בסוף השבוע שעבר פורסם "מדד הדמוקרטיה הישראלית" לשנת 2012 של המכון הישראלי לדמוקרטיה. היה אפשר לכנות את תוצאות הסקר כ"יום הכיפורים של התקשורת הישראלית" לולא היה המושג לקלישאה תכופה. הסקר מאושש בפעם האלף את הפער הבלתי נתפס בין המציאות העגומה והרעה הניבטת ברוב אמצעי התקשורת הכתובים, המשודרים והמקוונים לבין האופן השונה לחלוטין שבו הציבור הרחב רואה אותה.
התרגלנו למאמרי הנהי והבכי של בכירי העיתונאים ו"אנשי הרוח" באשר לעתיד הגרוע הצפוי לישראל. הנה שאלה מהסקר: "האם אתה אופטימי או פסימי לגבי העתיד של ישראל?" כ-80 אחוזים בציבור היהודי אופטימיים. אפילו בציבור הערבי 60 אחוזים אופטימיים. רוב מוחלט בציבור סבור שישראל תהיה מסוגלת להגן על עצמה מבחינה צבאית-ביטחונית, שהיא לא תהפוך למדינה הרבה יותר דתית, שהיא לא תאבד את האופי היהודי שלה, שהבידוד הבינלאומי לא יחריף, ושתשמור על מעמדה כמדינת טכנולוגיה עילית מובילה.
עוד נתונים: רוב הציבור מעריך את מצבה של ישראל כטוב עד בסדר. גם אם לרוב הציבור יש ביקורת על תפקוד הממשלה (ביקורת מימין ומשמאל), האמון בה עלה בהתמדה בשנים האחרונות. אפשר לרשום עלייה עקבית גם באמון במוסדות המדינה. אפילו ביחס לבית המשפט העליון נרשמה עלייה באמון בשנתיים האחרונות: 68.7 אחוזים ב-2011 ו-73.4 השנה. בניגוד לדה-לגיטימציה התקשורתית המתמדת נגד ראש הממשלה, מתברר שהאמון בו עלה בהתמדה מ-2009 ועד השנה: 33.8 אחוזים, 38.5, 49.6 ועד ל-56.4 אחוזי אמון כיום. יכול להיות שהציבור אינו קורא "ידיעות" או "הארץ", או צופה בערוץ 2 או 10?
הלאה: יותר מ-80 אחוזים בציבור היהודי רואים עצמם ציונים. בפילוח התוצאות הסתמנה כאילו הפתעה: יותר מ-60 אחוזים בציבור החרדי מגדירים עצמם ציונים. השוו זאת עם מאמרי ההסתה הקבועים נגד הציבור החרדי. כתבתי בעבר שהמחקרים הסוציולוגיים מראים תהליך עקבי של ישראליזציה בציבור החרדי: מעורבות ואכפתיות ממצבה של ישראל לא רק ברמה הדתית אלא בזו הלאומית והבינלאומית; אקדמיזציה מואצת, חשיפה רחבה לשיח הכללי, ואפילו דמוקרטיזציה פנים מגזרית כפי שאפשר להתרשם מהפורומים התוססים באינטרנט. יש להרחיב בנושא, אבל ברור שהחברה החרדית מצטיירת בתקשורת מבעד למשאלות הלב המנוכרות של העיתונאים לפי מקרי קצה, ואינה נסמכת על בסיס נתונים עובדתי אמין.
מדוע אמון הציבור בתקשורת נשחק
חשוב לקרוא את הסקר כדי להבין מדוע במדד אחד נרשמה ירידה: אמון הציבור בתקשורת (46.3 אחוזים). עורכי הדו"ח מצביעים על "הפער הרחב" בין "האזהרות החוזרות ונשנות של מומחים שזכו לפרסום רב ותכוף בתקשורת, מפני הידרדרות ישראל" ביחס למידת הדמוקרטיה במערכות השלטון ובציבור - לבין "היציבות בהערכת התפקוד הממשלתי-שלטוני בד בבד עם השיפור בפרמטרים דמוקרטיים".
המחברים מודים כי "לנוכח ריבוי הסיכונים הנגזרים מן המצב ושפע הפרשנויות הביקורתיות מאוד של מומחים מתחומים שונים על המערכת הפוליטית... ו(לנוכח) הלוך הרוח הפסימי שאפיין השנה את רוב הסיקור התקשורתי... ציפינו לקדרות מקבילה גם בדעת הקהל. ואולם... בהערכת הציבור הרחב את המצב הפוליטי ואת העתיד הצפוי לישראל לא ניכרים סימני הידרדרות משמעותיים... ואין בדעת הקהל סימני אפוקליפסה ממשמשת ובאה". אכן, בעיה. הציבור לא ממושמע ואינו מפנים את שירת מקהלת העורבים המזמרת דרך קבע "רע רע רע". וזאת, כך העורכים, "חרף שיחות הסלון בימי שישי, בדיוני הרשת ובתוכניות אירוח ברדיו ובטלוויזיה על המדינה שאו-טו-טו הולכת פייפן. מתברר כי התחזיות (הרעות), מבית ומחוץ, לא הופנמו בציבור הישראלי, בעיקר לא בחלק היהודי שבו". מה נאמר, הציבור בריא הרבה יותר מעיתונאיו.
ועוד ציטוט חשוב: "דומה שבכללותו הציבור הרחב - אף שיש הנוטים לזלזל בתבונתו הקולקטיבית (אנחנו מכירים את המזלזלים, לא?) - הוא בעת הזו מעין 'אי של שפיות' יחסית בים הסוער של הדמוקרטיה הישראלית". אז, האם יש תוקף לתביעתנו החוזרת ונשנית שהתקשורת הישראלית תשקף "גם" את עמדת רוב הציבור? לא במרואיינים, אלא בכותבים, בשדרים ובמגישים. אולי אז ייסגר הפער.