סוף סוף, ייתכן כי הנטיעה הישראלית בפרדס האיראני נושאת פרי ביכורים. במאמר מפתיע בעיתון רב החשיבות "וושינגטון פוסט" נקרא ברק אובאמה לאמת את הבטחתו למנוע מאיראן פצצת אטום על ידי היענות לפניית בנימין נתניהו לשרטט קו אדום. כלומר, להודיע מראש מה הסף הגרעיני שאם ייחצה על ידי איראן, יגרום לתקיפה צבאית אמריקנית. ממש כפי שוושינגטון הגיבה כשאיראן איימה לחסום את מיצרי הורמוז.
ה"ניו יורק טיימס" בישר זאת כמה ימים קודם, ואם אכן ישמיע אובאמה הצהרה כזאת - קרוב ככל האפשר לבחירות בנובמבר לנוחותו - כי אז הושג אחד היעדים המרכזיים במשחק "הפוקר המדיני" שניהלו נתניהו ואהוד ברק.
בטרם נשמעות מצהלות השמחה, ראוי לשים לב להתניות: אובאמה טרם הצהיר, והסנוניות המבשרות את בוא האביב הן רק מאמרים בעיתונים אמריקניים וניסוחים יותר מתונים בפי נתניהו וברק; נתניהו חותר להישג מדיני בצורת התחייבות אמריקנית, וברק מתייחס להתקדמות מרשימה בהכנות האמריקניות, שפרטיהן המבצעיים חסויים, וזו אינה סתירה ביניהם, אבל ניכרים הבדלי דגשים.
נקודת השבירה אינה ידועה מראש
עדיין אין ביטחון כי ארה"ב תקבע קווים אדומים בתחום המדיני ו/או הצבאי, אבל אם ישראל תוכל לחיות עם רמת מחויבותה, כי אז יתברר שנתניהו וברק אכן התכוונו מראש ל"פוקר המדיני", ומכאן שההתנגדויות הפומביות להצהרותיהם התקיפות הכבידו שלא לצורך על השגת היעד ואפילו סיכנוהו. מי שהדליפו ישירות או במשתמע מידע או חשפו עמדות בפני העולם יחושו מבוכה. הזיקו בלי שהתכוונו לכך.
סוף השבוע התאפיין בכמה התפתחויות. העולם הנאור מנסה לבצע "עליית מדרגה" בסנקציות כלפי איראן. נכון התבטא נתניהו כי הן פוגעות במשק האיראני באורח ניכר, אבל לא שינו את המתווה הגרעיני של ממשלת האייתוללות, אך עדיין אין ראש הממשלה יכול לומר בביטחון שלא יועילו בקרוב. במהלכים כאלה נקודת השבירה אינה ידועה מראש, ונבצר מהצדדים להצביע עליה בטרם יגיעו אליה, אם בכלל.
אם אובאמה יתחייב ל"קו אדום", הוא ייהפך לפעיל מאוד בנושא הסנקציות, כדי שלא ייאלץ לממש את איומו בכוח הזרוע. רק שרוסיה היתה ונשארה אבן נגף. היא נגד, מערימה מכשולים. גם באירופה יש היסוס מלאמץ את עמדת ישראל והדבר נעשה לאיטו, שכן ממשלותיה חושדות בתום הלב שלה בסוגיה הפלשתינית ומשליכות ממנה גם לגרעין האיראני.
חשובה מאוד, אבל מעוררת מחשבות נוגות, היתה החלטת קנדה לסגור את השגרירות בטהרן. זו החלטה נכונה הראויה לעידוד ולברכות, וצריך לקוות כי שמעון פרס ונתניהו אינם ראשי המדינה היחידים ששיגרו את תודת האומה לאוטווה. מה שנוגה הוא ההרהור מדוע צעד כה טבעי נעשה באיחור כה רב, ומדוע היתה קנדה לחלוץ-סוליסט ההולך לפני המחנה, ולפי שעה בבדידות מזהרת. כל העולם כולו היה צריך לנהוג כמותה בעוד מועד. ועדיין תודה לקנדה.