כדאי ללמוד מהמצליחנים הגדולים ביותר? לא בטוח

האם כדי לזכות בעושר ובהצלחה מומלץ לעיין ברשימת עשרת עשירי העולם ולחקות את מעשיהם של הגברים כסופי השיער שמככבים בה? והאם עלינו לדרוש את ראשו של המנהיג על מגש, לאחר אסונות איומים במיוחד? עם שאלות אלו התמודדו באחרונה שני חוקרים בבריטניה – והמסקנות שהם הגיעו אליהן עשויות להפתיע גם את המשופשפים שבפרשנים הפוליטיים והכלכליים.

במאמר שהתפרסם בכתב העת המוערך Proceedings of the National Academy of Sciences, מראים ירקר דנרל וצ'נגווי ליו כי כאשר המקריות משחקת תפקיד מרכזי – המצליחנים הגדולים ביותר הם לאו דווקא האנשים הכי מוכשרים. החוקרים אף טוענים כי לא רצוי לראות בהם מודל לחיקוי וכי הם לא ראויים לתשומת הלב, לשבחים ולתגמולים שהם מקבלים. תחת זאת, הם אומרים – כדאי ללמוד ממי שההצלחה שלו קצת פחות ממושלמת, וכדאי גם לשלם לו בהתאם.

דנרל וצ'נגווי מניחים כי כאשר אנו מנסים להעריך את כישוריו של אדם שזכה להצלחה חריגה, בדרך כלל איננו יודעים עד הסוף עד כמה המערכת שבה הוא פועל מושפעת ממזל ומכך שהצלחה מגבירה את הסיכוי להצליח, או במילים אחרות, מכך שכסף יוצר כסף. משום כך, אנחנו נוטים לחשוב שמי שמצליח הוא גם המוכשר ושהלוזר הגדול הוא גם חדל-אישים. לטענת החוקרים, מקרים של ביצועים חריגים אפשריים בדיוק כאשר פועלים בתנאים שבהם יש מקום להימורים מסוכנים ושבהם שגשוג נשען על שגשוג, למשל בשוק שבו הסמארטפון הנמכר ביותר הוא גם הסמארטפון שכולם רוצים לקנות. בתנאים כאלה, הם אומרים, אין קשר קבוע בין כישורים להצלחה. כדוגמה הפוכה הם מביאים ריצת מרתון; מה הסיכוי שאצן חובב ינצח במרוץ ולא אצן מקצועי, שניחן ביכולת גבוהה במיוחד?

החוקרים בדקו את הסברה שלהם באמצעות שני מודלים. בראשון, הם הגדירו משחק בן 50 סיבובים, שבו כל סיבוב הוא ניצחון או הפסד, ושיחקו אותו עם חמישה מיליון שחקנים מדומים. הם קבעו שהצלחה בסיבוב אחד מגבירה את הסיכוי להצליח גם בסיבוב הבא. כל שחקן היה מוכשר במידה שונה - שהשפיעה כמובן על סיכוייו לזכות בסיבוב - ולכל שחקן הוגדרה גם תלות שונה בין ניצחון לניצחון הבא אחריו; המטרה הייתה לחקות מערכות שונות, שבהן יש יותר ופחות משמעות להצלחה מוקדמת. מהנתונים שנאספו עלה כי השחקנים שדורגו הכי גבוה בסולם הכישרון ניצחו בממוצע בערך בארבעים סיבובים מתוך חמישים. מי שלקח את כל הקופה, כלומר זכה בחמישים מתוך חמישים סיבובים, היה בממוצע פחות מוכשר. במודל השני, החוקרים בחנו את ההצלחה כפועל יוצא של שילוב בין יכולת למזל – כאשר חלקו של כל אחד מהגורמים בשילוב אינו גלוי. גם במקרה הזה לא היה זה מובן מאליו שמי שזכה להצלחה הרבה ביותר היה גם המוכשר ביותר.

המסקנות שדנרל וצ'נגווי הגיעו אליהן בעקבות המחקר שערכו, מעניינות במיוחד. בניסוי נוסף שקיימו עם קבוצה של נבדקים, התברר כי מרביתם המשיכו להעריך את המצלחנים הגדולים ביותר כאנשים המוכשרים ביותר, וזאת אף שהוסבר להם כי זה לא תמיד המצב. החוקרים מציינים שבממוצע, הנטייה שלנו לצפות שמי שמצליח יהיה גם מוכשר היא כנראה נכונה. עם זאת, הם אומרים, כאשר מתבססים על ההנחה הזאת כדי להטיל אשמה – או כדי להלל התנהגות מסוימת - התוצאות עלולות להיות עגומות. כך, לדבריהם, הדחת מנהיג בשל אסון חריג עשויה להיות מוטעית, משום שאסון חריג מצביע יותר מכל על רגישותה של מערכת מורכבת לזעזועים מקריים. אם כבר למוטט ממשלות, הם גורסים, כדאי שזה יהיה בגלל כישלונות בינוניים.

"כאשר אחד ממרכיבי המערכת מוכה בזעזוע קיצוני, הכישלון יכול להתפשט ולמוטט את המערכת כולה", מסביר צ'נגווי. "ראשי המערכת עשויים להיות חסרי מזל – להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. המשברים הפיננסיים האחרונים או אסונות גרעיניים הם דוגמות לכך". דנרל מתאר גם חוסר סימטריה ביחס הנפוץ להצלחה ולכישלון: "בעוד שהציבור לעתים קרובות מפקפק בכך שמנהלים שמתוגמלים בסכומים גבוהים אכן שווים את הכסף שהם מקבלים, הוא ממהר להאשים מנהלים המקושרים לכישלון".

הערכה של מנהלים ששמם נקשר בכישלון חרוץ היא נושא המחקר הנוכחי של השניים. צ'נגווי מספר כי "אנשים עשויים ללמוד לקשר בין פיטורי מנהלים אחרי כישלון קיצוני לשיפור בביצועים. לאחר תוצאה קיצונית תבוא ככל הנראה תוצאה פחות קיצונית. משום כך, חברי מנהלים או הציבור עשויים להסיק מהניסיון שלהם שישנה זיקה חיובית בין פיטורי מנהלים לשיפור בביצועים, בעוד שיכול להיות שאין קשר של סיבה ותוצאה בין השניים".

עוד הם אומרים, שהאמונה הנפוצה שאפשר ללמוד מהצלחה, עובדת בעיקר במקרים של הצלחה מתונה. לבסוף, הם מציעים לשנות את השיטות המקובלות לתגמולים – כך שישקפו גם את מידת המזל הכרוכה במערכת. לדבריהם, לא מן הנמנע שהשיטה הקיימת תרמה למשברים הפיננסיים: תגמול על ביצועים יוצאי דופן עודד הסתכנות יתרה, שבסופו של דבר היו לה תוצאות שליליות.

אולם כיצד מבחינים באופן מושכל בין ביצועים חריגים לביצועים חריגים פחות, שעשויים לשקף כישורים בצורה נאמנה יותר? דנרל ונצ'גווי מספרים כי הם עובדים כעת על פיתוח כלים פורמליים מתאימים. בינתיים, הם אומרים, כדאי לפעול בניגוד לאינטואיציה - לחשוד שכל תוצאה יוצאת דופן נובעת מגורמים שאינם בשליטתו של מי שמשיג אותה, אלא אם יש ראיות מוצקות לכך שההיפך הוא הנכון.