א.ס.ף ארגון סיוע לפליטים)
      "חידלו לאיים עלינו בכלא ובעונשים חמורים". מתקן הכליאה בקציעות (צילום: ארגון סיוע לפליטים)

      לא אספר לכם על התלאות ועל הקשיים הפיזיים והנפשיים בדרך, אתם יכולים להעלות בדמיונכם שלא היה קל. אבל אני לא נואשתי. כשהגעתי לישראל, הייתה רק מטרה אחת לנגד עיניי: ללמוד. אחרי חודשים של הידפקויות על דלתות, של תורים באו"ם ובמשרד הפנים, של ביורוקרטיה, של פקידים, של ראיונות ותשאולים – מצאתי את עצמי לומד ארבע שנים נהדרות בתיכון בכפר הנוער עיינות. החלום שלי התגשם, ואני ושלושה מחבריי, פליטי דרפור גם הם, למדנו יחד עם תלמידים ישראלים היסטוריה, אנגלית, כימיה, ביולוגיה, ספרות ואפילו תרבות ישראל.

      בתום ארבע שנים סיימתי בהצטיינות את התיכון, ואני גאה להסתובב עם הציונים והתעודות ולהראות אותם לכל דורש. בד בבד, אגב, למדתי בקורס GED במשך שישה חודשים באוניברסיטת ירושלים בגבעת רם, לקבלת תעודה שתהיה מקובלת בארצות הברית. אלא שלמבחן הסיום לא ניגשתי, כי הוא עלה 500 דולר, כך שאת התעודה לא קיבלתי.

      כמו חברי הישראלים, עם סיום הלימודים ביקשתי להתגייס לצה"ל, להתנדב; אך שם סירבו לקבל אותי - הרי אין לי תעודת זהות. המעמד שלי כרגע בישראל לא מאפשר לי כלום. כפליט קטין, שהגיע לארץ לבקש מקלט, האישור היחיד שמדינת ישראל הסכימה להנפיק לי הוא ויזה זמנית שלא מאפשרת לעבוד.

      אז זה המצב: בן 19, בוגר מערכת החינוך הישראלית, עם ויזה זמנית, שלא מורשה למצוא עבודה ולפרנס את עצמו, שלא יכול לממן שכר דירה, מזון או לימודים ושאינו מוכר כפליט. כל בוקר אני קם לאי-ודאות, לסימני שאלה, לפחד מהיום הבא.

      גוזרים עלי גזר דין מוות

      אני עומד מולכם, אלי ישי ובנימין נתניהו, ומבקש פתרון. אני מתחנן שתחדלו מהמדיניות האטומה, השרירותית והלא אנושית שאתם מפגינים כלפיי וכלפי חבריי. אני מבקש שתבחינו בין מבקשי המקלט לבין מבקשי השיפור הכלכלי. אני מבקש שתחדלו לאיים עלינו בכלא ובעונשים חמורים. לחזור – אין לנו לאן. ברור לי שאם תאלצו אותי לחזור לסודן, אתם גוזרים עליי גזר דין מוות.

      אני מבקש שתיתנו לי סיכוי לבוגר מערכת החינוך הישראלית, שכמו חבריי ללימודים, רוצה את הפשוט מכל: עתיד. אני לא מבקש נדבות. כל מה שאני מבקש הוא ויזת עבודה שתאפשר לי להתקיים, למצוא קורת גג, להמשיך ללמוד ולהתקדם, ולחלופין, אשרת פליט שתאפשר לי לבחור אם להישאר כאן או לעזוב למדינה שתשמור על הזכויות שלי כאדם.

      אני אוהב את ישראל. פגשתי כאן אנשים נפלאים שרצו לעזור, אבל כרגע היחידים שיכולים לעזור לי ולחבריי יושבים במשרד הפנים ובממשלה. אני קורא אליכם, עכשיו, עם פרוס השנה החדשה, לגלות אנושיות ואהבת אדם, להעניק גם לי סיכוי לשנה טובה ולחיים.

      הכותב הוא פליט מחבל דרפור שבסודן, אשר הגיע לישראל לפני כארבע שנים