"האם התמיכה בישראל פגעה באמינות ארה"ב?" שאלה כותרת המאמר ב"ניו יורק טיימס". קו המערכת של העיתון בדרך כלל אינו אוהד במיוחד כלפי ישראל, בפרט אם מכהנת בה ממשלת מרכז-ימין, כך שאין להתפלא אולי על הנוסח, המרמז על הקשר, כביכול, בין האהדה לישראל לבין המסעות שהלובי הפרו-ישראלי מארגן כאן לחברי קונגרס. המאמר מתאר מעין דיון בין שבעה אנשים בעלי דעות שונות לגבי הסכסוך הערבי-ישראלי, ומעניין שאיש מהם אינו מכחיש את עצם העובדה - בין שבחדווה ובין שבתסכול - שאכן קיימת באמריקה אהדה רבה ושורשית לישראל.
רשיד ח'אלידי, הפרופסור הערבי-אמריקני מאוניברסיטת קולומביה ובעבר מקורב לערפאת, טוען שכל הממשלים העדיפו את ישראל לעומת הפלשתינים ולכן ארה"ב מעולם לא היתה ולעולם לא תהיה "מתווכת הוגנת". עוד הוא טוען כי ארה"ב "משעבדת" את מדיניות החוץ שלה לישראל ובכך מאבדת את מעמדה בעולם הערבי והאיסלאמי. העיתונאי הפלשתיני דאוד כוּתב, אף הוא מרצה לשעבר באוניברסיטה אמריקנית, מתרכז יותר בצורך, לדעתו, למנוע מלחמה עם איראן מאשר בנושא הפלשתיני. אליהם מצטרף דילן וויליאמס, מראשי ארגון ג'יי סטריט, שחוזר על המנטרה השקרית שיכולתה של ארה"ב "ללחוץ על איראן ולבודד אותה" מותנית בכך שתנקוט מהלכים נחרצים יותר לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני.
מי שייבחר לתפקיד הנשיא יהיה בעל בריתנו
אבל מעניינות יותר הן ההשקפות המאוזנות והחשובות במידה רבה של המתדיינים האחרים. אהרון מילר, בעבר חבר בכיר בצוות האמריקני שעסק בסכסוך הישראלי-פלשתיני, מבטל את הטענות על ה"וטו" כביכול שיש לישראל על מדיניות החוץ האמריקנית, וקובע שתמיכת ארה"ב בישראל מקיפה רבדים רחבים בחברה ואינה תלויה בפעולות שדולה כזו או אחרת. אמנם גם הוא סבור שעל וושינגטון למלא תפקיד פעיל יותר במאמצים להשיג שלום, אך הוא ביקורתי לגבי מהלכיו של אובאמה. מייקל דאן, הממונה על תוכניות המזה"ת ב"מועצה האטלנטית", מטיל את האשמה בקיפאון המדיני על המדיניות המוטעית של אובאמה כלפי ישראל, שנבעה מרצונו לשדרג את יחסיו עם המוסלמים. הכומר ריצ'רד לאנד, ממנהיגי הבפטיסטים בארה"ב, קובע שישראל היא בעלת הברית האמינה ביותר של אמריקה במזה"ת, ואף שהתמיכה בה "אינה עיוורת, היא חלק בלתי נפרד ומוצדק מהפוליטיקה האמריקנית". לבסוף, דניאל גורדיס ממרכז שלם בירושלים עומד על חשיבותם ועל אמיתותם של הערכים המשותפים לשני העמים וקורא לאמריקה להציב אותם במוקד מדיניותה המזרח-תיכונית.
הדברים משמשים לנו סימני כיוון. שלושת הראשונים סבורים שוושינגטון חייבת לפסול פעולה נגד איראן, לתמוך ביוזמת הפלשתינים ולהתנתק מ"חיבוק הדוב" של ישראל ושל תומכיה. השאר אמנם מצדדים בחידוש הפעילות האמריקנית למציאת הסדר לסכסוך, אך אינם קושרים זאת בנושא האיראני.
לישראל יש ברית עם העם האמריקני, לא עם מפלגה כזו או אחרת - לכן כל מי שייבחר לתפקיד הנשיא יהיה בעל בריתנו בארבע השנים הקרובות. מה שאומרים לפני בחירות אינו משקף בהכרח את המדיניות שאחריהן. התייחסות משתתפי הדיון יכולה ללמד משהו על כיווני העתיד, ומה שצריך לעניין אותנו הוא באיזו מידה אובאמה או רומני יחליטו למקם את הנושא הפלשתיני ו/או האיראני בלוח הזמנים ובתוכניות שלהם.