השנה החדשה מקדמת את פני ישראל - או המדינה את פני תשע"ג - בלי חלום ורוד ותקווה רומנטית. אין להן פנאי לכך, סדר היום ל-365 היממות הבאות עמוס, צפוף, דחוס, גורלי ולא תמיד צפוי. בסיום היום השני לבריאת העולם לא נאמר על מה שנעשה בו "כי טוב", לפי הפרשנים, מפני שבאותו יום לא הושלמה אף לא מלאכה אחת שהוחל בה במהלכו. תשע"ב הייתה כזאת. שנת מעבר.
היא לא נראתה כך בתחילתה. לאחר שעלה בידה לגייס את רוב העולם הנאור נגד מיזם הגרעין האירני רווחה הערכה כללית כי בתשע"ב יוכרע גורלו, לכאן או לכאן. הנה כבר שלהי אלול "ומת חומו", והסיום נראה רחוק כתמיד. תמיד נקבע תאריך יעד נוסף.
מנהיגים שאינם מסוגלים לקבל אחריות להחלטה כואבת ראו את מאכלת האש העולה מהאביב הערבי ומאיימת לשרוף את המזרח התיכון, אבל הוסיפו להעמיד פנים כאילו המערכת הבינלאומית המתקיימת מאז הקמת האו"ם בשנות ה-40 מתפקדת כרגיל. ברק אובאמה עשה את כל השגיאות האפשריות בעידוד האביב הזה, ולא שינה מטעמו גם כשהפך לשרב לוהט.
להנביט מחדש את קיבוץ הגלויות
תשע"ג נראית כה פעלתנית שלא נותר מקום להפתעות. לבד אולי, חלילה, מאחד - שהמאבק בזירה הישראלית-פלסטינית יעבור מן ההתנצחות המדינית להתכתשות האלימה, משהו שיקבל מיד את הלוגו - "אינתיפדה ג'". תשע"ב הורישה לתשע"ג את כל המורסות שלא נפתרו במהלכה. תיק חקירת הענק נגד אביגדור ליברמן לא הגיע לסיומו.
מיכה לינדנשטראוס הגיע לתוצאה מאכזבת בכך שלא סיים את "פרשת הרפז", עד כי התעורר חשד כי גם הוא רצה שתשע"ב תהיה "שנת מעבר". מובן שכך גם המשפטים הפליליים הבולטים של אהוד אולמרט. אפילו בכלכלה תעסוק השנה הבאה במה שטיפלה בו קודמתה. העולם הדביק את ישראל במגפת המשקים הקורסים, והיא מצליחה להישאר מחוץ לזרם העכור, אבל שוליו כבר פוגעים בה, ועלולים להמשיך.
בכל לב ניתן לאחל כי "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה", אבל חודשים ארוכים לתוך תשע"ג תעסוק ישראל בסדר היום הישן. לפיכך גם האיחולים הישנים תקפים. ביטחון ושלום ושגשוג וצדק חברתי ועליונות שלטון החוק, ועליית מפלס החינוך וההשכלה, ואולי בתוך מה שכל כך נדוש תימצא היוזמה לחדש את מפעל הגיור של יוחנן הורקנוס ולהגדיל את העם היהודי, ולהשקיע ולהנביט מחדש את קיבוץ הגלויות ולכווץ עד גנאי את הירידה ממנה. אלה המשימות שאם רק יחלו בהן תהיה השנה הבאה עלינו באמת לטובה.