בעיטת קרן

רגע לפני גיל 50, קרן מור הפסיקה עם החרדות האומנותיות. בראיון מפוכח, היא מדברת על הסלידה ממבקרים ומרכילאים ועל האהבה לאופנה, הזוגיות עם מנשה והילדים המתבגרים

  • קרן מור
יובל אברמוביץ'

כשקרן מור היתה בשיא של "החמישייה הקאמרית", כל הדלתות היו פתוחות בפניה. לא מעט מפיקים חיזרו אחריה וחיכו לשמוע ממנה את ה"כן" המיוחל לפרויקט שלהם. אבל מור בחרה דווקא במקום שיבטיח לה אופק מקצועי וביטחון כלכלי: התיאטרון.

היום, כשגיל 50 מעבר לפינה, ואחרי קילומטרז' בימתי וטלוויזיוני מרשים, היא הבינה שלפעמים חלומות משתנים. כי היום, אם תשאלו אותה, החופש האמנותי שלה הרבה יותר חשוב לה מפנסיה צנועה ומקביעות.

"היה איזה רגע, בערך לפני שנתיים, שהחלטתי, בדיאלוג משותף עם המנהלים שלי בקאמרי, לקחת חופשה ללא תשלום. הרגשתי שאחרי כל כך הרבה שנים במקום בטוח וקבוע, עם תפקידים שרודפים תפקידים ושלאגרים, אני רוצה להתנסות בחוויות חדשות. רציתי להפתיע את עצמי".

נשמע דרמטי משהו.

"נשמע לי נחוץ לעצמי משהו".

כלומר, השתעממת.

"ממשחק? ממש לא. הרגשתי צורך לגוון לעצמי. להיות קצת בריק הזה של 'לא יודעת מה יהיה מחר'. חיפשתי תפקידים שמאתגרים אותי, שהרבה פחות מובן מאליו ללהק אותי אליהם בתיאטרון".
כמו מה? מדיאה? ליידי מקבת'?
"גם. אבל הדבר הראשון שעשיתי תוך כדי החופש, ושגם חזרתי איתו לתיאטרון אחרי שנה, היה המחזה 'המאהב' של הרולד פינטר. היו בו בדיוק התפקיד והטקסט שחיפשתי".

ואיך זה היה, היום הראשון של החופש בלי לדעת מה הולך להיות?

"אחרי כל כך הרבה שנים של עשייה בתוך מסגרת, היה מפחיד. כאילו, ברור שזה היה אמור להיות מפחיד. אבל זה התפוגג די מהר, וגיליתי את ההנאה מלחשוב ולייצר דברים יש מאין. הפחד אולי לא נמוג, אבל יכולתי לשלוט בו. זה כאילו שאחרי המון שנים, נפתחה לי מחדש הצ'אקרה של היצירתיות. אתה יודע איך נולדה 'החמישייה הקאמרית'? בדיוק מאותו חיפוש אמנותי. סיימתי את הסטודיו של ניסן נתיב וחיפשתי עבודה במשך שבע שנים, עד שחברתי לחמישה כותבים, חמישה שחקנים ובמאי, שהיו צעירים, רעבים ואנונימיים. צילמנו פיילוט לערוץ 2 הניסיוני, שהתגלגל והפך למה שהפך.

"השילוב היצירתי הזה, שלא בא משום גוף שביקש או הזמין אותנו מראש, היה המתנה שחסרה לי בתקופה האחרונה. אני מניחה שהתקופה לפני 'החמישייה' קיבעה אצלי את הפחד כמנטרה ויצרה מעין מחשבה שאסור לי להיות במקום הזה עוד פעם".

טוב לדעת (מקודם)

הטיפול הטבעי שמנצח את כאבי הברכיים - בלי לצאת מהבית

לכתבה המלאה
(צילום: אביב חופי)

לקחת חופשה ללא תשלום מהתיאטרון כשבצד רץ כבר חמש שנים קמפיין "לפנק, לפנק, לפנק". זה לא כזה סיכון כלכלי.

"בהחלט".

וגם עשית קטלוג אופנה למעצבת רינה צין.

"בהחלט. למרות שאת כל העשייה הזאת שציינת לא הייתי עושה אם לא הייתי נהנית ממנה. באותה מידה, גם הובלתי תוכנית אופנה בערוץ הראשון שעסקה בהיסטוריה של האופנה הישראלית, שמבחינתי זה שילוב של ביזנס ופלז'ר. זה ההבדל העיקרי בין מה שחשוב לי היום לבין מה שהיה חשוב לי פעם: אם פעם היו חשובים לי הרזומה והתפקידים המרכזיים, אז היום אני יכולה להגיד בפה מלא שמה שחשוב לי זה ההיכרות עם האנשים והקשרים שנוצרים ממנה.

"בזמן החופשה עבדתי עם בימאית צעירה בשם טלי שלום?עזר, שפעם הצטלמתי לסרט סטודנטים שלה. החוויה ההיא היתה בשבילי תענוג של ממש, ועכשיו היה לי נעים לחזור ולעבוד עם הבחורה הזאת. הדבר המרכזי בקשרים האלה שאני מדברת עליהם זה האפשרות לסמוך, לתת אמון, לדעת שאתה יכול להשתולל, להיות מגוחך, ליפול אחורה, ויהיה מי שיתפוס. אני אוהבת סיעורי מוחות. שמעתי את האילן הגבוה סטיב ג'ובס מדבר על חשיבות החיכוך בין שני עצמים, ואני בכלל אוהבת חיכוך. תרתי משמע. אני גם אוהבת את צירופי האותיות של אמון, אמונה, אמנות, אמן".

ובתוך החופש שלך גם הפכת להיות אייקון אופנה, שמככבת במדורי האופנה והרכילות.

"תמיד הייתי".

אז איפה הסתתרת כל השנים?

"הארון שלי ידע את זה, פשוט יצאתי ממנו".

זה סוג של כותרת בימינו.

"לך יש כותרת, ולי יש מלא בגדים".

נשמע שבחופשה הקטנה שלך מהתיאטרון גילית את נפלאות הגמישות.

"בעיקר גיליתי את נפלאות הלא להיות בחרדה. הבנתי, בגיל מאוחר, שלפעול מתוך חרדה זה מכשול, אבל זה סוג של התמודדות. אתה יודע, מאוד אוהבים להגדיר אנשים לפי השאלה אם 'יש לו עמוד שידרה' או 'אין לו עמוד שידרה', כאילו ככל שעמוד השידרה שלך ישר, חזק ויציב, כך גם אתה. אני דווקא חושבת שככל שהוא גמיש ומתקפל לכל עבר, הוא פחות נשבר, כמו קנה סוף. פעם אתה גבוה וזקוף, ופעם אתה נמוך ושפוף, ויש יתרון לחוות את שני מצבי האנרגיה האלה".

"הספציפיות נותנת חופש"

אל תדאגו לקרן מור, אחת הקומיקאיות המושחזות באזורנו. בימים אלה היא משייטת בין רצף של פרויקטים, ובין היתר חזרה לפריים טיים הטלוויזיוני עם "יום האם", סידרה קומית שמציגה את חיי היום?יום של אלה (קרן מור) שחייה נעים בין הבעל (דרור קרן) לשלושה ילדים ולחברתה הצמודה (אורלי זילברשץ). על הדרך מתמודדת אלה עם אם חולת אלצהיימר, מחלה של הבעל, השמנה של הילדה וניסיון כולל של הילדים להשתחרר מציפורני האם.

"הרעיון לסידרה נולד לפני חמש שנים, כשספר הטורים האישיים של דניאלה לונדון?דקל התגלגל לידי המפיקה דנה עדן, והיא החליטה להפוך את המצבים הקומיים הקצרים לסידרה. היא פנתה אלי עם כמה טורים וביקשה ממני לקרוא ולתת הסכמה להשתמש בשם שלי מול קשת כדי לקבל אישור לפתח סידרה. קראתי ומייד אמרתי כן. באופן נדיר למה שקורה בתעשייה, היא קיבלה אור ירוק רק מהצגת הניירות, ויצאנו לדרך ארוכה מאוד של עבודה".

מה קסם לך ברעיון?

"מאוד אהבתי את הקומיקס שלה ואת השפה שלה. אני מאוד אוהבת לעבוד תחת ה'סד' הזה של כתיבה של יוצר, שיש לו את השפה המאוד ספציפית שלו. הספציפיות הזאת, שכביכול נתפסת כמגבילה, בעצם נותנת לשחקן חופש. דווקא כשהטקסט, הקצב, המשקל, הקומפוזיציה, הפיסוק, יותר מדויקים - החופש לשחקן יותר גדול. דניאלה מצליחה בסגנון שלה, באופן קומי, להראות את העיוורון של אלה לצרכים של מי שסובב אותה, כי היא נותנת ביטוי לחולשות האנושיות".

כמה מאלה יש בך, כאמא?

"לא יודעת להגיד לך באחוזים. אבל בעצם זה שאני עושה את אלה, אני מתארת לעצמי שיש בי אלה".

אני אהיה ספציפי יותר. באחד הפרקים, אלה מתחברת לפייסבוק של הבן שלה ומתחזה לנערה צעירה כדי להכיר את עולמו. היית מסוגלת לעשות דבר כזה?

"לא, אבל בעיקר בגלל היכולות הטכניות המוגבלות שלי".

את מתחמקת מהשאלה.

"אני מהגגת. אני יכולה בהחלט להתחבר לחוויה האמהית של הרצון להיות מעורבת בחיים של הילדים שלי, לצד הצורך לשחרר. בין הטבע להזדהות איתם, לבין לעמוד עזר כנגדם".

ולך יש שני מתבגרים לעמוד עזר כנגדם: דוד בן 14, ונעמי בת 17 וחצי.

"שיהיו בריאים, בלי עין הרע. בן פורת יוסף. ממש השתחררתי מהחרדה, כמו שאתה רואה".

מולם את משחררת?

"ברור. תשאל אותם והם יגידו לך שברור שלא".

ואם אשאל את מנשה?

"גם הוא יענה לך שאני לא משחררת מספיק. החופש הגדול, אגב, מאוד עזר לי בזה. בכלל, אני חושבת שהחופש הגדול צריך להיות הרבה יותר גדול. שילמדו חודשיים, ובשאר הזמן יהיו בחופש. פשוט בחופש לא הייתי צריכה להיות שוטר. לא שוטר טוב ולא שוטר רע. כמעט חודשיים שלקחו ממני את התפקיד הזה. אבל זאת לא חוכמה, כי הם גדולים. אני מניחה שהורים לילדים קטנים זקוקים אפילו לחופש הרבה יותר גדול".

אז "יום האם" זאת סידרה לאמהות מותשות קרב?

"לא! כמו שסרט יפני הוא לא רק ליפני".

את יכולה לפתח את התשובה?

"אתה לא הבנת ממה שדיברתי איתך עד עכשיו על כתיבה ספציפית? על העיוורון של הדמות? על חרדות משתקות? על חיכוך מפרה? לא הבנת שום דבר ממה שאני מדברת? אנחנו יושבים שעה וחצי, בפגישה השלישית בינינו, מברברים בלי הפסקה, ובסוף אתה שואל אותי את השאלה המתבקשת והמשעממת אם 'יום האם' זאת סידרה לאמהות".

" זאת הבעיה היחידה בארץ? איך מנשה נוי וקרן מור שורדים במערכת המשפחתית?" (צילום: אביב חופי)

סליחה ומחילה מכבודה. איזו שאלה מקורית את מזמינה ממני?

"אלוהים, למה בכלל הסכמתי להתראיין".

למה באמת?

"למה באמת? זהו, שאני לא יודעת. אולי כי התמדת יפה לאורך כל הדרך איתי. אולי לפי הראיון המקדים שערכתי לך עליתי על כמה דברים בך שעשויים לעניין אותי בעתיד".

אני מזהה מיני?טראומה מראיונות.

"למה מיני?"

טראומה גדולה?

"קודם כל, זה בזבוז זמן משווע..."

עכשיו אני נעלב.

"אתה לא צריך, כי זה לא אתה. אני פשוט לא אוהבת לדבר על עצמי במונולוג. ושלא תבין לא נכון: זה לא שאני לא אוהבת לדבר על עצמי, אני פשוט אוהבת לעשות את זה תוך כדי דיאלוג. אני אדבר על עצמי, ואתה תדבר על עצמך, וייווצר משהו חדש. אבל זה לא מה שקורה בראיונות. אני אוהבת את הפרטים הקטנים, והרבה פעמים אני רואה שלא מוצאים בהם עניין. אני אוהבת דימויים, שלא תמיד הכל ברור, בטח לא מייד, והרבה פעמים אין לזה זמן. חוץ מזה, היו כמה פעמים שנפגעתי מאוד מראיונות וממראיינים".

ממה בדיוק?

"תראה, גם בביקורות מרושעות וגם בראיונות הלא נעימים יש סוג של בריונות, כוח שלוקח לעצמו הכותב בעצם זה שהוא אומר את המילה האחרונה, וכשאתה פותח את העיתון, אתה עומד מול הדבר הגמור. פעם חשבתי להשיב מלחמה, להגיב, אבל היום אני פשוט מעדיפה להתעלם. הדרך שלי להתמודד עם זה בצורה הכי טובה היא ביני לבין בורא עולם, עם מנשה ועם חברות קרובות. כשאתה בראיונות אתה בעצם נותן אמון באדם שמראיין אותך ומצפה שהוא יראה את האמון הזה, ועל הדרך גם יראה אותך".

ואת הכתבה הזאת תקראי?

"עד כאן".

"מלחמה היא כר לביטוי"

אכן, נדרשו הרבה מאוד מתווכים ואינספור טלפונים והודעות טקסט (רובן, אגב, מלאות הומור), עד שהתיישבנו לקפה וצלחת צימוקים ואגוזים במטבח של מור (48) בצפון הישן של תל אביב. הרצון שלה לדייק את עצמה ובעיקר להיות ספציפית בכל מילה ומילה שהיא מוציאה מפיה, ובתוך כך לשמור לעצמה פיסות חיים שלמות, גרם לשלושת המפגשים שלנו להיות איטיים ומהוססים. אפשר לומר שהיה מפתיע לגלות, פנים מול פנים, שהספונטניות והקלילות שלה בחלק גדול מהדמויות שגילמה הן תולדה של תדמית וליהוקים. אם הראיון הזה היה משוואה מתמטית, הייתם מגלים שעל כל מילה שהיא משחררת לחלל האוויר, היא מעלימה שלושה משפטים אחרים שרצים לה בראש.

אחרי שהתקדמנו כל כך יפה, אני שם את נפשי בכפי ורוצה לשאול, במחילה מכבודה, שאלה על מנשה.

"תחסוך את המחילה מכבודה. אתה לא צריך ללכת על בהונות. קהל הקוראים שלך עשוי לחשוב בטעות שאתה נורא מהסס".

לא מהסס. קצת מפחד.
"אל תפחד. על מה דיברנו בתחילת הראיון? שהפחד הוא..."

משתק?

"יפה, יובל. לפחות אני יודעת שאתה קשוב אלי. מה אתה רוצה לשאול על מנשה?"

אתם נשואים כבר יותר מ?18 שנים. הכרתם בחמישייה. ושניכם שחקנים.

"תיארת במדויק את העובדות".

אז סליחה על הבנאליות, אבל איך זה להיות נשואה כל כך הרבה שנים לבן זוג שהוא עצמו שחקן ומתחבט עם דילמות מקצועיות זהות וחי בעולם האמנות, שהוא לא תמיד יציב?

"מה השאלה? אתה עדיין בעובדות".

איך שורדים כזוג? איך מתפעלים מערכת זוגית בתוך סיר לחץ של עולם האמנות?

"במדינה שלווה כמו פינלנד אתה שואל אותי איך שורדים? זאת הבעיה היחידה שיש בארץ? איך מנשה נוי וקרן מור שורדים במערכת המשפחתית? חוץ מזה הכל בסדר מסביב? אתה לא רוצה לדעת, לדוגמה, מה אני חושבת על הנושא האיראני? כי אני חייבת להודות שזה מאוד פוגע בי שאין אזרח במדינה שלא הביע את דעתו תחת כל מיקרופון ועיתון, ורק איתי אתה מדבר על איך אני חיה בדל"ת אמותיי".

את רוצה להביע דעה על הנושא האיראני?

"מאוד".

בבקשה. נותרו לנו עוד 700 מילים עד סיום הכתבה.

"אם כך, אני מעדיפה לנצל את כמות המילים הזאת למשהו רציני יותר, ואחרי הכל, מה חשוב יותר מאשר אופנה?"

די להתחמק. איך חיים שני שחקנים בבית אחד?

"חוץ מזה שאנחנו מדברים על זה בעיתון וחושפים את החיים שלנו לעיני כל?"

חוץ מזה.

"אני חושבת שזה בדיוק העניין. אנחנו 'חושפים' את החיים שלנו בדרכים יצירתיות, אם זה בעבודות שלנו, למשל ההצגה 'המאהב' של פינטר, שאנחנו מעלים עכשיו, או בקבוצת אמנות שנקראת 'ארט אספיונאז'', שאנחנו חלק ממנה. דרך הביטוי הזאת היא חלק מהחיים המשותפים שלנו, כלומר היצירה. הבנת?"

(צילום: דרור עינב)

ספרי לי על קבוצת האמנות שלכם.

"זאת קבוצה שמורכבת משישה אמנים: עמית מטלון שהוא אדריכל, שרון איילון שהיא אדריכלית, לולה בן אלון שהיא מהנדסת, דניאל שושן שהוא צייר ומרצה בטכניון, מנשה ואני. את דני אנחנו מכירים כבר שנים, מנשה והוא היו יחד במלחמת לבנון הראשונה. מלחמה היא כר נרחב לביטוי אמנותי, ועשינו כבר מיצג משותף לפני 15 שנים בתחנה המרכזית הישנה, שנקרא 'מנשה נוי מציג: קרן מור אישה עובדת'. דני בנה מבנה מיוחד והפך חנות בתחנה המרכזית לפסל סביבתי שהיה עשוי מחרכים, ואנשים הציצו עלי מגהצת חולצות של מנשה. לאורך כל השנים אנחנו נפגשים ומדברים על אמנות, ולאט לאט נוצרה קבוצה עם עוד אנשים והתחלנו ליצור מיזמים, והם הגיעו גם למוזיאון תל אביב. זה כל כך מרענן ומפרה לשבת עם אנשים צעירים ולהתווכח אמנותית".

מה זה נותן לך?

"זה עונה לי גם על הצורך לעבוד עם אנשים צעירים ממני בהרבה שנים, גם על הצורך לעבוד בקבוצה בלי מסגרת על דברים לא בטוחים, שלפעמים אתה לא יודע אם יקרו או לא, וגם על הצורך לעבוד על דימויים שלא באים כסיפור".

אז עכשיו את גם אמנית פלסטית?

"למה להגדיר?"

כי זה מפשט את החיים לאנשים.

"כן, אני גם אמנית פלסטית. ואייקון אופנה, כמובן".

אפרופו מנשה והזוגיות, "המאהב" היא הצגה קטנה לשני שחקנים שמגלמים זוג שנשוי עשר שנים ומערכת היחסים שלהם סובלת משחיקה מסוימת.

איך נולדה ההצגה?

"כמו הרבה דברים שנולדים בבית שלנו, מסביב לשולחן במטבח, במקום שאתה יושב עכשיו. אבל אם אתה רוצה יותר פירוט, אז אני יכולה לספר לך שיעל לבו, שהיא פרופסור לתיאטרון וקרובת משפחה של אחת מחברותיי הטובות ביותר, נתנה לי לפני המון שנים לקרוא מחזה של פינטר, 'אפר לאפר', ואמרה שזה מאוד יתאים למנשה ולי. המתרגם והבמאי היה ד"ר שמעון לוי, והעלינו את המחזה במסגרת ערב קריאה בתיאטרון. נהנינו, והחלטנו לקחת מחזה נוסף של פינטר. התחלנו לעבוד עליו עם הצוות הנ"ל בבית".

כשיש במה שמחכה לכם?

"ממש לא".

מעין תחביב שכזה?

"לא. מתוך מטרה להעלות את זה, ומתוך חוסר ידיעה לאן. אחרי עבודה וניתוח די ארוכים, כשהיינו כבר צריכים לעמוד על הרגליים והיינו צריכים חלל, המחשבה באופן טבעי היתה ללכת לתיאטרון הבית שלי ולהציע להם. נעם (סמל) ועמרי (ניצן; י"א) הסכימו ונתנו לנו סכום מוגבל לכל ההפקה. הזמנו אדריכל צעיר בשם דניאל זרחי, שתיכנן את התפאורה, ומעצבת אופנה בשם תמר פרימק, שעיצבה לנו את התלבושות. האחריות והסכום הכספי המוגבל מהתיאטרון עשו אותנו מאוד מחויבים להצגה, על כל המכלול שבה. אחריות שווה של כל המשתתפים, עד שעלינו עם זה בחודש מאי בקפה תיאטרון הקאמרי".

שהוא חלל קטן שמעלים בו, לרוב, מופעי יחיד וערבי זמר. הייתי מצפה לראות אתכם על במה קצת יותר גדולה.

"יש שם 100 מקומות, ולשמחתנו ההצגה מלאה, בלי שהיו ביקורות ועם מינימום פרסום. ברור לי שלא מדובר בחומר קל ואכיל, והוא בהחלט דורש את הסבלנות של הקהל. אני חושבת שדווקא המקום והבמה מאוד נכונים".

אז עכשיו אנשים באים לראות את מנשה וקרן עושים הצגה על הזוגיות שלהם?

"אני מקווה שבסופו של דבר, כשהם רואים את ההצגה הזאת, הם מגלים משהו בזוגיות שלהם, ולאו דווקא בנו".

למרות שלפחות על פי הצחוקים במשפט "את רזה מדי", שמנשה אומר לך בהצגה, אנשים מתקשים לאבחן את ההפרדה.

"זוכר מה אני עונה לו בהצגה?"

תזכירי לי.

"'אני? רזה? אל תהיה מגוחך'".

אבל את רזה. יש שאומרים, אפילו רזה מדי.

"מי זה יש שאומרים? אני אוהבת לאכול. אוכלת הכל, וגומרת מהצלחת".

ממרום מעמדך כשחקנית, כל רעיון שאת מביאה לתיאטרון מתקבל?

"לא. ואולי די כבר עם כל המרום מעמדך ובמחילה מכבודך. התשובה היא לא. לא כל רעיון שאני מביאה לתיאטרון מתקבל באופן אוטומטי. יש גבול לכל תיאטרון, שהוא גוף כלכלי, לקבל את כל הרעיונות הלא מסחריים שלי".

ויש הרבה כאלה?

"הלכתי פעם במסדרונות התיאטרון ונעם סמל, המנהל, בדיוק סייר עם משלחת מאיזו מדינה ידידותית ואמר להם: 'זאת קרן מור, ועכשיו היא עושה אצלנו את ההצגות המוזרות'".

שזאת מחמאה?

"מחמאה גדולה. תבין, אחרי 15 שנים שעשיתי את 'מבקר המדינה', 'החברות הכי טובות' ו'אישה, בעל, בית', שרצו ללא הפוגה, עשיתי גם כמה הצגות שנכשלו ורצו בקושי 20 פעמים. היום אני מבינה שמה שחשוב הוא האיזון. שיהיה קצת יותר מאלה וקצת פחות מאלה".

איך את עם כישלונות?

"שום דבר לא מובן מאליו ובטוח. אני חושבת שכישלון, בפרספקטיבה של זמן, הוא לפעמים לא כישלון. והצלחה יכולה גם להרדים".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully