מפעם לפעם בוקעת קרן אור של תבונה בהתרחשויות הכלכליות של המדינה, וכך היה באחרונה בהצעת הגופים המוסדיים למנהלים של החברות, שאינן יכולות לפרוע את חובותיהן, לצמצם את משכורותיהם לרמה של
50 אלף שקלים (שאף היא רמת שכר לא מבוטלת).
קיימת בעיה מוסרית חמורה במשק. חברות ענק שאינן יכולות או מסוגלות לפרוע את חובותיהן במלואם יודעות היטב לשלם הטבות שכר מופלגות למנהלים ובעלים. משהו כאן לא מסתדר ואינו עומד במבחן ההיגיון ובמבחן היושרה, ובמגזר העסקי גם ליושרה וגם להגינות יש משקל וחשיבות, אפילו כשהכל נעשה על פי הדין.
הרי ברור לחלוטין שחוסר היכולת של מספר גדול של קונצרנים וחברות במשק לפרוע את החובות שנטלו מהציבור הרחב או מהמוסדיים ייעשה, בסופו של דבר, על גב הציבור. הוא שישלם את המחיר, גם בהפסד של הון ישיר לכיסו וגם דרך החסכונות שהעביר למוסדיים, אשר ייעודם למעשה הוא לנהל את כספו ואת חסכונותיו בצורה המיטבית ביותר.
כן, ב-20 השנים האחרונות התפתחה אווירה של שיכרון. האמנו שאנו מעצמה כלכלית אדירה בזעיר אנפין בדומה לארצות הברית. הוקמו קבוצות ענק במינוף גבוה של קבלת הלוואות, ובאופן טבעי, בנקודת זמן כלשהי, הגיעה גם ההתמוטטות. באותן 20 שנים פיתחנו בישראל מערכת ערכית פסולה; בנינו או הנחנו לבנות צמרת כלכלית שקיבלה הטבות בהפרשים דמיוניים מאותה רמת משכורות שהיו מקובלות בעבר. בשנות ה-80 אם שמענו שמנהל בכיר מקבל שכר של 50 אלף שקלים, סברנו שזהו שכר חריג. אני מודה כי אף אני, בתוקף תפקידי כיו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת ה-12, שגיתי. חייבנו בחוק את החברות המגייסות כספים מהציבור והנסחרות בבורסה לפרסם את רמת כלל ההטבות הניתנות לבעלי חמשת התפקידים הבכירים. האמנו כי "אור השמש מטהר", אך בפועל קרה ההפך - החלה תחרות פרועה בין בעלי התפקידים הבכירים מי מקבל יותר ומי שווה יותר.
פערי שכר אלה מערערים מאוד את התשתית הערכית שעל יסודותיה נבנתה המדינה. מן הראוי שנלמד לקח מהמשבר שהתרחש בארה"ב בשנת 2008. המנהלים שגרמו למפולת כלכלית כלל עולמית, תוך כדי גרימת סבל רב למאות מיליוני אנשים, השתכרו בין 20 ל-50 מיליון דולר לשנה. זהו כשל חמור של מהות התפישה הקפיטליסטית ועקרונות השוק החופשי. האיזונים נשברו, ואסור לנו להרשות שמצב זה יקרה גם בישראל.
לא ייתכן שאלה שהיו אחראים לניהול שהוביל, בסופו של דבר, להתמוטטות, יהיו אלה שיישמרו מכל פגע ולא ישלמו מחיר כלשהו, בעוד הציבור הרחב והנאיבי, שהאמין שאכן הוא נוטל חלק בפריחה כלכלית ויציבה, יהיה זה שהמחיר יוטל על כתפיו. לעניין הדוגמה האישית של נשיאה בנטל בעת משבר יש משמעות גדולה. יש שיטענו כי יהיה לכך משקל קטן במסגרת החובות של עשרות המיליארדים. אולי זהו משקל קטן במובן האריתמטי הכולל, אולם זהו משקל גדול במובן הערכי.