קנדה ואירן: העולם מתחיל להבין

בעשרה ביולי 1996, זמן קצר לאחר בחירתו, נשא ראש הממשלה בנימין נתניהו נאום בקונגרס האמריקני. הוא הצביע על המשטרים האנטי דמוקרטיים במזרח התיכון, הגדיר במפורש את אירן משטר עריץ, מיליטנטי ופנאטי והזהיר כי אם המשטר הזה ישיג נשק, הרי זו לא תהיה סכנה רק לישראל אלא גם למזרח התיכון ולעולם כולו.

אנשי שמאל בארץ, שהיו עדיין המומים מהנוק-אאוט שהנחיל נתניהו לפרס ושהבהיר להם היטב כי אוריינטציית אוסלו לא עומדת בראש מעייניו של העם בישראל אלא להפך, הפריזו בביקורות נגד הנאום ואף טענו שנתניהו חולם, בין השאר משום שהוא טען שממשלתו תקדם תהליך ארוך טווח של הפחתת הסיוע הכלכלי האמריקני הנדיב בדרך לעצמאות כלכלית ישראלית.

והנה, ככל שחלפו להן השנים כך הפך הזלזול של אותם אנשי שמאל למשמע ההצהרות נגד התחמשות אירנית לזלזול למשמע הצהרות התקיפה על אותם כורים גרעיניים המתבססים באותה אירן. עם זאת, הזלזול בהצהרת העצמאות הכלכלית הישראלית הפך לזלזול במדיניות הכלכלית של נתניהו כשר אוצר - מדיניות שיצרה צעדים מעשיים לקראת עצמאות שכזאת. ואל לנו לשכוח: אנו עומדים היום בפני מציאות שבה הכלכלה האמריקנית, השרויה במשבר, מקשה על מימון מדינות ידידותיות, ולכן ישראל מוכרחה בכל מקרה לפנות למדיניות כלכלית שאינה מסתמכת על מימון מקורות חוץ ממשלתיים, אלא יוצרת מציאות להשקעות פרטיות זרות. החזון של נתניהו בהקשר הזה יהפוך בכל מקרה למציאות.

נאומו של נתניהו מיולי 1996 אקטואלי מאוד בימים אלו. זאת כי מדינות המערב, שבעבר עמדו מלכת לנוכח ההצהרות והמעשים של איראן המתגרענת, מבינות בתקופה האחרונה כי אנו עומדים בפני שעת הכרעה. אמת. בשל האינטרסים הכלכליים, לא כולן מוכנות עדיין לנקוט מדיניות נחרצת, וזאת אף שארה"ב, בריטניה וגרמניה פועלות להעצים את הסנקציות הכלכליות על אירן. הדבר נובע בעיקר ממדיניות החוץ של רוסיה, סין וצפון קוריאה. ואולם הצעד שנקטה ממשלת קנדה, אשר לפיו היא מנתקת את היחסים עם אירן, הוא צעד ראשון רב-משמעות, מעין "חציית רוביקון" דיפלומטית. הקנדים בראשות ראש הממשלה סטיבן הרפר מבינים ככל הנראה טוב מכולם את הסכנה האיראנית, ולכן נקטו צעד כה חריג אך מתבקש בעיניים ישראליות.

קנדה אינה ידועה בעולם כמו ארה"ב, אך אין להתעלם מכוחה ומהתפקיד שלה במערכת היחסים הבינלאומית. היא, למשל, היתה במייסדות נאט"ו, והיה לה תפקיד מרכזי במלחמה הקרה מול בריה"מ. הכלכלה שלה היא אחת החזקות בעולם ואף על פי שלא נבחרה למועצת הביטחון - יש לה תפקיד לא מבוטל באו"ם. דבר מרכזי הוא היחסים ההדוקים שלה עם ארה"ב משל היו מדינות תאומות. לפיכך, ייתכן שקנדה היא החלוצה שתסלול את הדרך למדינות אחרות. האם זה אומר שעל ישראל לזנוח את אופציית התקיפה? ודאי שלא. אלא שאם מדינות מרכזיות בעולם יאמצו את המדיניות הקנדית, תצטרך ישראל לעשות חשיבה מחדש, וזאת בדיוק היתה מטרתו של נתניהו בנאום ב-1996: שהעולם יבין ויפעל. בעבור הישראלים, בעבור תושבי המזרח התיכון אך בעיקר בעבור עצמו.