מאחורי אשת הצללים: סיפור חייה של אם ראש הממשלה

בינואר 1927 ירד אבל כבד על היישוב היהודי בארץ ישראל, עם מותו של אחד העם, מההוגים הרוחניים והאינטלקטואליים של התנועה הציונית בראשית דרכה. מילותיו, מסותיו ומאמריו של הסופר והעיתונאי היו לאבן יסוד גם במערכת החינוך העברית, אז בחיתוליה, וכך - גם תלמידי בית הספר פיק"א במושבת העובדים פתח תקווה, ביכו את לכתו והקדישו לזכר את גיליון העלון הבית-ספרי שהוציאו באותה שנה.

"מתעטפים שמי מרום
בלבוש ענני אבל
כי נסתלקה הנשמה,
נתק נים הנבל"

"אבדנו, אבדנו!!
האמה בוכיה.
נסתלק הזהר
הספרות הומיה"

"העברית מתאבלת
עזובה מבלי אב
יתומה היא הספרות
מת 'אחד העם השב'"

"עלי הפרח הספרים
הם נשארו לנו,
אך הפרח הוא שנקטף
נבל ואינו עוד איתנו"

שיר זה, תחת הכותרת "מוקדש לאחד העם", אשר מתפרסם לראשונה בוואלה! חדשות, נכתב על ידי צילה סגל, אחת מתלמידות בית הספר פיק"א - שהוקם ב-1885 על ידי הברון רוטשילד והיה לבית הספר העברי המעורב הראשון - והוא נמצא באוסף פרטי שהיה ברשות אחת מבנות אם המושבות, מרים גיסין, שנמסר לארכיון לתולדות העיר בשנים האחרונות. אז בת 15, הייתה סגל בת למשפחה ליטאית-ציונית שעלתה לישראל בתחילת המאה, אך לימים, ייחקק שמה בדפי ההיסטוריה הישראלית, כאמו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

אין ספור מילים נכתבו בשנים האחרונות על דמותו של אביו של נתניהו, בנציון, מראשי התנועה הרביזיוניסטית ומחשובי ההיסטוריונים של יהדות ספרד, שהלך השנה לעולמו. כותרות העיתונים דיווחו אז בהבלטה על פועלו של מי שהיה מזכירו של זאב ז'בוטינסקי ועורך האנציקלופדיה העברית, ופרשנויות רבות הוקדשו לניתוח השפעתו האידיאולוגית של האב על השקפותיו של ראש הממשלה ושני אחיו – יוני ועידו. עם זאת, קולה של האם לא נשמע, וסיפורה של הצלע השנייה שהקימה את "שבט נתניהו", צילה, שבחודש שעבר צוינו מאה שנים להיוולדה, כמעט ולא סופר.

ב-28 באוגוסט 1912 נולדה בפתח תקווה בתם השביעית של בני הזוג בנימין וחנה מלכה סגל, שנה לאחר שהמשפחה, ליטאית במקורה, הצטרפה להוריו של בנימין שהתגוררו בראשון לציון, ועלתה לישראל ממיניאפוליס שבארצות הברית. בימי העלייה השנייה הייתה אם המושבות מרכז פוליטי ואידיאולוגי בו חיו זה לצד זה איכרים, אנשי עסקים וחלוצים. משפחת סגל התגוררה בבית גדול מוקף דקלים ב"פרדסי רייספלד", והתעקשה להישאר בישראל ולשלוט בפרדסים גם בזמן תלאות מלחמת העולם הראשונה, ולמרות התנכלויות וגזירות קשות של השלטון הטורקי.

בגיל שמונה התייתמה צילה מאביה, בנימין (שעל שמו נקרא ראש הממשלה), אך שמחת החיים הבסיסית שבה לא נפגמה. בשנות ילדותה ונעוריה השתייכה לחבורת בנות פופולרית שהסעירה את הלבבות העלומים בפתח תקווה הצעירה, ובמקביל ללימודים בבית הספר היסודי פיק"א, העבירו בנות החבורה – כולן דמויות מוכרות בתולדות העיר – את זמנן בטיולי צופים למבצר אנטיפטרוס וטיולי שבת בשדרות האקליפטוסים.

צילה זכורה כילדה ונערה כריזמטית, חייכנית, חריפה וחברותית, וכמי שניחנה ביכולות ביטוי וניתוח מרשימות; הייתה מהנשים הראשונות שהתקבלו לאוניברסיטה העברית, שם החלה בלימודי ספרות בתחילת שנות ה-30. צילה, שהייתה אמנם גדולת ממדים אך נודעה ביופייה ובקסמה, הפנטה גם את גברי האוניברסיטה העברית, שהתחרו על לבה. כך היא נתקלה גם בזוג חברים מירושלים - נח בן טובים, בן למשפחה ציונית בולטת ממקימי "הפועל המזרחי", ובנציון מיליקובסקי (ששינה את שמו מאוחר יותר לנתניהו), שאביו נתן עלה לישראל אחרי פעילות ציונית בולטת בוורשה.

בנציון ונוח (עמינדב) היו חברי ילדות, שרדפו יחד אחר חתולים וביצעו יחד תעלולים משותפים בירושלים של שנות ה-20. בבגרותם, נסחפו יחד ברוח הרביזיוניסטית של אב"א אחימאיר והחלו לפעול במסגרת "ברית הבריונים", התנועה הראשונה שפעלה באופן אקטיבי נגד הבריטים ודגלה במאבק מזוין לשיבת העם היהודי לארצו. התנועה ארגנה פעולות מחאה והפרעה להרצאות אקדמיה וכנסים של תנועת העבודה ותנועת ברית שלום, שדגלו בהקמת אוטונומיה דו-לאומית, ובנציון ונוח היו שותפים גאים לפעילות באוניברסיטה העברית.

צילה, בנצי ונוח הפכו במהרה לחברים קרובים, אך נוח היה זה שזכה ראשון בידה, וב-1932 השניים נישאו ובמהרה פנו לניכר. עם התגברות איומי הבריטים על פעילות התנועה הרביזיוניסטית, נסעו השניים לשליחות בפינלנד, ובהמשך עברו לבריטניה, שם נרשמו ללימודי משפטים, ככיסוי אקדמי להמשך פעילות גיוס הכספים והתמיכה של נוח בתנועה הרביזיוניסטית, שבגינה אף נחקר בשנות ה-40 בידי השירות החשאי הבריטי.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הורחקו נשות וילדי לונדון מהעיר המופגזת, וצילה – שככל הנראה כבר הייתה בהליך גירושים מנוח – נסעה לניו יורק, שם קיבל את פניה הידיד הוותיק בנציון, שכבר שהה מספר שנים בארצות הברית במסגרת פעילותו הפוליטית. כעבור שנתיים התחתנו בני הזוג בניו יורק. מרבית פרטי המשולש הרומנטי חלוקים בין מסורות משפחתיות ונותרו רק לדמיון, ובקרבתו של בנציון המנוח נהגו לספר כי מוכן היה להישבע שחיכה לה כל העת, ובשום שלב לא "הפסיד" במאבק על ידה". מה שבטוח הוא שצילה ובנציון נותרו נשואים 56 שנים, ואילו נוח נותר שבור לב.

סיפורי המורשת של צאצאי משפחת בן טובים – שעוד זוכרים את העשור בהן צילה הייתה דודה שלהם – יודעים לספר כי נוח נפגע עד עמקי נשמתו, התבייש לחזור לישראל אחרי המקרה, התחתן רק שנים אחר כך, ומעולם לא הביא לעולם ילדים.

בנציון המתין לצילה, ומהרגע שנפגשו שוב, ניצתה אש של אהבה סוחפת וסוערת בין השניים. צילה כרכה את חייה המקצועיים והאישיים בבעלה, ובמהלך שנות ה-40 התגייסה למאבקו לגיוס יהדות ארצות הברית לקידום הציונות והצורך הבהול בהקמת מדינה עברית ובצבא עברי לוחם, בה הציג לראשונה את רעיון "הקול היהודי" בזירה הפוליטית האמריקאית. עד לידתו של בנם הבכור, יוני, ב-1946, עבדה כמזכירה במועצת החירום הציונית, ולאחר מכן – בנוסף לגידול הבנים – שימשה כיד ימינו המקצועית ועוזרת אקדמית לבעלה. "צילה שימשה 'עזר כנגדו' לבנציון", מספר יוסי אחימאיר, בנו של אבא אחימאיר וכיום מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי.

"היא ייצרה בשבילו את כל התנאים לעבודה ולפעילות בדיוק כמו שרצה, בודדה את הסחות הדעת, תמללה וערכה את מסמכיו, והייתה מהיחידות שידעו לפענח את כתב ידו. היא בעצמה הייתה אישה מאוד דעתנית אבל היא אף פעם לא שמה את עצמה בפרונט, ותמיד ניצבה מאחורי בעלה". צילה השלימה את בנציון – שהיה שקוע באנציקלופדיה ובמחקריו - ביכולותיה האנושיות והחברתיות – "היא הבינה את היכולות שלה ושהיא נשואה לגאון אינטלקטואלי, אבל היו לה יכולות חריפות משל עצמה; יכולת הסתכלות חדה מאוד על אנשים ומצבים, מבלי להגיד הרבה", כפי שמעיד הבן, עידו.

יותר מכל, צילה הייתה "בעלת הבית"- היא זו שלקחה פיקוד על משק הבית, וחינכה את יוני, ביבי (שנולד שלוש שנים אחרי יוני) ועידו (יליד 1952) ביד רמה, ושמרה על תנאי העבודה של בעלה כך שיוכל להתפנות לעיסוקיו האקדמיים והמחקריים. חדר העבודה עטור הכותרים של צ'רצ'יל, שפינוזה וז'בוטינסקי בבית המשפחה בשכונת קטמון בירושלים, היה מקום מפגש קבוע לחבורת אינטלקטואלים עמם נפגש בנציון בקביעות בשנות ה-50, עת שערך את האנציקלופדיה העברית, ובמקביל, שלושת הבנים אירחו את ילדי השכונה למשחקי קונדס ותעלולים.

צילה הייתה זו שהקפידה לחלק את הבית לשניים - החלק הקדמי היה למבוגרים והחלק האחורי הוקדש לילדים, שם הייתה היציאה לחצר, ושם יכלו הילדים לשחק במשחקי כריות. "הבית התנהל לפי דברה, היא הייתה הדומיננטית, והיא זו שבנתה את שבט נתניהו", סיפר דורון גיסין, בנה של מרים, אחת מחברות הילדות של צילה. "אי אפשר היה להתעלם מנוכחותה", נזכר דני ליטני, אחד מחברי הילדות של יוני, שבדומה לחברים רבים של הילדים זוכר במיוחד חוש הומור בריא. "היופי של הבנים בהחלט מגיע ממנה, והיא הייתה אישה מוכשרת בצורה בלתי רגילה - בדחנית, שנונה, דעתנית ובעלת כושר ביטוי. היא הייתה הכוח המארגן במשפחה, המפיקה".

צילה הייתה שותפה לרביזיוניזם החריף של בעלה, שהוביל בין היתר לבידודו מהזירה האקדמית הישראלית, אך מעדויות מכרים עולה כי בחיי היומיום ובארוחות המשפחתיות, העזות האידיאולוגית של השניים לא באה לידי ביטוי, וכהורים – נהגו לתת חופש רב ולתמוך בילדיהם בכל אשר יפעלו. באופן טבעי, השפעתו של בנציון כהיסטוריון ואינטלקטואל צוינה יותר במשך השנים, אך צילה, חריפה אידיאולוגית גם היא, היא שהופקדה בפועל על עיצוב אופיים של הילדים, ועל גיבוש התא המשפחתי שהורכב משלושת האחים, שהקשר החזק ביניהם ניכר בדבריהם עד היום.

"בזכותה של צילה הבית היה שוקק ועליז", מספרת נירה דורון, בתה של לאה כרמלי, מחברותיה הקרובות של נתניהו (שצפויה לחגוג השנה גם היא 100 שנים). "היא זו שיצרה את השילוש המיוחד של האחים, שהייתה ביניהם אהבה מיוחדת וחסרת גבולות".

מלבד המפגשים האקדמיים, הקפידה צילה גם לשמור על קשרי חברות עמוקים עם חברות ילדותה, והמשפחה אירחה מדי קיץ את החברות בביקורים בירושלים. "יש לי חברה מגיל ארבע", הייתה מציינת בגאווה. גם כשהמשפחה נדדה לארצות הברית בעקבות חיפושי הגג האקדמיים של בנציון, מעברים שהותירו חותם טראומתי על הבנים, הקפידה צילה לשמור על קשר הדוק עם בנות החבורה, בהן מרים גיסין, יהודית סימקין ולאה כרמלי. במהלך שירותם הצבאי שימשו בתי החברות מפתח תקווה בית לשלושת החיילים הבודדים, ששירתו בישראל בזמן שהוריהם נותרו בארצות הברית ומיעטו לבקר בישראל, ובחופשות התקופתיות היו מתארחים אצל חבריהם – ולא פעם היו קופצים לביקורים ממחנה סירקין הסמוך, בו התאמנה סיירת מטכ"ל.

ב-4 ביולי 1976, התקשר עידו נתניהו לאחיו הגדול ביבי ובישר לו על נפילתו של יוני, אז כבר מפקד סיירת מטכ"ל, שנהרג במהלך מבצע החילוץ של החטופים הישראליים באנטבה. ביבי, ששהה באותה עת בבוסטון, נסע להוריו – שהתגוררו בצפון מדינת ניו יורק, בקמפוס אוניברסיטת קורנל – כדי לספר לאביו ואמו על שקרה. "הם גרו בבית שהיה לו חלון גדול בכניסה, וראיתי את אבי פוסע הלוך וחזור, ושקוע במחשבה", מספר נתניהו על אותו יום. "פתאום הוא הסתובב, הוא זיהה אותי, ומבט של פליאה התפשט על פניו. 'ביבי מה אתה עושה פה?', כהרף עין הוא הבין וזעקה פרצה ממנו. נכנסתי פנימה ואחר כך אמי שמעה. ואלה זעקות שאני שומע אותן ועד עכשיו אני מזדעזע. זה היה יותר קשה מלשמוע על מותו של יוני".

האבל הכואב של משפחת נתניהו ליווה את בני הזוג עד יומם האחרון, אך הוא היה מאופק וסגור. "אנחנו כאן לא בוכים. נקודה", נזכר דורון גיסין במילים שאמרה צילה בהלווייתו של יוני, שנערכה כמה ימים אחר כך בהר הרצל בירושלים. "זה היה שבר נוראי לכולנו, אבל לא בכו שם. היה ברור שמאוד כואב לכולם", סיפרה נירה דורון, בתה של לאה כרמלי. מותו של יוני – אותו ייעדה צילה לרמטכ"לות - טלטל את חיי המשפחה, אך חייהם נמשכו. בהובלת צילה, שהייתה "הכתבנית" שניהלה את קשר המכתבים העמוק בין יוני ומשפחתו בשנות מרחקם, המשפחה כולה התפנתה למפעל ההנצחה ולליקוט ופרסום המכתבים הרבים פרי עטו לספר.

לצד פסל פנים מתכתי של בנו, שניצב בחדר העבודה עמוס הספרים, המשיך בנציון להקדיש מדי יום שעות למחקריו האקדמיים ואף השלים את מפעל חייו האקדמיים על מקורות האינקוויזיציה הספרדית. ביבי, לעומת זאת, שינה את כיוון חייו המקצועיים, נטש את עולם העסקים ופנה לפוליטיקה, נישא בין היתר על משנתו ללוחמה בטרור, שהתעוררה כחלק מניסיונו להנציח את אחיו. גם האח הצעיר, עידו, פרסם שורה של ספרים הנוגעים לפועלו של אחיו וחלקו במבצע.

עם שובם מארצות הברית בסוף שנות השבעים, חזרו בנציון וצילה להתגורר בבית המשפחה בשכונת קטמון עד סוף חייהם, והמשיכו לארח את בני ונכדי המשפחה, כמו גם את החברים, במרפסת הביתית, ובין היתר שמרו גם על קשר הדוק עם אשתו הראשונה של נתניהו, מיקי, ובתו הבכורה נועה, גם לאחר גירושיו של בנימין. אולם עם התקשורת לא ניהלו בני הזוג כל מערכת יחסים והקפידו לשמור על ריחוק מעיתונאים. במעט הראיונות שהעניק בנציון, פרש בעיקר את משנתו ההיסטורית והאידיאולוגית ותקף בחריפות כל רצון לדיאלוג או שאיפה לשלום עם הפלסטינים, המבוסס על נסיגה טריטוריאלית, שנגררו לא אחת לביקורת על בנו.

על עלייתו המטאורית של בנם לצמרת הפוליטיקה הישראלית מיעטו להתבטא, אך צילה התגאתה בפני חברותיה בכך שבנה נבחר לראשונה לראשות הממשלה ב-1996, וגם בנציון הביע שביעות רצון מחידוש המסורת הרביזיוניסטית בשלטון, אולם לא שכח למנות את חסרונותיו של בנו, ובפרט ציין כי אינו יודע "לטפח גינונים ודברי שבח" ו"לא תמיד מצליח לבחור את האנשים הנכונים", כפי שאמר בראיון ל"הארץ" ב-1998. "לא ממני רכש ביבי את סגולותיו כפוליטיקאי, לי אין את הנדרש לעבודה מסוג זה. אבל מבחינה אידיאולוגית הוא רכש במידה מסוימת מן הבית, ודאי מאמו, מאחיו ובמידה ידועה גם ממני". צילה עצמה נכוותה גם היא מהתקשורת, כאשר ב-1997 פורסמה בוושינגטון פוסט שיחה בה היא צוטטה לכאורה כמי שמעידה שהיא מתקשה להאמין בשלום עם ערבים, פרסום שעורר זעם גדול במשפחת ולשכת נתניהו לנוכח הפרות התחייבויות מוקדמות בנוגע לנושא הכתבה.

בפברואר 2000, בגיל 87, אחרי ששכלה בן אחד וליוותה בן נוסף בעלייתו ונפילתו הראשונה בפסגת הפוליטיקה הישראלית, הלכה צילה לעולמה. "חייתי פ"ז שנים מספיק", אמרה לאחת מקרובות משפחה כמה שבועות לפני מותה, בעוד נתניהו סיים את כהונתו הראשונה כראש ממשלה, והיה נתון בחקירת משטרה בחשד לקבלת טובות הנאה מהקבלן אבנר עמדי, חקירה שנסגרה בסופו של דבר ללא כתב אישום. "יש שלושה שלבים לזקנה – קשיש, ישיש, מפיש ("אין", בערבית - ט"ש)", אמרה לחברה אחרת, בהשלמה עם סיום דרכה בעולם. בנציון נתקף באבל כבד, ולטענת מקורבי המשפחה שהה בעצב עמוק, והפך סנטימנטלי במיוחד. את הכיתוב על מצבתה, המנציח את חייה, חיבר בעצמו, והשנה, בסוף אפריל, נקבר לצדה.

"תפארת משפחתה ומסד כל הישגיה,
בחן הליכותיה, יפי תארה
ישרה וחוכמתה שבתה לב כל יודעיה
בגבורת רוחה ואהבת מולדתה
שימשה מופת ומקור השראה לבניה.
בגאון ובהדר נשאה את יגוניה
בנפול בנה יונתן, מאצילי גיבוריה
של מדינת ישראל בכל מלחמותיה.
סגולה ומופלאה היתה עד אחרית ימיה".