קנדה התייצבה שלשום בחזית המאבק בגרעין האיראני. השעיית יחסים אינה צעד פשוט. לא בכל יום סוגרת מדינה - ועוד מערבית - שגרירות, מגרשת נציגים זרים משטחה ומשיבה את הדיפלומטים שלה הביתה.
ארה"ב והאיחוד האירופי הטילו סנקציות על איראן. קנדה הלכה צעד אחד, משמעותי, רחוק יותר. אוטווה ביצעה את המהלך הנדיר שבוע בדיוק אחרי השתתפותו של מזכ"ל האו"ם, באן קי מון, בכינוס הבלתי מזדהות בטהרן. יחי ההבדל.
ראש ממשלת קנדה, סטיבן הארפר, איש אמיץ. איראן מאיימת על שלום העולם, איראן מסייעת לטרור, איראן מסייעת למשטר הסורי הטובח באזרחיו ואיראן מאיימת על ישראל. הנה ארבע סיבות למה יש לסגור שגרירות. וזה עוד בלי להזכיר את שאירע בטהרן לפני עשרה חודשים, עת פלש המון זועם לשגרירות בריטניה מול אוזלת היד המכוונת של כוחות הביטחון האיראניים שלא עשו דבר כדי למנוע זאת.
בעלת ברית אמיתית
כבר הרבה זמן מבקשים לגרום לנו להאמין כי אנחנו לבד בעולם. ראינו לפני שנה בחודש ספטמבר, במהלך הניסיון החד-צדדי הפלשתיני לזכות בהכרה באו"ם - כי הדבר אינו מדויק. לישראל יש ידידות, אבל קנדה מתגלה יותר ויותר כמו בעלת ברית אמיתית, בעיקר מאז חזרו השמרנים של סטיבן הארפר לשלטון ב-2006.
קנדה נוקטת מדיניות פרו-ישראלית מובהקת. קנדה היתה המדינה הראשונה בעולם שהודיעה על החרמת חמאס לאחר ניצחונו בבחירות בשנת 2006.
ראש ממשלת קנדה נודע תמיד ביחסו החם לישראל, ובמהלך מלחמת לבנון ב-2006 לא היסס להביע תמיכה בפעילות צה"ל נגד חיזבאללה, אף שספג ביקורת קשה מהאופוזיציה בארצו, שטענה כי הוא נוקט עמדה חד-צדדית מובהקת לטובת ישראל.
קנדה היתה גם מי שדאגה כי בהודעת הסיכום של ועידת מנהיגי ה-G8 במאי 2011 לא יהיה כל אזכור מפורש של גבולות 1967 ותקווה לחזרה עתידית של ישראל לאותם גבולות, שלא מתיישבת - מבחינת אוטווה - עם צורכי הביטחון של מדינת ישראל.
יסלחו לי חבריי הרבנים, אבל השנה לשולחן ראש השנה של משפחתי אצרף לתפוח, לתמר, לרימון ולדבש גם סירופ מייפל.
תפוח בסירופ מייפל. מעולם זה לא נשמע כל כך טוב.