זה לקח לדביר בנדק בדיוק 30 שניות לאתר את כרית הנוי הכי תפוחה בסלון שלי ולאסוף אותה אל חיקו. טריק ידוע של אנשים כבדי משקל, שמרגישים הרבה יותר נוח מאחורי כריות גדולות שמצליחות להסתיר את מה שהבגד לא מצליח.
"חשבתי שאתה חי בשלום עם המשקל שלך", אני אומר לו ומצביע על הכרית שמאחוריה הוא מסתיר את הבטן, "אחרי הכל, אתה מדבר על זה בפתיחות בראיונות, מביא את זה איתך לחלק מהדמויות שאתה מגלם, ובאופן כללי, נראה בנוח עם המשקל שלך". הוא מסמיק ומסיט את הכרית הצידה כאילו חשפתי את הסוד שלו. "תשמע, זה משהו שאני חי איתו מאז שאני ילד", הוא אומר בקול הבס שהפך לסמלו המסחרי לא פחות מחזותו הגדולה, "אבל אני מודה שבשנים האחרונות יש לי מחשבות על תהליכים כירורגיים שכל הזמן הקפדתי לשלול".
"תמיד הרגשתי שהתערבות של מנתחים ורפואה היא הודאה בכישלון הדיאטות שלי וויתור לעצמי. אבל עכשיו, כשאני בן 40 פלוס ואבא לילדה בת שנתיים, בא לי להיות יותר קליל ובריא. ההורות לא באה לנו בקלות, אלא אחרי 12 שנות ניסיונות והרבה כאב, ואין ספק שהיא שינתה את התפיסה שלי בעניין השומן. פתאום אני מודע יותר לעניין הזה של ילדים שאיבדו את הוריהם בגיל צעיר ולכל ההשלכות הפסיכולוגיות על הילד, ויותר מתמיד אני מרגיש שאני חייב לשמור על עצמי עבור הילדה.
"אני רוצה להיות מסוגל לרוץ אחרי האופניים שלה ושיהיה לי פחות חם, ובכלל, להיות בן אדם שקל לו לקנות בגדים. הכל פתאום מאותת לי שזה לא נכון להיות אדם שמן, ואני מודה שהתחלתי לחשוב על זה ברצינות".
אז בעוד שנה נראה על המסך דביר בנדק דקיק יחסית? "טוב שהשתמשת במילה 'יחסית', כי גם אם אגיע למימדים שבהם הייתי בחתונתי, שזה 40 קילו פחות, עדיין אהיה אדם רחב. מאז ומתמיד, כבר בילדותי, הייתי גדול ורחב, כך שדקיק אני לעולם לא אהיה".
אין לך חשש שהשינוי הפיזי יפגע בפרנסה? זה הרי חלק מכרטיס הביקור שלך.
"לא. ממש לא. כבר הרבה זמן אני מגלם תפקידים שממש לא קשורים למשקל שלי, ואפילו נוגדים את המשקל שלי. אני לא ברלד, שמשתמש בגודל שלו ב'ארץ נהדרת' כדי ליצור הומור. את רוב התפקידים קיבלתי על אף הגודל שלי. לא מעט מאלה שלוקחים אותי לתפקידים מגלים אומץ גדול מאוד, כמו בנק מזרחי טפחות או יס, שנתנו לי להיות הבוס בסידרה 'המשרד'. אין שום גירסה בעולם שבה הבוס הוא גם שמן, כדי לא להעמיס על הדמות, גם ככה היא מספיק מופרעת. אבל פה לא פחדו מזה.
"מתגובות שאני מקבל מאנשים ברחוב אני מרגיש שאני עושה שירות לאנשים שמנים. מצד שני, קיבלתי מכתבים שאני מגחיך את דמות השמן בפרסומות של הבנק. אותי באופן אישי זה מצחיק, כי אני באמת מנסה להיות הכי רגיל שיש".
מה הקו האדום שלך בהתייחסות למשקל?
"הומור חסר טעם. לפני כמה שבועות, לדוגמה, היה ב'מאקו' סיקור חתונה של אחת העובדות במשרד של הסוכנת שלי, פרי כפרי. פירסמו תמונות של כל מיני שחקנים שהגיעו לחתונה. בראש העמוד היתה תמונה שלי ושל אשתי (השחקנית עירית נתן?בנדק; י"א), ומתחת לתמונה נכתב: 'לפני'. ליד זה פירסמו תמונה של יובל סגל ואשתו, וכתבו 'אחרי'.
זה לא הצחיק אותי. התקשרתי לעורכת של מדור הרכילות ואמרתי לה שאני עסוק המון שנים בלצחוק על עצמי ועל המשקל שלי ולקרב אנשים עם עודפי משקל לחברה, ושבדרך כלל אני די נינוח עם המשקל שלי, אבל אני מאוד לא אוהב שצוחקים עלי בלי טעם, ושאני יכול לסייע לה עם פאנץ' הרבה יותר חכם ומצחיק.
"קחו ממני בדיחה, אבל למה להמציא בדיחה מכוערת על משקל ולמה לערב את אשתי? אולי היא מרגישה אחרת ממני ביחס למשקל שלה? מדהים אותי בכל פעם מחדש לגלות שעיתונאים נורא זהירים בכל מה שקשור לנטיות מיניות ולבגידות של סלבס, אבל מרשים לעצמם לעשות מה שבראש שלהם בכל מה שקשור לעודף משקל, כי זה נמצא בחוץ וכולם רואים. אבל הי, השמנה נובעת לא פעם מהתמכרות לאוכל בדיוק כמו כל התמכרות אחרת, והייתי מעריך אם היתה יותר רגישות לנושא".
ועם כל המודעות שיש לך לנושא, אתה עדיין לא מצליח לרזות?
"לא, כי אף פעם לא אכלתי נכון. לא חונכתי לזה. הדאגה לילדה, באופן טבעי, גורמת לנו להיות קצת יותר בריאים בבית, אבל הדרך עוד מאוד ארוכה".
"הצלחתי לקנות בית"
דביר בנדק (43) נמצא בכל מקום. הוא מצטלם בימים אלה לעונה השנייה של "סברי מרנן" בקשת, שהמבקרים קטלו והצופים צפו; הוא מגלם נהג מונית בעונה השנייה של "טקסי דרייבר" שעלתה לאחרונה ב"יס"; הוא סיים להצטלם לאחרונה לעונה השנייה של "המשרד"; הוא מככב כמובן בקמפיין של מזרחי טפחות, בטלוויזיה ובמודעות בעיתונים; ויש גם הצגות בתיאטרון גשר, מופעי פרינג', מופעים לילדים ודיבובים.
מי שהיה עד לפני כמה שנים מוכר בעיקר לחובבי הצגות פרינג' והשתתף בפינה קומית בתוכנית של הדיאטנית מירי בלקין (שבה תיעד את הניסיונות שלו ושל אשתו לרדת במשקל), הצליח לבצע קפיצה מרשימה אל לב הפריים טיים הטלוויזיוני בזכות הצטרפותו לתוכנית הסאטירה "הרצועה" בערוץ ביפ ז"ל, שחשפה את המנעד המרשים שלו כשחקן. תוסיפו לזה את העובדה שהוא גם יו"ר ארגון שחקני המסך, שנלחם לשיפור תנאי התעסוקה במקצוע, והרי לכם שחקן עם הרבה כוח בידיים.
אתה עובד מסביב לשעון, ועושה רושם שאתה לוקח כל מה שנקרה בדרכך. תיאבון בריא או חרדה מהיום שהטלפון יפסיק לצלצל?
"אני מניח שהתשובה נמצאת באמצע. החרדה מהיום שבו לא תהיה עבודה היא מנת חלקו של כל שחקן, לא משנה מה מעמדו. כיו"ר הארגון אני מקבל טלפונים משחקנים שהיו להם עד לאחרונה קריירות מפוארות והיום אין להם כלום. הם אומרים לי, 'דביר, אם אתה שומע על משהו, כל דבר, תעדכן אותי'.
"כשיושבים בכיסא כזה הופכים למפוכחים יותר, רואים את האמת שמאחורי הזוהר ואת המהירות שבה משתנה מעמד של שחקנים.
"עולם המשחק בישראל הוא עולם אכזרי מאוד, ולפי מה שאני רואה ומבין מכל מיני ישיבות שאני נוכח בהן, זה הולך להיות אכזרי וקיצוני אפילו יותר. הטלוויזיה שלנו הולכת לכיוון שכולו בידור, ובעתיד נראה פחות ופחות תוכן ישראלי מקורי.
"אז אחרי שאני מבין את כל זה, ברור שהחרדה היא חלק ממה שמוביל אותי, כי אני יודע שזה לא יישאר כך לתמיד. לכן אני אומר 'כן' להצגות פרינג' שעושות לי טוב על הנשמה, לסרטי סטודנטים שמולידים את הדור הבא של היוצרים, ולהפקות טלוויזיה".
אז המעמד שלך הוא אשליה?
"אני לא יודע מה זה מעמד. מה אתה שואל? אם אני מסודר כלכלית? התשובה היא: חלקית. הצלחתי לקנות בית פרטי בשכונת ביצרון בתל אביב, וזה משהו שלא חשבתי שיקרה עד לפני כמה שנים. רגע, אני אדייק: הבית הוא שלי ושל הבנק במשותף לעוד הרבה מאוד שנים. היום, ממרום גילי ומעמדי, אני כבר מבין שהכל זמני, ולכן אני בהחלט מנצל את התקופה הזאת".
אבל יש מחיר ליום עבודה שמתחיל בחמש בבוקר בצילומים ומסתיים בחצות אחרי הצגה בתיאטרון.
"נכון, המחיר הוא עייפות והיעדרות מהבית".
אז אחרי 12 שנים שבהן ניסיתם להביא ילד לעולם - עכשיו, כשהגיעה הילדה, אתה בקושי בבית?
"זה לא לגמרי מדויק. יש לי שבועות שלמים שאני לא בצילומים ואני מבלה עם יולי בבית. נכון שאין לה זוג הורים עם חיים שגרתיים, אבל היא מוצפת באהבה ובביטחון. אחד הדברים הטובים שקרו לי עם התבססות הקריירה והלידה הוא שינוי סדרי העדיפויות. קורה הרבה פעמים שאני אומר לסוכנת שלי שפגישות אחרי השעה 15:00 יתקיימו ביום אחר. אני כבר מבין שיש דברים שיכולים לחכות יום?יומיים. בזכות הילדה למדתי גם לסגור את הטלפון או להגיד לא להצעות".
ואיך מנהלים זוגיות עם אישה שהיא שחקנית אבל הקריירה שלה נמצאת במקום מינורי ביחס אליך?
"יש לי מזל מטורף, יובל. מזל מטורף! אני נשוי לאישה שהיא נטולת כל תחרות ואגו, והיא כל כולה יצור מפרגן. אני אומר בכנות שאם המצב היה הפוך, לי היה הרבה יותר קשה להתמודד עם הדברים.
"לפני כמה שנים, לדוגמה, היא שיחקה בטלנובלה 'לגעת באושר', שהיתה היסטריה מטורפת. לא יכולתי ללכת איתה ברחוב בלי להיתקל בתגובות של אנשים, ואני מודה שהרבה פעמים היה לי קשה עם זה ולא יכולתי שלא לעשות השוואות איפה אני ואיפה היא. "היא, לעומתי, יודעת ליהנות מפירות ההצלחה שלי והיא שחקנית נפלאה שמטורפת על הצגות פרינג' ונחשבת למלכה של העולם הזה".
למרות שהוא עולם פחות מכניס ופחות מתגמל מבחינת חשיפה.
"נכון. היא גם מלמדת משחק, והיא מורה כל כך אהובה ומקצועית. אני רואה לפעמים פרסומים לבתי ספר למשחק ונחרד מההזניה של תחום ההוראה. הבוגרים של אתמול הם כבר המורים של היום, וזאת יכולה להיות נוסחה מנצחת כשמדובר במקרה אחד מתוך מיליון, אבל לא אחד מתוך עשרה. עירית היא מורה מסורה ואהובה, שיש לה מה לתת. האמת היא שגם אני רוצה לעשות את זה, ויום אחד אמצא את הזמן לזה".
השילוב שלה בקמפיין של הבנק הוא יוזמה שלך?
"ממש לא. זה לגמרי הגיע מצידם, ואני לא התנגדתי. זה קרה לגמרי במקרה, כמו העובדה שהפכתי להיות הפרזנטור של הבנק. לא הרבה זוכרים, אבל במקור אני הייתי הלקוח השמנמן והלא מוצלח של 'הבנק האחר' בפרסומות, אבל כשעשו כל מיני קבוצות מיקוד לבחון את הקמפיין - גילו שאני נתפס אמין יותר וישראלי יותר מהגבר החטוב והנאה, שהיה לקוח הבנק במקור. אז הם החליטו לעשות צעד אמיץ ולגייס אותי. למה אמיץ?
כי מישהו עם עודף משקל נתפס כאחד שלא באמת יודע לדאוג לעצמו מבחינה בריאותית, אז בטח גם לא מבחינה כלכלית. אבל הבנק הלך נגד הזרם, וזה פשוט עבד.
"בפרסומת הראשונה שבה אני כאילו מודיע למשפחה שלי שאני עובר לבנק אחר הבאתי את אבא שלי לפרסומת, כדי ליצור אמינות. אגב, זה היה הדבר המשפחתי הכי נבון שעשיתי, כי מאז שאבא שלי ראה אותי עובד 17 שעות רצופות על סט הצילומים, אני מקבל ממנו הרבה מאוד כבוד. בהמשך שאלו אותי אם אהיה מעוניין לצרף את עירית לפרסומות הזוגיות - ומובן שלא התנגדתי".
"אבא הפך למעריץ"
את קריירת המשחק שלו בנדק התחיל לגמרי במקרה. עד גיל 24 הוא לא ראה מעולם הצגת תיאטרון. "גדלתי בקריית ים לאבא שעובד בחברת חשמל ולאמא שעובדת במוסך לטרקטורים. כמו כל ילד בתקופה ההיא, הסתובבתי ברחובות וחלמתי להתגייס לנח"ל. לא היו לי יותר מדי חלומות. כשהייתי צריך לבחור מגמה בתיכון הלכתי ללמוד אלקטרוניקה, כי המקצועות ההומניים לא דיברו אלי, ועם פיזיקה ומתמטיקה ממש לא הסתדרתי".
אז מה חלמת להיות כשתהיה גדול?
"נהג מירוצים. רק שמהר מאוד הבנתי שעם המשקל שלי לא אהיה שום נהג ושום מירוצים, ושמתי את החלום הזה בצד. האמת היא שלא היו לי יותר מדי חלומות. גדלתי בבית של פועלים שחיים בפריפריה, והדבר הכי עשיר שהיה לנו בבית היה הספרים. זה היה העולם שפיתח את הדמיון שלי, למרות שהייתי נער פרקטי מאוד.
"בגיל 17 עזבתי את הבית והלכתי לצבא. הצטרפתי לנח"ל, ובתוך שנה מצאתי את עצמי בשטחים כתומך לחימה. הייתי נהג, ואחר כך מש"ק מודיעין. לא היתה לי שום אסטרטגיה לחיים. אחרי הצבא, כמו רבים וטובים, עליתי על מטוס ונסעתי לטיול במזרח הרחוק. המשכתי לאוסטרליה, ובמשך כמה חודשים הייתי נהג מונית בסידני. התקופה ההיא הפכה אותי לפטריוט נלהב, אחרי שפגשתי אנשים שגילו בורות על ישראל וחשבו שאנחנו רוכבים על גמלים, או כל מיני אנשים קיצונים שונאי ישראל".
כשחזר לארץ גילה שכולם נמצאים כבר עמוק בלימודי התואר הראשון. בעצת הוריו נרשם ללימודי כלכלה באוניברסיטה, אבל רגע לפני תחילת הלימודים החליט לעשות אחורה פנה ושינה את הלימודים לקרימינולוגיה ("חשבתי שאהיה טוב בעבודה שמשלבת מפגש עם אנשים"). גם את ההרשמה הזו ביטל ברגע האחרון.
בנדק הצעיר עבד למחייתו כמפעיל טרקטור קטן בעבודות עפר ("אני יכול לומר שבניתי את הארץ, עם צוות של עשרה פלשתינים"), ועדיין חיפש את ייעודו המקצועי. ערב אחד ישב עם השותף לדירה מול הטלוויזיה, והשותף זרק לחלל האוויר את השאלה: "למה שלא תלמד משחק?" ההערה הזאת שינתה את חייו.
"הסתכלתי עליו וגיחכתי. מה לי ולמשחק? הוא אמר לי שתמיד כשאנחנו רואים טלוויזיה, אני מחקה את השחקנים על המסך. אפילו לא הייתי מודע לזה. הייתי לגמרי מבולבל ואבוד, ולא היה לי מושג אפילו איפה לומדים משחק ומה זה אומר. בחיים שלי לא שמעתי על בית צבי או על ניסן נתיב. הוא אמר לי שאפשר ללמוד באוניברסיטה ושאני צריך להכין מונולוג. התביישתי לשאול אותו מה זה אומר.
"מפה לשם הוא נתן לי כמה מחזות שהיו לו, של חנוך לוין ושל יהושע סובול. למדתי את השיר 'אהבה בת עשרים' של יוסי בנאי וניגשתי למבחנים באוניברסיטת תל אביב, כשאני כולי מאובק בחול ועפר מיום עבודה. כשאני נזכר באודישן ההוא אני לא יודע מה הייתי יותר, אמיץ או מטומטם".
נשמע בעיקר נאיבי.
"נאיבי עם המון בורות. מפה לשם הוזמנתי לאודישן נוסף עם קבוצה, ופתאום ראיתי שאני לא כזה גרוע והחלטתי ללכת על זה, למרות שלא באמת הבנתי למה אני נכנס. לאט לאט התאהבתי בדבר החופשי, הסקסי והמסוכן הזה. פתאום קיבלתי פידבקים חמים שמעולם לא קיבלתי קודם לכן בעבודות עפר שעשיתי. עד אז אף אחד לא בא ואמר לי, 'תשמע, הגדר שבנית מדהימה', או 'התרגשתי מהבור שעשית'. ופתאום אני מקבל חיזוקים ומחמאות בלי סוף. זה כבש אותי".
כלומר, אם היה לך בוס טיפה יותר רגיש כשעבדת על הטרקטור, היינו מאבדים שחקן מוכשר.
"לגמרי. כבר הייתי רגע לפני קניית טרקטור משלי כדי להיכנס לנושא הזה של עבודות עפר ברצינות גדולה יותר".
ואיך הגיבה המשפחה שלך להחלטה שלך להפוך לשחקן?
"אחרי שבישרתי את זה להוריי היה שקט רועם בארוחת הצהריים. אבא שלי שאל אם להיות שחקן זה לא משהו שנולדים איתו, ואני אמרתי לו שאני לא יודע. אמא שלי יותר זרמה, למרות שלקח להם כמעט שנה עד שהם באו לראות אותי מופיע בהצגה שהעלינו במסגרת הלימודים. לאבא שלי לקח כמה שנים טובות להבין מה בדיוק אני עושה, ולקח לי הרבה מאוד זמן לחנך אותו איך לתת לי ביקורות אחרי הצגה או סידרה.
"אחרי שהכרתי את עירית בלימודים באוניברסיטת תל אביב זה כבר היה קל יותר, כי הבאתי אותה הביתה והם התאהבו בה באופן מיידי. למרות שאני זוכר שאחת השאלות שנשאלו מצד המשפחות שלנו היתה כמה שנים הם יצטרכו לעזור לנו כלכלית. לשמחתי, הצלחנו לעמוד על הרגליים".
אז היום אתה גאוות ההורים?
"אבא שלי הפך להיות מעריץ גדול וגם מעריך. אמא שלי נפטרה מסרטן כשהיתה בת 54, ולא הספיקה לראות את ההצלחה שלי. היא אמנם ראתה אותי מופיע בתיאטרון, ומבחינתה זה היה הישג עצום, אבל יש לי תחושה של החמצה.
"הייתי בן 30 כשאיבדתי את אמא שלי. אמנם הייתי כבר גדול, אבל ככל שאני מתבגר אני קולט כמה צעירה היא היתה. אני חושב שהמוות שלה הפך אותי לאדם שלא דוחה סיפוקים. כל החיים שלה היא חסכה כסף לגיל השלישי, רק שהיא לא זכתה להגיע אליו. כשאומרים לי לחסוך לגיל השלישי זה עושה לי צמרמורת, אני מעדיף ליהנות עכשיו".
עצה גרועה מפרזנטור של בנק, לא?
"יש עצות שהמציאות מספקת. החיים לימדו אותי כמה שיעורים, ואחד מהם הוא ליהנות עכשיו ממה שיש, כי באמת אין לדעת מה יהיה מחר. ככל שאני מתקרב לגיל של אמא שלי, אני חושב יותר ויותר על החיים ועל המוות.
"אולי זה גם מה שגורם לי, לראשונה בחיים, לחשוב על תהליך רפואי כדי לרזות. לא מזמן היו אירועי לב ליואב צפיר ולצביקה הדר, ואני מודה שזה הכניס אותי ללחץ שהנה, אני הבא בתור. החיים שבריריים, ולא משנה מה מעמדך. היום אולי אני עובד מסביב לשעון, אבל זה יכול להיגמר ביום אחד".
ומה תעשה במצב כזה?
"תמיד אני יכול לסלול כבישים ולבנות בתים. יש לי ניסיון".