פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חשאי בחמישי: פרשת מיסז'ניקוב - גם המאבטחים שברו טאבו

      בשב"כ נדהמו מהפטפטת של מאבטחי שר התיירות, שבין אם מדובר במניע מוסרי ובין אם באינטרס אישי, חצו קווים אדומים שלא נחצו בעבר. גם הפעם, ייתכן, הכל מתחיל ונגמר ברצח רבין

      חשאי בחמישי: פרשת מיסז'ניקוב - גם המאבטחים שברו טאבו
      צילום: אבי כהן, עריכה: טל רזניק

      חשיפתו השבוע של העיתונאי עמית סגל מערוץ 2 את אורח חייו של שר התיירות, סטס מיסז'ניקוב, מעלה שורה של שאלות עקרוניות הנושקות לנושאים של מוסר, אתיקה וצנעת הפרט מול זכות הציבור לדעת ומהות השירות הציבורי. הטענה המרכזית של מאבטחיו היא כי הוללותו המינית ושכרותו של מיסז'ניקוב הקשו על יכולתם להגן על חייו, ובעקיפין פגעו גם בתפקודו כשר בממשלת ישראל. אם אכן יש בטענה זו ממש, הרי שמי שצריך להכריע אם מיסז'ניקוב ראוי לכהן כשר ולהיות איש ציבור הם ראש הממשלה בנימין נתניהו, ראש מפלגתו אביגדור ליברמן וציבור בוחריו.

      סטס מיסז'ניקוב שר התיירות בכנס ההתאחדות המלונאים, ספטמבר 2012 (דרור עינב)
      בין אם יש אמת בטענות המאבטחים או לא, הם שברו כאן טאבו. מיסז'ניקוב (צילום: דרור עינב)

      רוב הסוגיות האלה טופלו בהרחבה בכל כלי התקשורת וזכו לסיקור נרחב. מה שלא זכה לתשומת לב מספקת ובהחלט ראוי לדיון ציבורי נוקב, הוא התנהגותם של המאבטחים המתלוננים, וזאת מבלי לדון במניעיהם; בין אם פעלו משום שטובת המדינה ואבטחת השר הייתה לנגד עיניהם, או שמא הונעו משיקולים זרים בשל העובדה שפוטרו מעבודתם.

      בעבר כבר היו מקרים בהם מאבטחים של אישיות ציבורית החליפו חוויות ורשמים, וריכלו על אורח חייו והרגליו של מושא אבטחתם - אך זה תמיד נשאר בדלת אמות היחידה לאבטחת אישים בשב"כ. היה כלל ברזל ברור לפיו המאבטחים מחויבים לדאוג להיבטים המקצועיים של האבטחה, ולא לצדדים הערכיים או לאורח חייו של המאובטח. ככל הידוע, זו הפעם הראשונה בה מאבטחים של אישיות ציבורית לא רק "רצים לספר לחבר'ה", אלא גם לתקשורת. בכך הם שברו טאבו, חצו קווים אדומים שמעולם לא נחצו, הפרו קוד אתי, הפרו אמונים והפרו את חובת הסודיות שלהם. המעשה שלהם מכה גלים בכל מעגלי האבטחה בישראל והיה לשיחת היום ביחידה לאבטחת אישים, ואין ספק כי יש ועוד יהיו לו השלכות חמורות על יחסי האמון בין האישיות המאובטחת למאבטחיה.

      השתלשלות האירועים שהביאו לחשיפה נובעת בעיקר משתי סיבות מרכזיות – האחת, אבטחת היתר המיותרת לה זוכים כל השרים בממשלה. השנייה היא הפרטת האבטחה.

      כך גרם רצח רבין לאובדן דיסקרטיות אבטחת האישים

      גם בשיא הטרור הפלסטיני, משנות השישים ועד לשנות התשעים, זכה רק קומץ של אישים לאבטחה צמודה: נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר הביטחון או שרים שהיה מידע מודיעיני כי נשקפת סכנה לחייהם. האחריות לאבטחתם הייתה של השב"כ באמצעות אגף האבטחה, שבמסגרתו פועלת היחידה לאבטחת אישים. שיטת האבטחה הייתה שקטה וסולידית והמגמה הייתה שלא להקשות על תפקודם האישי והציבורי של האישים המאובטחים ולאפשר להם, עד כמה שניתן היה, לבוא במגע עם הציבור ולנהל אורח חיים רגיל. המאבטחים, שחשופים 24 שעות ביממה לכל גחמה או התנהלות חריגה של האישיות המאובטחת, נדרשים להידמות לרהיט דומם - לראות, לשמוע ולשתוק. "אינכם שומרי המוסר של מדינת ישראל", שונן באוזניהם לא פעם ולא פעמיים.

      אגדה אורבנית ביחידה לאבטחת אישים מספרת כי כאשר מונה לוי אשכול לתפקיד ראש הממשלה ב-1963 הוא זכה לתדרוך מראש השב"כ דאז, יוסף הרמלין. אשכול, אלמן שידוע היה בשנינותו, שמע מהרמלין כי מעתה ואילך הוא יהיה מאובטח. "אל תדאג", הרגיע אותו הרמלין, "המאבטחים דיסקרטיים ולא יספרו שום דבר, גם לא כאשר תיפגש עם גברות". "שיספרו, שיספרו", השיב לו אשכול.

      ההקפדה על הדיסקרטיות הייתה כה רבה, עד שבמשך תקופה ארוכה סרב השב"כ להתיר את פרסום ספרו של אברהם רותם "האמת, חבר". רותם היה מאבטח ביחידה, ממנסחי תורת האבטחה שלה ובהמשך גם עמד בראשה ושימש כראש אגף האבטחה. אי שם בשנות התשעים, הביעו פליאה בשב"כ נוכח רצונו של רותם לפרסם את הספר וסברו כי בכך יש הפרה אתית. אולם, תחת איום של פרקליטו של רותם כי יעתור לבג"ץ ויטען כי אישים אחרים בקהילת המודיעין פרסמו ספרים על תקופת שרותם, אולץ השב"כ להתיר לו לפרסם את הספר, לא לפני שהוכנסו בו תיקונים שיצמצמו את הסכנה שייחשפו פרטים מביכים על התנהלות השרים. מאז, אגב, איש מאנשי היחידה לאבטחת אישים או מיוצאיה לא פרסם ספר או כל מאמר בנושאים הרגישים והעדינים האלה.

      יצחק רבין ורעייתו לאה רבין, 1992 (לשכת העיתונות הממשלתית , משה מילר)
      הרצח הביא להקמת ועדות והסקת מסקנות, אך ספק אם שיפר התפקוד ולו במעט. בני הזוג רבין (צילום: לע"מ)

      האמת היא שהשיטה הישנה קרסה לאחר רצח רבין בנובמבר 1995. השבר והתדהמה שאחזו בשב"כ, שלא הצליח למנוע רצח ראש ממשלה בישראל, הובילו את הארגון ומנהליו לתבוע ולבצע את משימות האבטחה עם שולי הביטחון הרחבים ביותר. היחידה לאבטחת אישים גדלה מכמה עשרות עובדים למאות, ונוספו לה אמצעים רבים, לרבות רכבי שטח, כלי נשק, מכשירי שיקוף וזיהוי של חומרי חבלה. תקציבה התנפח והיא הפכה למעין מפלצת ענק, עד שראש השב"כ דאז עמי איילון הציע להעביר את האחריות עליה למשטרה או לגוף אחר. באותה תקופה עלה גם רעיון להקים רשות ממשלתית לאבטחת אישים: אחת הדוגמאות שהובאו לקידום הצעות אלה הייתה של אבטחת האישים בארצות הברית. את המשימה לא מבצע ה-FBI, אלא "השירות החשאי" - יחידה של משרד האוצר.

      בסופו של דבר נותרה האחריות בשב"כ, ובעקבות רצח רבין מינתה הממשלה ועדות שנדרשו להגדיר מיהי "אישיות מאובטחת". ועדות אלה, שבראש אחת מהן עמד ראש המוסד נחום אדמוני, קבעה כי על השב"כ - מתוקף אחריותו הממלכתית - לאבטח שבעה אישים שהם "סמלי שלטון": נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר הביטחון, שר החוץ, יושב ראש הכנסת, נשיא בית המשפט העליון ויושב ראש האופוזיציה, החלטה שמעוגנת בחוק השב"כ. כמו כן, קבעו הוועדות את חלוקת האחריות לאבטחת אישים ואירועים בין השב"כ למשטרת ישראל ונקבע עוד כי השב"כ יספק אבטחה לאישים נוספים ובהם שרים, בהתאם לצורך. כלומר, אם יתקבל מידע מודיעיני כי הם מאוימים, לפי שיקול דעת מקצועי.

      רצח גנדי: שוב ועדות, שוב מסקנות והפרטת אבטחת האישים

      שש שנים מאוחר יותר, אירעה באוקטובר 2001 מפולת נוספת. רחבעם זאבי, שר התיירות דאז – כן, שוב מחדל במשרד התיירות – נרצח בידי חוליה של "החזית העממית לשחרור פלסטין" במלון "היאט" בירושלים המזרחית. בתחקירים שנעשו בעקבות הרצח התברר כי השר זאבי, במיוחד בביקוריו בשטחים, התחמק ממאבטחיו והתעלם מהמלצת השב"כ שלא להתאכסן באותו מלון. הוא גם פקד על קצין הביטחון של משרדו שלא להעביר לשב"כ את לוח הזמנים שלו. מאבטחיו התלוננו לממונים עליהם ביחידה על תכסיסי ההתחמקות של השר, והדברים הגיעו לדיון אצל ראש השב"כ דאז אבי דיכטר. זה מצדו אפילו פנה לשר הממונה עליו – ראש הממשלה - אך ללא הואיל. השר זאבי לא נענה לבקשות לשתף פעולה עם השב"כ בהגנה על חייו.

      באותו רגע הבינו דיכטר ומחליפיו בראשות הארגון כי הם והשב"כ כולו יישאו שוב באחריות, אם יתרחש רצח של אישיות פוליטית מאובטחת, ועל כן החליטו להרחיב עוד יותר את שולי הביטחון שלהם. כיוון שבשב"כ יודעים שאבטחת שר היא שדה מוקשים - לא רק מושג הנגזר מ"סמל שלטון" אלא גם מ"סמל סטטוס" - ומחשש שיסתכסכו עם שר זה או אחר, הם העדיפו שהממשלה כולה תהיה זו שתקבע מי יהיו השרים שיאובטחו.

      שוב ישבו ועדות ומומחים על המדוכה, ולבסוף החליטה הממשלה כי כל השרים, ללא יוצא מן הכלל, ראויים לאבטחה. האחריות הישירה לאבטחתם היא של קצין הביטחון של המשרד, שמצוי בקשר מקצועי שוטף עם אגף האבטחה של השב"כ, ומכוון על ידו. ואכן, מאז 2007 מאובטחים כל השרים, אך משיקולי תקציב וכוח אדם, וגם בשל אידאולוגיה קפיטליסטית של משרד האוצר, הוחלט להפריט את אבטחת האישים ולהטיל את המשימה על חברת אבטחה.

      אבי דיכטר מחוץ לועדת חוץ ובטחון בה מובאת סקירת הרמטכ"ל, דצמבר 2010 (מגד גוזני)
      החשש לשלום השר לווה בחשש מאצבע מאשימה, שוב, כלפי השב"כ. דיכטר (צילום: מגד גוזני)

      היחידה לאבטחת אישים בשב"כ קבעה את "תו התקן", את "סל האבטחה" שנדרש, והחשב הכללי במשרד האוצר הוציא בהתאם לכך מכרז. במכרז זכתה חברת "מיקוד אבטחה", חברה לכוח אדם ולאבטחה, בבעלותו של איש העסקים הירושלמי עודד אלישר. זו החברה שסיפקה גם את המאבטחים לשר מיסז'ניקוב, מכוח זכייתה במרץ 2012 במכרז לחמש שנים, כאשר עבור עבודתה משלמת לה המדינה 80 מיליון שקלים. החברה הקימה לשם כך יחידה מיוחדת – "מנהלה" - והיא מעסיקה בה כ-400 עובדים, חלקם מאבטחים צמודים וחלקם זקיפים השומרים על בתיהם של השרים. בנוסף, מפעילה ונעזרת החברה גם באמצעים שונים: כלי רכב, אמצעי קשר, כלי נשק ועוד, בדומה ליחידה לאבטחת אישים.

      בשב"כ הופתעו מכך שהמאבטחים פטפטו עצמם לדעת

      המאבטחים מגויסים על פי תו התקן של השב"כ. נדרש מהם סיווג בטחוני מתאים והם עוברים אבחון. אך מטבע הדברים, בהיותם למעשה "עובדי קבלן", שמטרתו העיקרית היא להרוויח כסף תוך צמצום עלויותיו, איכות כוח האדם של חברת מיקוד נחותה מזו של היחידה לאבטחת אישים בשב"כ. אפשר לשער שפרשת השר מיסז'ניקוב, או דומה לה, לא הייתה מתרחשת אצל מאבטחי השב"כ. לפני כמה חודשים אף נקטו מאבטחי חברת מיקוד בעיצומים, פתחו בשביתה והגישו תביעה לבית המשפט בשל טענות לקיפוח זכויותיהם מצד המעסיק.

      בהתערבות השב"כ ומחשש שסכסוך העבודה יחשוף את שיטות האבטחה, הועברה המחלוקת לגישורו של פרופסור יצחק זמיר, לשעבר שופט בית המשפט העליון. מנכ"ל חברת מיקוד, מיקי אבוזגלו, סרב להתייחס לפרשת מיסז'ניקוב או לתפקוד היחידה בטענה כי הוא "מנוע מלהגיב בנושא".

      כל הטלטלות שעוברות על מאבטחי חברת מיקוד אינן מפתיעות את חגי טל, לשעבר ראש מחלקה ביחידה לאבטחת אישים. "מי שבחר להפריט שירות ממלכתי וחשוב, זו התוצאה שהוא מקבל", הדגיש.

      אהוד ברק (בוצ'צ'ו)
      המאבטחים הם "עובדי קבלן", שכמובן רוצה להרוויח בסופו של יום (צילום: בוצ'צ'ו)

      אך האם צריך להטיל את כל האחריות על חברת מיקוד ועל מאבטחיה "הסוררים"? האם היחידה לאבטחת אישים בשב"כ לא הייתה יכולה למנוע את הפרשה או לנהל את המשבר טוב יותר, כך שלא היה מגיע לתקשורת? ביחידה פועלת מחלקה מיוחדת – מחלקה להכוונת אבטחה - שבין השאר אחראית גם להכוונת המנהלה לאבטחת השרים במיקוד ולפיקוח עליה. מהשב"כ נמסר בתגובה כי "הם אינם יכולים להתייחס למושאי אבטחה", אם כי ממקור ממשלתי ניתן היה להבין כי נעשו מאמצים לטפל בפרשה ובעודה באיבה, כאשר גם בשב"כ הופתעו מהעובדה שהמאבטחים בחרו בסוף לפטפט עצמם לדעת.

      כעת שוקלים במשרד התיירות ובחברת מיקוד באיזה צעדים לנקוט כלפי המאבטחים, כיוון שעל אף שהתראיינו כשפניהם וקולם מוסווים, חבריהם ומנהליהם לא התקשו לזהותם. כחלק מתנאי הקבלה לעבודה ב"מיקוד", נדרשים המאבטחים לחתום על מסמך לשמירת סודיות. כעת, אין ספק כי המעורבים הפרו אותו ולא מן הנמנע שיוחלט להגיש נגדם תביעות על הפרת סודיות.

      אם אכן כך, המטרה תהיה לא רק להענישם באופן פרטני אלא גם ליצור הרתעה, בבחינת "יראו וייראו". הבעיה היא שהנזק כבר נעשה; שרים מבינים שבניגוד למובטח להם, המאבטחים אינם עוד "שקופים" בגדר רהיט דומם והם יתקשו לתת אמונם ומבטחם בהם. אחד הפתרונות האפשריים למשבר שנוצר הוא בהצעה חדשה-ישנה שבה דנה ועדה מיוחדת בראשות עורך הדין יוסף צ'חנובר - זמן רב וללא כל קשר לפרשת שר התיירות – בהשבת אבטחת האישים מהמגזר הפרטי לציבורי, הקמת רשות לאומית לאבטחת אישים וצמצום מספר השרים שיזכו לאבטחה.